פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 8: שנת 1963

המאבק בין צרפת ואיטליה על מונה הזכיות המשיך ראש-בראש גם לשנתה השמינית של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אחרי שב-1962 צרפת פתחה פער של זכייה שישית (שלוש במסגרת תחרותית ושלוש במסגרת פרס מיוחד), איטליה מיהרה לצמצם אותו עם נשק יום הדין שלה – הבמאי פדריקו פליני, שכזכור זכה בעבר בזכות "לה סטרדה" ו"לילות כביריה". ב-1963 המאסטר האיטלקי שבר את השיא שלו ושל אינגמר ברגמן עם הזכייה השלישית בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. זה גם אומר שבשלב זה, כל שלוש הניצחונות של איטליה במסגרת התחרותית, היו בזכות פליני.
עם זאת, הפעם היה טוויסט – בפעם השנייה מאז השקת הקטגוריה ב-1956 שוב נעדרה צרפת מרשימת המועמדים, ולכן בשלב הזה איטליה פתחה עליה פער של מועמדות. זמן טוב להזכיר שמונה המועמדויות של המדינות נמצא, כמו תמיד, בסוף הפרק.

הנציג של צרפת שכשל מלהגיע לחמישייה היה "להבה מהבהבת" של לואי מאל. מדינות נוספות ששלחו נציגות ולא הגיעו לחמישייה היו ברית המועצות שניסתה את מזלה בפעם הראשונה ("נעורי איוון" של טרקובסקי), הודו, הולנד, הונג קונג, יוגוסלביה, מקסיקו, פקיסטן ושוודיה ("השתיקה" של ברגמן).
המדינות שהצליחו להעפיל שלב היו איטליה כמובן, פולין שהגישה לראשונה סרט לאוסקר, יוון שחזרה שנה שנייה ברציפות, וספרד ויפן שציינו את מועמדותן השלישית. שתי האחרונות גם החזירו את הקולנוע שצולם בצבע לקטגוריה, אחרי ארבע שנים של מועמדים בשחור-לבן.

הזוכה הגדול של האוסקר בטקס ה-36 היה "טום ג'ונס" הבריטי שלקח את פרסי הסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט והמוזיקה המקורית, והיה מין סנונית לקולנוע חדש שהאקדמיה תחבק לקראת סוף העשור: סרטים יותר פרועים שמתעסקים בנושאים שהוליווד נמנעה מהם בעקבות צנזורת קוד הייז שהחלה בשנות השלושים. בנוסף, סידני פואטייה עשה היסטוריה באותה שנה, כשהיה לשחקן השחור הראשון שזכה בקטגוריה המשחק הראשית. גם בפרס הסרט הבינלאומי כבר החלו לראות אימג'ים כמו עירום, שהיו לחלוטין מוקצים עד כה באוסקר.

"שמונה וחצי", הסרט שזכה בפרס הסרט הבינלאומי של 1963, בעצמו נכח בקטגוריות הכלליות של האוסקר. פליני השתבץ בפרס הבימוי והתסריט הטובים ביותר, יחד עם מועמדות לפרס העיצוב האומנותי וזכייה בפרס עיצוב התלבושות. אבל הוא לא היה הסרט הלא-באנגלית היחיד שקיבל מקום של כבוד בלוח המועמדויות. למעשה, שניים מנציגי פרס הסרט הבינלאומי של 1962 חזרו לסיבוב נוסף: הזוכה של צרפת "ימי ראשון עם סיבל" נכח בקטגוריות התסריט המעובד והמוזיקה; והמועמד של איטליה, "ארבעת הימים של נאפולי" הועמד לפרס התסריט המקורי. עוד סרטים איטלקיים פרצו פנימה, ממש כאילו היו תוצר הוליוודי לכל דבר ועניין. "מונדו קיין" התיעודי היה מועמד לפרס השיר המקורי, ו"הברדלס" לפרס עיצוב התלבושות. כלומר, ארבעה סרטים איטלקים צברו יחד שבע מועמדויות (לא כולל הסרט הבינלאומי). זה המון.

יוון – "הפנסים האדומים"

המועמדים

יוון – "הפנסים האדומים" (The Red Lanterns)

אחרי שב-1962 התקבלו לראשונה בשערי האוסקר עם "אלקטרה", היוונים עשו זאת שוב ברציפות, ושוב עם עיבוד למחזה במרכזו סיפורן של נשים שנאבקות בעולם המנסה לסגור עליהן. הפעם בגרסה מודרנית יותר.
זהו סרטו של ואסיליס גאורגיאדיס על פי המחזה של אלקוס גאלאנוס, שמתרחש באופן כמעט מוחלט בבית בושת. שם מצטלבים חייהן של כמה מעובדות המקום, כל אחת מהן מנסה למצוא לעצמה גאולה או חיים חדשים, אבל העבר והפחד מהעתיד מונעים זאת מהן. בין הדמויות הראשיות ישנן את אלני המהגרת מרומניה המאוהבת בגבר שלא יודע על עיסוקה, אנה שמסתירה מאהובה הקפטן שיש לה ילד משלה, מארי שמתאהבת בלקוח צעיר, ומרינה שאובססיבית לגבר שברור שרק משתמש בה. וכן, כל הרצונות של הדמויות בסרט תלויות בגברים. סיקסטיז, מה נעשה.
הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ואנקדוטה אולי קטנה אך מהדהדת – זה המועמד הראשון בדברי קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר שבו היה חזה חשוף של אישה. כמו שכתב עגנון, "פרצות נפרצו בשבוש".

יפן – "התאומות מקיוטו" (Twin Sisters of Kyoto)

מועמדותה השלישית של יפן, והראשונה מהן שצולמה בצבע, היא סרטו של נובורו נקאמורה, על פי הספר של יאסונארי קאוואבטה.
בעיר קיוטו היפה חיה לה צ'ייקו בת העשרים, שלפי מה שהוריה מספרים לה הם גנבו אותה כשהייתה תינוקת. הם חשים אשמה על העניין, אך משום מה צ'ייקו ממש בסדר עם זה, ובתוך תוכה מאמינה שזה סיפור שהמציאו כדי להסתיר את היותה יתומה שננטשה (יתמות היא אות קלון ביפן, מסתבר). יום אחד, באחד מהפסטיבלים המסורתיים, צ'ייקו נתקלת בנאקו, שדומה לה שתי טיפות מים (כך לפי הדמויות בסרט. אני לא ראיתי את הדמיון. מאוד יוצא דופן למישהו כמוני, עם עיניים מערביות, שלא תמיד מצליח לזהות דקויות של מראה מהמזרח הרחוק), ומאמינה שהיא אחותה האבודה. צ'ייקו מנסה להתקרב אל נאקו שגרה בכפר מרוחק לאחר מות הוריה, אבל השוני באורח החיים של השתיים מרים קשיים. כאשר שני מחזרים טובי לב נכנסים לתמונה, הפערים הולכים ומתרחבים.

יפן – "התאומות מקיוטו"

ספרד – "לוס טרנטוס" (Los Tarantos)

קצת קשה לדעת בוודאות, כי בחלוף השנים סרטים זוכים לגרסאות שונות שלעיתים נעלמות, אבל מידיעותיי, המועמד השלישי של ספרד הוא גם הסרט הקצר ביותר בקטגוריה הזו נכון לשנת 1963. משהו באיזור השמונים דקות. מי ייתן ועוד יהיו כמוהו.
סרטו של פרנסיסקו רובירה בלטה מבוסס על מחזהו של אלפרדו מאנייס, אבל עם פירוט התקציר תוכלו לגלות בעצמכם שיש פה עוד חומר קיים שנתן קצת יותר מהשראה. "לוס טרנטוס" מכניס אותנו לעולמם של בני רומה, כלומר צוענים, בשולי ברצלונה, שלפי הסרט עסוקים בעיקר בלרקוד. וואו, כמה שהם רוקדים. בוקר עד ערב. העניין הוא שלא הכול מחולות שם, מכיוון שיש ריב טריטוריאלי עתיק בין משפחת טרנטו הענייה לבין משפחת לה זורונגה העשירה יותר, כזה שלעיתים נשלפים בו סכינים. באחר הצהריים מלא ריקודים, כהרגלם כפי הנראה, תופסת את עינו של הבן הבכור לבית טרנטו צעירה יפייפיה, ויחד הם רצים להם לים. תוך כמה דקות הם כבר מאוהבים עד מעל לקסטנייטות, וכשיירד הערב תתגלה זהות הנערה – היא נצר ל… חכו לזה… משפחת לה זורונגה! אבל שום דבר לא יעצור אהבה בת שבע שעות, וכאשר הרומן מתגלה לבני המשפחות, מאבק על כבוד ונקמה תופס כיוונים חדשים. הנאהבים מנסים לברוח, אבל שתי המשפחות רוקדות אחריהם במרץ, עד הסוף הטראגי. מגפה! מגפה על שני ביתכם!
לאוהבי הריקוד הספרדי, דעו שבסרט מככבים שניים מענקי הפלמנקו של התקופה, ואולי אי פעם, כרמן אמאייה ואנתוני גאדס.

פולין – "סכין במים" (Noz w Wodzie / Knife in the Water)

רק בשנתה השמינית של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר נאותה פולין לשלוח סרט לאוסקר, והצליחה כבר על הניסיון הראשון איפה שמדינות רבות כשלו. פולין החליטה לשים את הז'יטונים שלה על סרט ביכורים של בחור צעיר, בן 29 בסך הכול, בשם ריימונד רומן תיירי פולנסקי ליבלינג. איש לא ידע שהוא עומד להפוך לאחד הבמאים החשובים והמשפיעים ביותר של המאה העשרים.

את "סכין במים" כתב רומן פולנסקי עם יז'י סקולימובסקי, שבעצמו יהפוך לבמאי חשוב במולדתו, ואפילו יביא אותה לאוסקר בעתיד ("אי-אה"). מדובר בדרמה קאמרית צפופה שמתרחשת כמעט כולה על פני המים. גבר והמאהבת הצעירה שלו יוצאים לשיט בסירה, ובדרך אוספים טרמפיסט צעיר שמסקרן אותם למדי. הם משום מה מזמינים אותו איתם, ובמהלך השעות ניצתים מספר מבחני גבריות בין שני הזכרים, כאשר במהירות הדברים מתחילים לקבל כיוון די מסוכן.
"סכין במים" החל את דרכו בפסטיבל ונציה של 1962 וגם היה מועמד לבאפט"א.

הזוכה

איטליה – "שמונה וחצי" (Etto e Mezzo / 8 1/2)

כזכור, קטגורית הסרט הבינלאומי פחות או יותר נולדה עם הכתרתו של פדריקו פליני כבמאי הבינלאומי הגדול ביותר. כבר על שתי שנותיה הראשונות יצא המאסטר האיטלקי הצעיר עם שני פרסים אחד אחרי השני. אבל האקדמיה לא הסתפקה רק בזה. הרבה לפני ייסוד הקטגוריה, פליני היה מועמד לפרס התסריט הטוב ביותר על "רומא, עיר פרזות" (יחד עם סרגי'ו אמידיי), וב-1950 על התסריט של "פאיזה" (יחד עם אמידיי, רוסליני, אלפרד הייז ומרצ'לו פאליירו). לאחר מכן, מעבר לניצחון של "לה סטרדה" ו"לילות כביריה" בפרס הבינלאומי, פליני היה מועמד לאוסקר על כתיבת "לה סטרדה", שנה לאחר מכן על כתיבת "הבטלנים" וב-1961 על בימוי וכתיבת "לה דולצ'ה ויטה". כלומר, מדובר ביקיר אוסקרים מוחלט.
ב-1963, והוא בן 43, פליני הגיע עם מה שלימים תחשב כיצירתו האולטימטיבית, סרט ייחודי וארס-פואטי על עשיית קולנוע כמו שרק הוא יודע לעשות.

המוזה של פליני, מרצ'לו מאסטרויאני, מגלם את גווידו, בן דמות של פליני, כבמאי מצליח שנאבק בלידת יצירתו הבאה. הוא מאשפז את עצמו בבית הבראה, לשם מגיעים כל האנשים בחייו פחות יותר, מי מהם רוצה בטובתו של הבמאי או בטובתו האישית, ומעניקים לו מעט מאוד מנוחה. גווידו צולל לתוך התודעה שלו, מבלבל בין מציאות, זיכרונות והמצאות, מנסה לפלס את דרכו דרך האומנות וחייו האישיים, והתוצאה היא אחד הסרטים הידועים, האהובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע. נדמה שאין אף במאי ותיק שלאחר מכן לא ניסה לעשות "שמונה וחצי" משלו, מוודי אלן דרך תיאו אנגלופולוס, נני מורטי, פדרו אלמודובר, בוב פוסי, אורסון וולס ועוד. באמת שאתם לא צריכים אותי כדי לדעת דברים על הסרט הזה, כזה שבהצלחה למצוא רשימת "הטובים ביותר" בלעדיו.
מה שכן, בזכות 138 הדקות שלו, הוא הזוכה הארוך ביותר של הקטגוריה נכון לשנת 1963.

פולין – "סכין במים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אם יצא לכם לקרוא את רוב הפרקים עד כה, אתם יודעים שבחלק משמעותי מהמקרים אין הרבה מתח בנוגע לתוצאות קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. הזוכים עד כה היו די ידועים מראש, להוציא איזו שנה או שנתיים עם מתח. עם זאת, במקרה של 1963, ייתכן וזו הייתה הקטגוריה הצפויה ביותר בכל הטקס ה-36, בפער.
מסלול הניצחון של "שמונה וחצי" היה נטול מהמורות. זה מתחיל כמובן בחיבה המובהקת שהייתה באקדמיה לקולנוע איטלקי, ולפליני בפרט, וממשיך עם ארבע המועמדויות הנוספות שקיבל בהן לבימוי והתסריט; המועמדות של פליני לאיגוד הבמאים; והזכיות שלו בנשיונל בורד אוף רוויו ואיגוד המבקרים של ניו יורק. "שמונה וחצי" היה גודזילה שעלתה מין המגף כדי לרמוס כל סרט אחר שיעז להתמודד מולו.

אבל מעבר לכל אלו – ואף אחד מהם איננו משהו לזלזל בו – היה עוד דבר אחד משמעותי שעמד לצדו של "שמונה וחצי" כל הדרך אל האוסקר. אבל בשונה מהשאר, זה דווקא היה יותר עניין של מזל ומקריות מאשר איכויות הסרט. כי מה שאני יכול לומר לכם בביטחון מלא אחרי שראיתי את כל מועמדי השנה הזו, היא של"שמונה וחצי" הייתה פחות מאפס תחרות. אף אחד מארבעת הסרטים שלצידו לא נתן מינימום פייט, לרמה שאני אפילו לא בטוח שהיה מקום שני. ואם היה (טוב, טכנית כנראה שהיה), הוא כנראה נותר הרחק הרחק מאחור.

קשה לומר כמה זה נראה ככה בזמן אמת, אבל מהבחינה ההיסטורית היחיד שמונע מ-1963 להיות הצגת יחיד מוחלטת של "שמונה וחצי" הוא כמובן המועמד של פולין, "סכין במים". למרות שזה כנראה יותר קשור למורשת המרהיבה של פולנסקי בארבעים השנים שבאו לאחר מכן. שניים מגדולי הקולנוע האירופאי, זה של ההווה וזה של העתיד, עמדו זה מול משני צדי הזירה.
"סכין במים" הוא הסרט הנוסף מבין חמשת מועמדי 1963 שיש לו איזושהי תהודה עתידית, ויש רבים המאמינים שהוא לא רק אחד מסרטי הביכורים הטובים ביותר אי פעם, ואחד מהסרטים הטובים של תקופתו, אלא גם כזה שבהסתכלות רטרואקטיבית טוב וראוי יותר מ"שמונה וחצי". אתוודה שאני לא מאלה.
גם שלא בהשוואה לפליני, אני לא חולק את ההתלהבות מ"סכין במים", סרט שאני מוצא מאולץ ונגרר. ובכלל אני לא מבין את אלו שמקטלגים אותו כמותחן. יש קליפים של סברינה קרפנטר שאני נמצא בהם יותר על קצה הכיסא מאשר הסרט הזה. צפיתי בו יותר מפעם אחת, ובאף אחת מהן לא הצלחתי להחזיק עניין לאורך כל אורכו. הוא בהחלט עשוי טוב, ובטח היה מאוד מאתגר להרים הפקה על סירה רעועה, אבל מעבר להערכה הגדולה על עשייתו, אני מקדיש את התלהבותי מהקולנוע של פולנסקי ליצירות המופת המוחלטות שלו – "תינוקה של רוזמרי" ו"צ'יינהטאון". שני סרטים כל כך עצומים שהם מצליחים להשכיח לפרקים את העובדה שהוא עבריין מין נמלט. דעה שונה לחלוטין, והרבה יותר קרובה לקונצנזוס, תוכלו למצוא בסריטה דרך איתי חסיד, כחלק מתחרות הביקורות שהייתה פה ב-2016.
מה שכן, בהתחשב ברצף הזוכים שלפניו, כולם סרטים קאמריים ומדכאים למדי שעוסקים באנשים על הקצה ("מעיין הבתולים", "מבעד לזכוכית האפלה", "ימי ראשון עם סיבל"), סרטו של פולנסקי כן השתלב היטב ברצף. פשוט כנראה המשבר של גווידו היה הרבה יותר מושך.

שני הסרטים הצבעוניים של הקטגוריה, "התאומות מקיוטו" היפני ו"לוס טרנטוס" הספרדי, נשכחו כמעט לחלוטין מאז. ולצערי אני חייב לומר שבצדק.
מה שמעניין בנציגות היפנית היא שעל אף שהיא המועמדות הראשונה של היפנים בצבע – אחרי "הנבל הבורמזי" ו"אהבה נצחית" הנהדרים – דווקא "התאומות מקיוטו" עובר כהכי ארכאי. הוא מצולם מרהיב, בזה אין ספק, אבל לי הוא הרגיש יותר כמו גלויה תיירותית לנפלאות יפן כסרט שדקות ארוכות ממנו מתעכבות על האדריכלות הייחודית ועל התלבושות המסורתיות. זה סרט שהייתי מראה בהרצאה על התרבות היפנית לפני שהייתי מביא לשיעורי קולנוע, נגיד את זה ככה.
המקרה של "לוס טרנטוס" הספרדי הוא אפילו יותר קיצוני. כמו היפני, קל מאוד להבין למה הוא דיבר אל לב המצביעים של האקדמיה. גם הוא מצולם נהדר, וגם הוא מביא הצצה לתרבות זרה והו-כה אקזוטית, הפעם של שולי ברצלונה. וגם יש בו כל מה שצריך – הדהוד לקלאסיקה, ריקודים, אהבה גדולה מהחיים, ריקודים, אקדחים, ריקודים, רגשות שפורצים לכל עבר, ובין לבין גם ריקודים. הבעיה היא שכל כך ברור מהם מקורותיו, שאין בו שום רגע מסקרן או מעניין כי ברור לאן הדברים הולכים. ושוב, מי שמחפש סרט לקהל הרחב שעוסק בתרבות השוליים בספרד, ייתכן וזה יושב לו בדיוק. כמועמד לאוסקר… לא בטוח לגבי זה.

אם הייתי צריך לדרג את מועמדי 1963, המקום השני שלי היה בקלות וללא עוררין "הפנסים האדומים" היווני. עוד סרט שלא שמעתי עליו דבר לפני כן, והתגלה כמשהו יפה למדי.
הבעיה הכי מרכזית של "הפנסים האדומים" (ולא לבלבל עם הסרט הסיני המועמד לאוסקר מ-1991, ששמם הלועזי מעט שונה), וזה גם בעיקר בהסתכלות עכשווית, הוא שכל הסיפורים של הנשים בו – חלקן חזקות, חלקן חלשות, חלקן נאבקות, רובן מעניינות ומבוצעות היטב – סובב סביב גברים. אין שם דמות אחת של אישה שמחפשת חיים טובים יותר בזכות עצמה, הכול קשור לאיזה חבוב. זה מאוד צורם. בנוסף, על פני מעל לשעתיים, הוא ללא ספק ארוך יותר ממה שהיה צריך.
אלו בצד, זה באמת סרט נהדר שהחזיק אותי ברמת עניין ורגש מתחילתו ודי לכל אורכו. המשחק כולו ללא יוצא מן הכלל נהדר, ויש בו מטען רגשי עוצמתי במיוחד כשמנסים לפענח מי תצליח לצאת מהמעגל הנורא הזה ומי תיפול אליו שוב, תהיה קורבן לסביבתה ולעצמה. הוא מלא אנושיות וחמלה לדמויות שלו, ובדקותיו האחרונות בעיני אי אפשר שלא להתרגש. זאת בשום אופן לא צפיית חובה, אבל זו בכל זאת עבודה קולנועית מרשימה וראויה, שמגיעים לה שבחים רבים.

בשנה שלאחר מכן, וזה בפרק הבא, הרבה יותר סרטים קאנוניים הצטופפו להם בחמישייה ביניהן אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בחיי, וכמובן – ישנה גם אבן דרך ציונית ראשונה בקטגורית האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

איטליה – "שמונה וחצי"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1963:
איטליה – 7 (מתוכן 3 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 6 (מתוכן 3 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
דנמרק – 3
יפן – 3 (+ 3 פרסים מיוחדים)
מקסיקו – 3
ספרד – 3
יוגוסלביה – 2
יוון – 2
שוודיה – 2 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
נורבגיה – 1
פולין – 1

הפרקים הקודמים:
1956
1957
1958
1959
1960
1961
1962