פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 7: שנת 1962
12 בנובמבר 2024 מאת אור סיגוליאולי היה זה אפקט אינגמר ברגמן, אחרי שתי הזכיות הרצופות שלו בפרס האוסקר הבינלאומי (או שמא הייתה זו מלחמת ויטנאם שכבר השתוללה), אבל גם ב-1962 נשבה רוח עגומה מאוד במועמדים של הקטגוריה שציינה את שנתה השביעית.
רק סרט אחד מתוך החמישייה קוטלג כקומדיה, וכשנתעמק בו יעלו כמה שאלות לגבי זה. כל שאר הארבעה היו לא סתם דרמות, אלא ממש טרגדיות לכל דבר ועניין. ממודרניות ועד קלאסיות (קלאסיות באופן המילולי), מהאישי ועד החברתי. הסרטים שנבחרו כמועמדים הציגו תמונת מצב של מאבק אנושי ללא רחמים, רובם עם סוף שלא מותיר יותר מדי תקווה להמשך. אם זה מנחם (ואותי זה בהחלט ניחם), להוציא את אותה "קומדיה" שנרמז אליה לפני רגע, הסרטים של 1962 היו מהחזקים ביותר שראיתי בפרויקט. יצירות מרשימות וראויות כל אחת מהן.
אחרי שנה של הפוגה מפתיעה למדי, איטליה וצרפת חזרו לאוסקר. הן צברו את המועמדות השישית שלהן כל אחת. מקסיקו נכנסה בפעם השלישית ברציפות, כנראה לא יודעת שהיא עומדת בפני הפסקה אוסקרית של כעשור, ושתי מדינות הצטרפו לבנק האוסקר עם המועמדות הראשונה שלהן: יוון וברזיל. זאת השנייה הייתה למועמדות הראשונה אי פעם של דרום אמריקה בקטגוריה.
המדינות שהגישו נציגות אך לא נכנסו לחמישייה הן ארגנטינה, דרום קוריאה, הודו, יפן (עם סרט חדש של איקו איצ'יקאווה, שביים את המועמד היפני "הנבל הבורמזי"), מצרים, נורבגיה (עם סרט חדש של במאי המועמד הנורבגי "תשע נפשות"), ספרד וזוכת השנתיים האחרונות שוודיה. היא סימנה את הפעם הראשונה שמדינה זוכה באוסקר הבינלאומי אך לא חוזרת שנה לאחר מכן.
בשאר הפרסים, האוסקר ה-35 הביא את שובו כמצנח של דיויד לין עם האפוס המופתי "לורנס איש ערב" שדי סחף את הטקס עם שבע זכיות, כולל הבימוי והסרט (למרבה הצער לא פרס השחקן הראשי). זוכה האוסקר הבינלאומי של השנה הקודמת, "מבעד לזכוכית האפלה" מטעם שוודיה, חזר לסיבוב נוסף הפעם כמועמד על תסריט מקורי, לצדו של "אשתקד במרינבד" הצרפתי. שניהם הפסידו לסרט נוסף שאינו דובר אנגלית, "גירושים נוסח איטליה", שהעניק גם מועמדות לשחקן מרצ'לו מאסטרויאני. כך יצא ששלושה מחמשת המועמדים לפרס התסריט המקורי הגיעו הרחק מהוליווד. המגמה תמשיך גם שנה לאחר מכן, כאשר לא פחות משני מועמדים של הסרט הבינלאומי ב-1962, יצוצו של בקטגוריות הכתיבה של 1963. נגיע גם לזה מתישהו, יש לקוות.
איטליה – "ארבעת הימים של נאפולי"
המועמדים
איטליה – "ארבעת הימים של נאפולי" (Le quattro Giornate di Napoli / The Four days of Naples)
השנה הקודמת לזאת הציגה לא רק היעדרות ראשונה של איטליה, אלא גם נעדרו ממנה סרטי מלחמת העולם השנייה, שהאקדמיה הוכיחה חיבה רבה אליהם עד כה. במועמדותה השישית, ואחרי חמש זכיות (שלוש במסגרת הפרס המיוחד), החזירה איטליה את מלחמת העולם השנייה לקטגוריה – ובגדול.
באחת ההפקות המורכבות והמרשימות ביותר שראיתי עד כה בפרויקט הזה, מבקש הבמאי ננו לֿֿֿוֿי (בחולם) לשחזר את תקרית ארבעת הימים של נאפולי, ההתקוממות של אנשי העיר האיטלקים בשארית הכוחות הנאציים החמושים שנותרו בעיר.
הסרט נפתח בנאפולי עם הבשורה על תום המלחמה, אבל למרות ההפסד המוחלט האיטלקים מאושרים שחייהם יחזרו לשגרם. לצערם הרב, הפלוגות הנאציות שבעיר מסרבות לקבל את התבוסה, שומרות על האזרחים במצור, ובאיזשהו שלב אפילו מנסות לגייס את כל גברי העיר, בין אם לקחת אותם למוות בטוח אם כדי לדכא מרד. זה לא יעבור להם חלק, והתושבים, חלקם חיילים ששבו וחלקם אזרחים שלא החזיקו נשק בחייהם, קמים נגדם, הופכים את העיר לשטח קרב לכל דבר ועניין.
הסרט מבוסס על מקרה שהיה אמנם, אבל לא הייתי בונה על האמינות שלו. כך או כך, זה קטרזיס אנטי נאצי מצוין.
נני לוי היה רק בן 37 כשהרים את ההפקה המשוגעת הזו, סרטו החמישי. הוא היה מועמד לבאפט"א ולגלובוס הזהב, והתמקם ברשימת הסרטים הזרים של הנשיונל בורד אוף רוויו. שנה לאחר מכן יהיה שוב מועמד לאוסקר, בפרס התסריט המקורי הטוב ביותר.
ברזיל – "מקיים ההבטחות" (O Pagador de Promessas / The Keeper of Promises / The Given Word)
בשנת 1955 הוענק בפעם הראשונה באופן רשמי פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן. מבין כל הזוכים בו עד שנת 1962, רק שניים הוגשו לאוסקר הבינלאומי, שניהם דוברי פורטוגזית. הראשון הוא "אורפיאוס השחור" שניצח (אם כי כנציג צרפת), והשני הוא "מקיים ההבטחות" שהפך למועמדות הראשונה של ברזיל, וכאמור, של דרום אמריקה.
מבוסס על מחזהו של דיאס גומז, סרטו של אנסלמו דוארטה מתרחש כמעט כולו ברחובות באהיה, אל מול כנסיית סנטה ברברה. לשם מגיע בשעת לילה גבר ששמו זה, בליווי אשתו רוזה, כשעל כתפיו הוא סוחב צלב עץ כבד. את הצלב הזה הוא גורר ברגל כמעט חמישים קילומטר מביתו, לאחר הבטחה שהבטיח לקדושה, על פיה אם היא תציל את חמורו הוא יביא עד למזבח כנסייתה את המנחה הזו. בשערי הכנסייה זה נחסם על ידי הכומר אולאבו, שטוען כי ההבטחה המדוברת היא עבודת אלילים, אם כי די ברור שמה שמנחה אותו היא אטימות לבו, תוצאה של התנשאות מעמדית וזלזול בפולחן של ברזיל השחורה. זה מסרב להתפנות או להפר את הבטחתו, והעניין הופך להיות אירוע בסדר גודל ארצי, כאשר התקשורת והמשטרה מתערבות בעניין, הופכים את האירוע למאבק של תפיסה דתית וערכים.
יווון – "אלקטרה"
יוון – "אלקטרה" (Electra)
שנתיים לפני שהתקבל בחום על ידי האקדמיה האמריקאית לליגה של הגדולים, וצבר שלוש מועמדויות בשנה אחת על "זורבה היווני", הפך הבמאי מיקל קקויאניס לראשון שהביא את מולדתו לאוסקר. זאת בעזרת העיבוד היחסית נאמן לטרגדיה המפורסמת של אוריפידס, "אלקטרה", שנכתבה בשנת 413 לספירה.
בתום מלחמת טרויה, חוזר אגממנון ליוון כמנצח, אבל אשתו, קליטמנסטרה, לא סולחת לו על כך שהקריב את בתם איפיגניה. היא והמאהב שלה אייגיסתוס מתכננים מזימה לרצוח אותו, וכך יורשים את הכתר. אורסטס, בנם הצעיר של אגממנון וקליטמנסטרה, בורח מיוון, כאשר הבת אלקטרה נשלחת להינשא לחקלאי על מנת שלא תביא לנקמה בחצר המלוכה. שנים לאחר מכן מגיע אורסטס שבגר (ג'יאניס פרטיס) אל הכפר של אלקטרה (איירין פאפאס), והם מחליטים יחד לנקום את מות אביהם על ידי התנקשות באייגיסתוס (פיבוס ראזי) ואימם (אלקה קאטסלי, בהופעה מדהימה שחייבת לתדלק לפחות מופע דראג אחד בשנה אם יש צדק בעולם). אבל כאשר מגיע הזמן לבצע את המעשה, השניים עומדים מול הבחירה לרצוח את אמא שלהם, ומה ההשלכות של המעשה.
"אלקטרה" גם הוא הגיע מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שם זכה בשני פרסים מיוחדים.
מקסיקו – "הפנינה של טלאיוקאן" (Tlayucan / The Pearl of Tlayucan)
שלוש שנים רצוף מקסיקו מועמדת לאוסקר הבינלאומי, ושלוש פעמים רצוף אני מנסה לתהות איך זה קרה. לעיתים גם רחמים עצמיים מתלווים לזה, עם התהייה מה עשיתי רע, אבל זה למתישהו אחר. שלוש מועמדויות רצופות שבכל שנה ושנה מתגלות כחלשות ביותר של הקטגוריה, בפער ניכר מהשאר בערך בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו.
האחראי לכך הפעם הוא "הפנינה של טלאיוקאן", סרטו של לואיס אלקוריזה, על פי ספרו של חזוס מורסיאגלו ואלזקז. מכיוון שבהיתי בדבר הזה במצב די המום בואכו ייאוש מוחלט, נאלצתי לאחר הצפייה לחפש מה פוסקת המרשתת לגבי העלילה של הסרט, והקונצנזוס שהתגלה הוא כדלהלן: בכפר קטן, הפועל העני יופמיו מבין שהוא לא יכול לממן את הטיפול הרפואי של בנו הפעוט. בייאושו הוא גונב פנינה מאיקונה של מריה בכנסייה המקומית, אבל נחשף על ידי תיירים, ולפני שיכול לעשות שימוש בפנינה היא נבלעת על ידי חזירים.
אז תנו לי לספר לכם משהו – אותו אירוע שכולם מסכימים שהוא עיקר הסיפור, מתרחש, ובדקתי את זה, בדקה ה-64. שעה לתוך הסרט, וארבעים דקות לפני סופו. מה קורה בשעה שמקדימה לו? אני יכול לספר לכם כי בהן צדקי צפיתי בזה, אבל זה רצף של מילים שאני לא בטוח יהיה רלוונטי. יש סיפור (דווקא יפה) על רומן בין קבצן עיוור ואישה ערירית שלא מקבלת את עובדת הזדקנותה, כנסייה שדורשת כסף מהפועלים, איש קשיש וחרמן שבוהה באישה שמתרחצת בחצר, וכמה סצנות מחרידות למדי עם שימוש בחזרזירונים שלמיטב ידיעתי לא עשו דבר רע לאיש לפני שזכו בגורל הזה. זאת קומדיה בערך כמו ש"משפחת צנעני" מצליח להצחיק כיום.
שום דבר נגד מקסיקו המופלאה ואנשיה, חלקם במאים שעשו את הטובים שבסרטי האלף החדש, אבל בהתחשב ב"מקאריו", "האיש החשוב" ו"הפנינה של טליוקאן", אני כל כך שמח שיש לי איזו הפוגה של עשור עד שיחזרו לאוסקר ואצטרך להתמודד עם זה שוב.
מקסיקו – "הפנינה של טלאיוקאן"
הזוכה
צרפת – "ימי ראשון וסיבל" (Cybele ou Les Dimanches de Ville d'Avray / Sundays and Cybele)
שנתיים אחרי זכייתה החמישית (שתיים במסגרת תחרותית ושלוש במסגרת הפרס המיוחד), חזרה צרפת אל כס המנצחים עם סרט הבכורה של סרז' בורגיניון בן ה-34, שהגיע לאוסקר מפסטיבל ונציה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו לוקח את האוסקר הבינלאומי בזכות סרטו הראשון.
שנה אחרי הזכייה הזו ישוב הסרט לאוסקר, הפעם כמועמד לתסריט המעובד הטוב ביותר, והמוזיקה שהלחין מוריס ז'אר.
מבוסס על ספרו של ברנד אסקסריו, זהו סיפורו של פייר (השחקן האוסטרי הארדי קרוגר), טייס הלום קרב שבקושי שרד את מלחמת הודו-סין, ומנסה לשקם את חייו לצד בת זוגו מדליין (ניקול קורסל), אחות בבית החולים אותה הכיר בעת אשפוזו לאחר שמטוסו התרסק. לילה אחד פייר נתקל בילדה קטנה (פטריסיה גוזי) שננטשת על ידי אביה במנזר שנמצא בוויל-ד'וואראיי בסמוך לפריז. רואה את הכאב של הילדה, שפחות או יותר ננטשה על ידי כל מי שהכירה, פייר מחליט להתחזות לאביה ולבוא לבקר אותה בימי ראשון. הזמן המשותף שלהם הופך להיות יקר להם יותר ויותר, ובמהרה מפתחים זה לזו קשר שמרים לא מעט חשדות אצל הסובבים. בזמן שפייר רואה בה ציפור פצועה (ובאופן לא מודע ייתכן ובעזרתה יוכל להתמודד עם טראומות המלחמה שלו), הילדה מתאהבת בו, ומפנטזת על היום בו תהיה גדולה מספיק כדי להתחתן אתו. ככל שהשניים מצמצמים את עולמם זה בשביל זו, סביבתם חסרת הסובלנות והרגישות סוגרת עליהם, מביא אותם לכדי מבוי סתום שממנו ספק אם יוכלו להימלט.
המרוץ ומי היה צריך לזכות
את "ימי ראשון וסיבל" ראיתי בפעם הראשונה ב-22 לפברואר 2019, כנראה כי עבדתי על פרויקט אחר שלא יצא לפועל. סיימתי אותו במצב של תדהמה מוחלטת. לא האמנתי שסרט כל כך יפה פשוט נשכח לחלוטין. אני מחזיק מעצמי מישהו שנמצא במעגלי שיח די נרחבים על קולנוע, בין אם הספרים, הפודקאסטים, חברי סריטה, מנהלי סינמטקים, שש שנות לימודים בסם שפיגל, ואף אחד לא אמר עליו מילה. פשוט לא הבנתי איך זה קרה.
באמת שהכל בסרט הזה לפת אותי. הסיפור העדין והעצוב של פייר, הבימוי הרגיש והנמנע מסנסציות של בורגניון, הופעות המשחק המרוסנות והאמינות של כל הקאסט, אבל בעיקר הצילום המדהים של הנרי דקה (כנראה אחד הצלמים הגדולים של הקולנוע, שחתום עם "400 המלקות", "לעין השמש" ו"הסמוראי" בין היתר) גרמו לו להיות הרבה יותר מעוד דרמה עגומה, אלא יציאה קולנועית שאי אפשר לשכוח.
למרבה המזל, אז ב-2019, יכולתי גם לנתב את התחושות שלי למשהו פרקטי ומיהרתי למצוא לו עותק לטובת הקרנה בסינמטק חולון, שם הייתי המנהל האומנותי. סרט הביכורים של בורגיניון התברג כאחד האהובים עלי אי פעם, כשחלק מזה הרגיש כאילו הוא תגלית סודית שלי. תחושה משונה בהתחשב שמדובר בסרט שזכה באוסקר, ושנה לאחר מכן היה מועמד לשני פרסים נוספים. לא איזה משהו שנגנז או מעולם לא הוקרן.
כשנכנסתי לקטגוריית הסרט הבינלאומי של 1962 היה לי ברור שכל שאר הסרטים יהיו כינור שני עד חמישי ל"ימי ראשון וסיבל". לא העליתי על דעתי שיהיו לא פחות משניים מבין המועמדים שייתנו לו פייט של אלופים.
המקרה של "ארבעת הימים של נאפולי" קצת החזירו אותי למה שקרה עם "קאפו", נציג איטליה ב-1960. לא שמעתי יותר מדי על הסרט לפני כן, אבל מעבר לכך שהייתי המום מההפקה עצמה, שבראה כמה מהסצנות והסיקוונסים הכי בלתי נשכחים ומרשימים שראיתי בפרויקט עד כה, הוא גם הפעיל אותי רגשית ברמות שלא ציפיתי להן. בהסתכלות עכשוויות הוא אמנם נופל לאי אלו קלישאות של סרטי מלחמה, אבל הן מתפוגגות אל מול הקולנוע הבלתי יאומן של נני לוי, שילוב יוצא דופן בין הניאו ריאליזם האיטלקי לבין האפוסים המלחמתיים של ארה"ב ואנגליה. לדעתי הוא צריך להיות אחד מסרטי מלחמת העולם השנייה הקאנוניים, גם אם הוא לעיתים מרגיש כמו מירוק מצפון איטלקי וכזה שלא פעם לוחץ על הקיטש. אי אפשר שלא להעריך את הקולנוע הלא הגיוני הזה, וכמובן את האמונה בסולידריות אנושית על כל המורכבויות שלה. משהו שבישראל של הכאן והעכשיו לוחץ על יותר מדי נקודות.
זה גם נכון ל"מקיים ההבטחות" הברזילאי, למרות שהוא איננו סרט מלחמה. הוא מגיע ממסורת אחרת, של סרטי מיקרוקוסמוס שעל פניו הם סערה בכוס תה אבל בעצם מהדהדים למשהו גדול הרבה יותר, מקבלים עוצמות אדירות. כמו "בעל זבוב", "ציד המכשפות", "ביקור הגברת הזקנה", "פרזיטים", "חדר המורים", "הנחשול", "עץ התאנה הקדושה", "הבן דוד", "הערפל" ועוד, המועמד הברזילאי בורא עולם שלם מכלום, וכל זה בעשייה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל.
המקרה של "אלקטרה" קצת יותר מסובך לשיפוט לכאן או לכאן, כי הוא פחות אחיד מהשלושה האחרים. מצד אחד, הסרט הזה מרשים מאוד, ועל אף שהוא מבוסס על טקסט בימתי מאוד נוקשה הוא לרגע לא מרגיש כמו תיאטרון מצולם. השימוש בלוקיישנים אמיתיים והיצירתיות של קקיואניס משדרגים את הטקסט והופכים אותו לקולנוע מרהיב. אני אהיה מופתע אם ג'ואל כהן לא חשב עליו במהלך העבודה על "הטרגדיה של מקבת'".
מצד שני, הופעות המשחק נעות בין מודרניות לבין כאלו שמנסות לתפוס את תשומת הלב של השורה האחרונה ביציע, הטקסטים מאוד כבדים, והניסיון לשמור על הפאתוס הקלאסי אל מול הקולנוע, באחת מתקופות השינוי הכי משמעותיות של אי פעם, לא לגמרי מחזיק. בסופו של דבר בעיני זה סרט מצוין, גם אם לעיתים התיישן, כי איכשהו הוא גם סוחף ומעניין וגם טומן בחובו רגעים חזקים למדי. עוד הקפצת מחט בקטגורית הסרט הבינלאומי של 1962.
על הנציגות המקסיקנית נראה לי שדיברתי מפסיק. לימים – ויש עוד הרבה מהם בעזרת השם – נגלה האם הוא הצליח להרוס את כל השנה הזו, או שאולי בדיעבד היא בכל זאת תיזכר כאחת השנים הטובות ביותר של הקטגוריה.
כשזה מגיע למרוץ עצמו, ההרגשה היא שזה היה כל הזמן קרב נוסף בין צרפת ואיטליה, בטח בהתחשב בכך שהמועמדים שלהן חזרו לעוד סיבוב באור הזרקורים ההוליוודי שנה לאחר מכן. גם העובדה שהאקדמיה הפכה למנצחים אך ורק סרטים אירופאים עד כה מסיטים הצידה את מקסיקו וברזיל. אני מניח שזה האחרון צבר לא מעט קולות, גם אם העמדה שלו כנגד הדת המאורגנת אולי אתגרה את מצביעי האקדמיה השמרנים, וכידוע יש לא מעט מהם. ב-1962 כנראה הייתי מהמר על איטליה, בעיקר ממה שאני יודע על הקטגוריה הזו בשנים שיבואו. אבל האקדמיה יצרה מצב נהדר של שנה עם שלושה זוכים ראויים כל אחד (איטליה, ברזיל, צרפת). יותר מזה, נכון לפרק הזה, בעיני נציגי 1962 של צרפת ואיטליה התגלו כסרטים הטובים ביותר שהגישה עד כה (אם במקרה של צרפת, המרחק בין "ימי ראשון וסיבל" ל"הדוד שלי" איננו רחוק).
בפרק הבא, המאסטר הגדול של קטגורית הסרט הבינלאומי חוזר לסיבוב ניצחון שלישי, המטוטלת של צרפת-איטליה ממשיכה לנוע מצד לצד, ומצטרף עוד סרט ביכורים שפתח את אחת הקריירות המרשימות של הקולנוע במאה העשרים.
צרפת – "ימי ראשון וסיבל"
מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1962:
איטליה – 6 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 6 (מתוכן 3 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
דנמרק – 3
יוגוסלביה – 2
יפן – 2 (+ 3 פרסים מיוחדים)
מקסיקו – 3
ספרד – 2
שוודיה – 2 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
יוון – 1
נורבגיה – 1
תגובות אחרונות