פסטיבל חיפה 2024/25: ״הטרילוגיה האילמת״, ״להיות מריה״, ״אוטופיה של בטון״, ״הערפד״

השנה היה לי העונג והכבוד להצטרף לסיקור ימי פסטיבל חיפה בסריטה, גם אם להבלחה קצרצרה, בדיווח הראשון הזה. לשבת ולכתוב בחדר המיועד לכך במתחם בסינמטק חיפה, שמעוטר כולו בסיקורי הפסטיבל, כולל אלו שמדווחים על הדחייה הכואבת מסוכות, לצד הדיווחים על המתרחש עכשיו, על כך שהוא בכל זאת הצליח לקרות, ועוד עם אולמות מלאים – זו חוויה פשוט מרגשת ולא מובנת מאליה. מתחם הפסטיבל צבוע בצהוב, ומלא בקריאות לשחרור החטופים, כולל לפני כל סרט, כי אמנות חייבת להמשיך, אבל אסור לנו לשכוח לרגע היכן אנחנו, ומה עדיין מתרחש. וגם במהלך הצפייה, מצאתי סרט אחד מהשלל שצפיתי בו שהזכיר וטלטל, והוא בכלל לא מכאן. קחו את זה כסימן לתקווה, או לתסכול עמוק, תלוי איך תבחרו לראות אותו.

טרילוגיה אילמת
Silent Trilogy

כמה טוב שיש מסגרת שמקדישה עצמה לסרטים שהולכים למגוון כיוונים של ז'אנרים שזזים מהמיינסטרים, אם כי אנחנו בפסטיבל, וגם בתוך הזרם המרכזי של "סרטי פסטיבל" יש כל כך הרבה גוונים שאי אפשר לצבוע אותם בטון או בהגדרה אחת. ובכל זאת: הנה האופן שבו "טרילוגיה אילמת" עליו עופר המליץ בפוסט המקדים, הוא חריג בנוף, במובן הכי טוב שאפשר: סרט של כשעה, מורכב משלושה סרטים קצרים של יוהו קוסמאנן מפינלנד ("תא מספר 6"), עם אותו צוות שחקנים פחות או יותר. כולם צולמו בהפרשים ניכרים במצטבר אלו מאלו, הראשון מ-2011, השני מ-2017 והשלישי מ-2023 – והם חגיגה מרעננת לעיניים, ללב ולפה כי חייכתי וצחקתי המון וגם כמעט בכיתי. אפילו מחאנו כפיים פה ושם, בידיעה מוחלטת שאלו מחיאות כפיים שמאפשרות לנו לשחרר קצת חדווה, כי המסך לא יכול להשתחוות.

הקונספט כאן הוא כזה: שלושה סרטים שהם מחוות לקולנוע אילם – כולל הכתוביות בהתחלה והמוזיקה (מקורית, של "תזמורת הקולנוע" אם הצלחתי לקרוא נכון), פרופורציות המסך והריצוד שלו בשחור לבן מגורען ומלא קפיצות, אבל לא ברמה שמפריעה לצפייה – שנטועים בין הזמנים ובין כוונות. בין מחווה נוסטלגית מבחינת הסגנון, לבין נוכחות של מכוניות ודמויות עכשוויות, יחסית. בין האילמוּת, לבין קיומם הבולט של אפקטים של סאונד (שוני בולט מהקולנוע האילם באמת), כך שהסרטים כן משמיעים לנו צעדי רגליים סוחבות בכבדות עגלה עם גרוטאות, אנחות ונשימות של עייפות מהחיים, ואפילו כשיש להקה ששרה שיר, נשמע אותו. אלו רק המילים, השיחות בין אנשים שלא מובעות בקול אלא בכיתוב. כמו מבקשים להראות לנו שיש עוד הרבה קולות אחרים בינינו ושיוצאים מאיתנו שמביעים, שמבקשים לתקשר, לא תמיד בהצלחה יתרה. והסתירות המכוונות והנעימות של הסרטים הן גם בטון שלהם – בין הומור מגחיך, אבסורדי, ועד שחור – לבין רגעים של מעיכה נעימה של הלב.

הסרט הראשון עוסק באדם מבוגר והכלב החמוד שלצדו, שמתהלכים עם עגלת גרוטאות למכירה במטרה להגר למקום מסביר פנים יותר, בגלל שהחיים עצמם, כלומר החלטות בירוקרטיות נבזיות חסרות הגיון – מובילים אותם החוצה מהבית. בדרך הם פוגשים בחמלה ובעוד נבזות אנושית. הסרט השני עוסק בילדיו הבוגרים של אותו אדם, שעצם קיומם הוא סוג של סגירה חיובית לסרט הקודם, שמתרחשת מחוצה לו. הם מדברים אלינו במחווה בין היתר למעין מערבון אילם, בהיותם מונשיינרים – אנשים שמייצרים אלכוהול כשזה אינו חוקי. עגלת הגרוטאות נשארה והפכה לעגלת אלכוהול, והכלב הפך לחזרזיר חמוד שמניע חלקים מבדרים במיוחד בעלילה.
הסרט השלישי כבר עובר למחוזות המדע הבדיוני או הפנטזיה, או העולם הפנימי. הוא שוב עוסק באח ובאחות – אחרים, מתפעלי מגדלור נאמנים שמצרים על אובדן של אנשים וכלבה אהובים – וחולמים על מקום רחוק ואחר שבו אפשר לפגוש את כל מי ומה שאיבדנו, כזה שבו מגישים קוקטיילים טובים, ואולי משחקים שח – כך לדבריהם. נשמע באמת כמו חלום. וכאן הוא ממוסגר בין דגמים מיניאטוריים לבין צילומי חוץ ופנים והכל קצבי, מרגיש מצד אחד כמו ההפקה הכי חברית וקטנה בעולם, מה שכנראה נכון כי זו פינלנד, ומצד שני חובקת עולם באופן שבו היא מפעילה רגשית.

הקרנה נוספת:
09/01 חמישי | 20:00 | סינמטק

אוטופיה של בטון
Concrete Utopia

איזה תענוג ללכת לסרט כמעט על עיוור, על סמך קריאת שתי שורות של תיאור, ולגלות שלא רק שהוא עומד בכל הציפיות, הוא מרסק אותך, ומתברר כרלוונטי בצורה מחרידה. הייתי אומרת שזו צפיית חובה, אבל היא לא תהיה בהכרח מהנה או לכל אחת ואחד, בגלל שמדובר בתכנים לא פשוטים, מהזן המטרגר הבא: הסרט שמתרחש בדרום קוריאה מתחיל במה שנראה כמו תיעוד לאורך העשורים של עלייתם המפלצתית-משהו של מגדלי דירות. הם הגשמת החלום לבית, היכולת לא רק להרגיש במקום שהוא שלך, אלא לתביעה של בעלות על פיסת רכוש, לזכות שלנו על אדמה שהיא שלנו, שהופכת כל כך חזקה ומשמעותית שהיא לא רק תעודת זהות מעמדית, אלא תופסת חזקה בתוך היישות של האנשים והופכת לבסיס שעליו הם בונים את הדימוי העצמי שלהם ואת כל תפיסת עולמם הפנימית, האישית, המשפחתית, הקולקטיבית. אם זה כבר נשמע קצת מוכר, חכו למה שמגיע אחרי האפוקליפסה.

הסרט מציג את כל מגדלי העל שאנשים רוכשים בדם יזע ודמעות כדי שיהיה להם בית – ואז מחריב אותם. האסון לא מוסבר עד הסוף בשום שלב, והוא גם לא העניין עצמו, אלא התגובה של האנשים אליו ואופן ההתנהלות שלהם יחד כקהילה ומה הם עושים ולא עושים כחלק ממנה ובתוך המנגנונים החברתיים שנוצרים. רעידת אדמה בקנה מידה תנ"כי של קץ הימים מתחוללת. היא מעלה פיסות קרקע למעלה ומפילה אחרות, והמגדלים העצומים, פסגת ההישגיות הבורגנית האנושית, מתמוטטים בענק בזה אחר זה. חוץ ממגדל אחד. מתחם מגורים אחד נותר עומד, כמעט ללא פגע, על דייריו. וכמובן, שהם לא השורדים היחידים.
מה קורה כשדיירים ממגדל אחר, ובטח זה שבזמנו נחשב ליוקרתי יותר, מגיעים כדי לתפוס מחסה? נותנים להם להיכנס כמובן, אבל אז בהדרגה עניינים מתחילים להסתבך. זה נשמע צפוי, אבל אני מבטיחה, משהו באופן שהסרט בונה את העלילה שלו, וזז במיומנות בין רגעים של חמלה אנושית, הומור של מצבים בלתי אפשריים, רגעי שגרה שמתעקשים להתנהל גם כשהכל הפך להיות מוטרף ולא שגרתי ולא הגיוני ובלתי אפשרי, לצד הידרדרות בסגנון "בעל זבוב" רק מאורגנת יותר, עם מבוגרים אחראים לכאורה, הופכת אותו לצפייה מרתקת, מבלבלת, מכאיבה אבל גם מרהיבה כשם שהיא מבהילה.

הצפייה מבהילה כי היא מרגישה מוכרת. עצם הייצוג של בניינים הרוסים, שמוכרים לנו מצד אחד מהבתים שלנו, ומצד שני מזכירים בלי יכולת לפספס את ההרס בעזה, הוא מספיק כדי להפעיל רגשית. והאנשים עצמם מרגישים דומים לנו עד בלי די – יוצאי שירות צבאי בחלקם הגדול, שיחות של מי עושה יותר או מספיק כדי לשאת בנטל, איך מתחלקים כשהמשאבים מידלדלים, איך מצבי לחץ משפיעים עלינו, הדיבור על ערבות הדדית מצד אחד, ועל "הם ייקחו לנו את מה ששלנו, הם מתחזרים, זו זכותנו להיות כאן" מצד שני. הקהילה של הבניין שעומד מתארגנת בזריזות לכדי חברה עם היררכיה ושיטת ממשל משלה, כולל מנהיג שמספר לכולם סיפורים על התפקיד שלו כמגן הגדול שלהם – שמורכב מאמיתות אבל גם מחלקים אחרים, כולל מה הוא ויחידת ההגנה שהקימו עושים בשביל שיהיה לשאר מה לאכול ברווחה, ומה הנסיבות שהובילו אותו למעמדו.

הסרט הזה, בבימוי אום טיי-וא, לפעמים צועק את המסרים שלו, ואולי הרגשתי ככה כי באמת שיותר מדי מהם פגעו ישר בבטן, אחרי שמהלב שלי לא נשאר יותר מדי. הוא גם לפעמים חוטא בחלוקה מגדרית משהו לגבי הדמויות הראשיות שלו, זוג צעיר שבהם הגבר היה בצבא והולך לעזור בצד הקרבי יותר של הדברים ומצדיק את המנהיג החדש, בזמן שאשתו היא אחות במקצועה, כמו כדי לסמן אותה בתור אישה שמביאה מבט חומל יותר. כדי לאזן, יש מספיק נשים אחרות שהולכות למגוון כיוונים. עם זאת, למרות שהמשל מאוד ברור, היו בסרט הזה כמה רגעים שהשאירו אותי כמעט בלי נשימה, כי הוא כן תופר מגוון ניואנסים בדרך, וכי יש בו מספיק דמויות וההידרדרות או התפתחות או איך שתבחרו לראות אותה, הולכת ונבנית בהדרגה שגורמת לנו להבין איך מארגים חברתיים מסוימים מתרחשים. מה מאפשר אותם, ומה הבחירה שיש לנו.

הקרנה נוספת:
09/01 חמישי | 21:30 | סינמטק

להיות מריה
Being Maria

יצאתי ברגשות מעורבים מהסרט שעוסק במשהו שחשוב להביא אל המסך בעיניי. הסיפור של מריה שניידר בהקשר של צילומי "הטנגו האחרון בפריז" מנקודת המבט שלה, בסרט עלילתי שביימה ז'סיקה פאלו. היא מציעה הבנה יותר חומלת של איך הסרט הזה השפיע על שניידר, כלומר, מה שברטולוצ'י וברנדו החליטו לעשות לה במהלך הצילומים, פגע בה בצורה נצלנית שהתגלתה לנו כצופים מעריכים רק שנים אחר כך, אחרי שהקריירות שלהם הפכו לאגדה, ושלה, ובכן. פחות. הסרט מביא אותה אל הסט כצעירה שיודעת מה היא עושה, אבל גם מגיעה עם רקע כואב, פצוע – כמו שברטולוצ'י מגדיר אותה, שרואה בה דף חלק. או בקיצור, תמימות מסוימת שתהיה קלה להשפעה ועיצוב כשחקנית, בטח בסצנות מיניות ואלימות שמבחינתו הן אמנות.

היום אנחנו עם כלים לשפוט אותן בהתאם למה שהתרחש על הסט, לפחות באחת מהן, כמניפולציה אלימה שהופעלה על שחקנית – ולא ראתה אותה כאדם אלא ככלי קיבול ריק לניצול כדי לייצר סצנה עם "תגובה אמיתית", כאילו שזה בסדר. כאילו שזה הגיוני לפגוע במישהי כדי שהסרט יהיה "מוצלח יותר, אותנטי". לא היו אז מתאמות אינטימיות, לא היו אז מילים כדי לתאר את מה שהיא חוותה. והסרט מתאר באופן קרוב, אמין ומכבד את החלקים האלו, כולל ההיקסמות שלנו יחד איתה מהזוהר על הסט, מהתחושה שהיא עושה משהו גדול, עם צוות גדול מהחיים שמרגיש בו זמנית אינטימי, מה שהופך את הפגיעה בה לקשה עוד יותר.

המקומות שבהם הסרט קצת מאבד גובה קשורים לבניית היחסים של שניידר, בגילומה של אנהמריה ורטולומיי (״האירוע״), עם אמא שלה. היחסים מוצגים כחד-ממדיים ומכניסים את האם למשבצת הנבל שלא בטוחה שיש בה צורך, או לפחות לא באופן הזה. בנוסף, כל חלקו השני, ההתמודדות של שניידר עם הכוכבוּת המושמצת שלה, עם הפער בין מי שהיא ומה שהיא יכולה להביא לעולם כשחקנית לבין מה שהעולם רואה בה ומצמצם אותה לכדי גוף נוטף מיניות, עד כדי כך שהיא עושה הכל כדי לפגוע בגוף הזה עם התמכרות ובדרך פוגעת בעצמה באופן כללי – כל אלו מרגישים שטוחים יותר. אולי בגלל שמדובר בדילוגים בין תקופות זמן, ואין את ההתמקדות בהתרחשות עלילתית אחת למשך זמן גדול יותר כמו בחלק הראשון, אולי זה קורה דווקא בגלל הרצון להציג מספר דברים נוספים שהיא עשתה ואת העליות והמורדות שלה.
יש משהו, עם כל הרצון הטוב והעובדה שהסרט כן מעביר את גודל הפגיעה, שקצת מצמצם את הסיפור שלה רק לכך, ומגדיר אותה רק דרך הסצנה האיומה ההיא. אולי זו הייתה הכוונה כאן, אבל יש בה משהו מייאש אם זו המסקנה שהוא מבקש להביא אותנו אליה. הוא כן מאפשר לחשוב על "הטנגו האחרון בפריז" בצורה אחרת מזו שפעם הייתה הבון-טון המהלל והמרייר, ועושה בהחלט חשק לבקר שוב גם את "זהות גנובה", של אנטוניוני שגם בו לקחה חלק מריה שניידר.

הקרנה נוספת:
06/01 | שני 16:00 | טיקוטין

הערפד
The Vourdalak

כבר המלצתי עם מעט מאוד פרטים על הסרט התקופתי שמגולל את סיפורו של הוורדלאק, עוד גרסה, מוקדמת יותר מדרקולה, לאופן שבו ערפדים מרתקים ומבעיתים אותנו. גם עופר התייחס אליו כאן בפסטיבל ונציה הקודם-קודם, וגם אור הזכיר אותו בסיכום 2023 מהצד של האימה. זוהי בכורת הבימוי של אדריאן בו שמעבדת למסך את הרומן של אלכסיי קונסטנטינוביץ' טולסטוי. הסרט מלווה אציל צרפתי, עם הפיאות, הפודרה והגינונים, שמגיע, לאחר שקצת הלך לאיבוד, להתארח אצל משפחה בכפר מלא חשדות וחששות. הוא מבין מהר מאוד שמשהו לא כשורה. אבי המשפחה הלך להילחם, והזהיר שאם לא ישוב תוך שישה ימים בדיוק, כשישוב הוא לא יהיה הוא-עצמו. כמובן שחולפים בדיוק שישה ימים וקצת, כמובן שהוא חוזר, כמובן שלנו ולאציל די ברור שהוא לא הוא-עצמו, ממגוון סיבות מסגירות כולל האופן שבו הוא מגולם – ולא אוסיף יותר מכך. כמובן גם שהמשפחה ובעיקר בנו שהוא כבר גבר נשוי עם משפחה משלו, מתקשים לקבל את זה. וההשלכות לא מאחרות לבוא.

מה שהופך את הצפייה כאן למרתקת במיוחד היא האופן שבו הערעור על הסדר המשפחתי, פעם אחת של המבקר האציל, ופעם שנייה של האב החוזר והצרות שמגיעות איתו, חושפות את כל מה שלא לגמרי ישב במשפחה הזו מלכתחילה. וברקע הולכים ונפתחים לדיון נושאים של משיכה, של מותר ואסור, של זהות ושל הדחקה והתפרצות של תשוקות ומופעים של זהות שביקשו לעצור. כי הקטע עם הוורדלאק, מעבר לכך שאפשר לזהות את מי שהם כבר כאלה על ידי כך שהם נוטים ללחך את הבגדים שלהם קצת כמו עוללים שדוחפים דברים לפה מבלי דעת כדי להירגע, שהגרסה הזו של מציצת דם או שליקת חיים נצמדת קודם כל על מי שהיא אוהבת במיוחד. וזה כבר פותח כל מיני כיוונים של מכאובי גוף ונפש, בהקשר של אותן הדחקות.

בנוסף, הסגנון של הסרט – תקופתי מצד אחד, אבל עם קצב והתנהלות כמו מתוך חלום, או סיוט – תלוי באיזו סצנה מדובר, מוסיף עוד שכבה של עניין ורעננות. לחלק מבני הבית יש בגדים מעוטרים במגוון קישוטים, וההקפדה של האציל על כללי האסתטיקה שלו למרות שהוא רחוק מאוד מהארמון בפריז, והעלילה מעוטרת בהומור שחור וחיוך של גיחוך, עד שהחיוך הזה קופא על השפתיים בבהלה. אלו שינויי טון מכוונים, שעובדים היטב, ומוסיפים לסרט עוד נדבכים ששומרים אותו מבדר ומצמרר.

הקרנה נוספת:
11/01 | שבת 22:15 | סינמטק