״המתמחה״, סקירה

"המתמחה" (The Apprentice) הוא סרט שעוסק בדונלד טראמפ כאיש צעיר. ככזה, הוא נראה כמו חומר נפץ פוליטי. טראמפ עצמו ניסה למנוע את הפצת הסרט ואיים בתביעה נגד היוצרים. רוב המפיצים בארה"ב סירבו להפיץ אותו, עד שבסופו של דבר הוא מצא הפצה בעיתוי המועדף על חלק מן המפיקים שלו: רגע לפני הבחירות. כל זה לדעתי לא עושה חסד עם הסרט, בטח אם יש לו מטרה להשפיע על הבחירות בארה"ב – כפי שהוכיחו מקרי עבר (למשל "פרנהייט 9/11", "W", או "סגן הנשיא"), זה יוצר יותר התנגדות כלפי המחנה שעושה סרט משמיץ, מאשר משכנע אנשים. גם יוצרי הסרט הנוכחי, אמרו כי אין להם אשליות לגבי היכולת להעביר אנשים מצד לצד.

כל זה עושה עוול לסרט בכך שהוא מרדד את השיח סביבו להשפעה על בחירות, מעבר לכך שכפי הנראה יצפה בו רק צד פוליטי אחד. זה חבל, כי בסרט הזה יש הרבה יותר קולנוע מעניין מאשר בסרטים שרשמתי בסוגריים קודם, והשאיפות האמנותיות שבו, ברגעיו הטובים (רוב הסרט), הם יותר לנסות להבין את טראמפ ואת הכלכלה האמריקאית מאשר לנסות להשמיץ. להוציא סצנות מסוימות שהן לדעתי החלשות ביצירה, הסרט בורח מתחומי הקריקטורה או ייצוג שטחי אחר, ומנסה להציג טרגדיה על המחיר של היחסים הבין-אישיים סביב השאיפה לכוח והגשמת החלום האמריקאי.

יש לציין כי לפחות בהתחלה, הסרט לא תוכנן לצאת סביב מערכת הבחירות הנוכחית. התסריט שכתב גבריאל שרמן מסתובב כבר לא מעט שנים, עוד מן הימים בהם טראמפ היה נשיא (לקוראים בעתיד קרוב אפשרי: בקדנציה הראשונה). אפילו קלינט איסטווד, רפובליקאי ולפרקים תומך של טראמפ, שקל לביים את הסרט. מי שבסוף ביים הוא עלי עבאסי, במאי דני-אירני לו זהו סרט דובר אנגלית ראשון אחרי "גבול" ו"עכביש קדוש" ששמו אותו על המפה. צילומי הסרט התעכבו מעט בגלל שביתת השחקנים, אך דומה כי היוצרים הזדרזו בשלבי העריכה במטרה בכל זאת להספיק לבכורה בפסטיבל קאן 2024 – כמה חודשים אחרי תום הצילומים ומספיק זמן למציאת הפצה לפני הבחירות. זה המקום בו ניתן היה לומר כי הסיפור מאחורי הקלעים מעניין יותר מהסרט עצמו, אבל הסרט בסופו של דבר כן היה מעניין אף יותר עבורי, גם אם הוא לא יצירה שלמה או לגמרי אחידה בטון.

הסרט מתרחש על תקופה של בערך עשור וחצי החל משנת 1973. דונלד טראמפ (סבסטיאן סטן) הוא יזם צעיר שמנסה להשתלב בעסקי הנדל"ן של המשפחה בהובלת אביו פרד טראמפ (מרטין דונובן). בפועל זה אומר שהוא גובה חובות בשיכונים לא עשירים בקווינס, אף כי הוא שואף להיכנס למנהטן ומנסה להתקרב לחברה הגבוהה, דרך קבלתו למועדון חברים יוקרתי במרכז העיר. בתקופה ההיא, אזור רחוב 42 וטיימס סקוור לא היה אטרקציה תיירותית, כי לצד תיאטרון ניתן היה למצוא בו בעיקר את תעשית המין. טראמפ שאף לקחת מלון ישן באזור זה ולבנות אותו מחדש כמלון יוקרה, בדרך לשיקום האזור. בסופו של דבר, היסטורית זה הצליח. אבל בזמן אמת, לצורך כך הוא היה צריך בני ברית עם השפעה פוליטית וממון. יותר מכך, הוא היה צריך דרך לחמוק ממצוקה שהפכה את שם החברה המשפחתית למפורסם: תביעה על כך שהם לא משכירים דירות לאפריקאים-אמריקאים, תביעה שהאשמה בה הייתה די מבוססת.

למזלו של דונלד הצעיר, באותו מועדון חברים יוקרתי הוא נקרא להצטרף לשולחן של רוי כהן (ג'רמי סטרונג). למי שלא צפה ב"מלאכים באמריקה" בתיאטרון או בגרסת המיני-סדרה: רוי כהן הוא עורך די אגדי, סמל של הימין האמריקאי (אם כי היה גם דמוקרט בגיל צעיר), עורך דין שלרוב פעל נגד מיעוטים לסוגיהם, לרבות רדיפה ציבורית של הקהילה הלהטב"קית, אף שהוא היה הומוסקסואל בעצמו, אבל בארון (למעט מול מקורביו). כהן מבחין בטראמפ בעיקר בגלל המראה שלו והסרט רומז כי העניין שלו היה, לפחות בהתחלה, מיני. הוא גם לא בטוח שהוא רוצה לייצג את משפחתו של טראמפ תחילה וגם המשפחה, פרט לדונלד, לא ממש רוצה את העזרה, למרות שאין אופק אחר לתביעה. בסופו של דבר נוצרת ברית טראמפ לכהן, אפילו בלי תשלום, ברית של צורך הדדי: כהן ידריך את טראמפ כיצד להציג שליטה ולהתחמק מצרות משפטיות, טראמפ יזכה בפרויקטים יוקרתיים בניו יורק, יהפוך למפורסם ויפרסם דרך כך גם את כהן כעורך דין, מעבר לצורך שלו במקורבים בכל מקום.

חלק מן התועלת היא לא ייצוג, אלא גם שיעור לחיים שהופך את טראמפ לסוג של מתמחה של כהן, בתור אדם שהפרסום שלו, לחיוב לשמצה, כרוך בעסקיו. הכללים שנועדו לתביעה המשפטית נראים כמנחים את הקריירה של טראמפ גם בשלב הפוליטי: לא להודות בדבר, לתקוף תמיד את היריב, ולטעון לניצחון גם אם המציאות לא בדיוק מתיישבת עם כך. יש בטענות הללו הסתכלות קצת בסיסית על הסיבות שהובילו להצלחה של טראמפ, אבל בסרט שלושת החוקים הללו נבנים כחלק ממה שעיצב את האישיות שלו, לצד גורמים נוספים. באופן יותר מרתק, זה מייצר ברית מעניינת של תלמיד ומורה עם יחסי תלות ותועלת שיש בהם סוג של מתח תמידי מן ההתחלה. חלק ממה שנלמד הוא איך להיות אנוכי והשאלה האם ומתי יגיע הזמן בו כהן כבר לא היה נכס אלא נטל.

לפרקים נראה כאילו כהן יכול להפוך לדמות ראשית שנייה, או אפילו זהה בחשיבתה לזו של הנשיא לעתיד. אבל הוא עוצמתי בסרט הזה גם משום שאנו מקבלים רק הצצה לעולמו ולמניעים שלו. כאשר הסיפור שלו הופך לטרגי יותר, נתח זמן המסך שלו אפילו קטן. במקום זאת, אנו מקבלים הצצה גם לטראמפ עם משפחתו, שכוללת מתיחות עם אביו וגם עם אחיו הבכור, שבחר להיות טייס ולא להצטרף לעסק המשפחתי, אבל הוא צולל לאלכוהוליזם. בחירה שכנראה עיצבה גם את תפיסת העולם של דונלד שרואה בעצמו כאח המצליח יותר, או שזה שמשווק הצלחה כסוג של עסק בפני עצמו.

ההצלחה הזו קשורה גם בדמות המרתקת השלישית בסרט, אייונה (מריה בקלובה). דונלד רואה אותה כדוגמנית שזוקקה לעזרה בכניסה למועדון ומחזר אחריה באובססיביות, כסוג של מי שנראית כמו רעיה ייצוגית. זה מצליח לו, אבל הוא לא מצליח להבין או להכיל את מה שהיא אמרה כבר בהתחלה – השאיפות שלה הם לא בתחום הדוגמנות, אלא בעיצוב דעת קהל וגם בעסקים. עם השנים, דונלד מוצא את עצמו גם מול אישה שהוא פחות נמשך אליה פיזית מאשר ברגע המפגש הראשוני, וגם מול מישהי שיש לה שאיפות משל עצמה ולא מסתפקת רק בתואר האישה של. גם זה מוביל לעימות.

עבאסי מצלם את הסרט בצילום מגורען, שמזכיר את הקולנוע האמריקאי-אמנותי של שנות השבעים, בדגש על דרמה שהיא משהו שעל התפר בין "נהג מונית" ל"הסנדק", רק שבמוקד דמויות מוכרות בעולם העסקים והפוליטיקה. התבוננות חטופה באנשים שהם לא רק משפיעים, הם גם מפורסמים מאוד. עם כל הכבוד לצילום היפה, עליו אחראי קספר טוקסן, ולמשחקי עריכה וקטעי מונטאז', הרגעים הכי טובים בסרט הם אלו בהם הקצב מאט. אז נותרת דרמה המדגישה את הסיטואציה ונותנת לשלושת השחקנים הראשיים לזרוח.

שלושת השחקנים המרכזיים בסרט בונים דמות שהיא רחוקה שנות אור מחיקוי של האדם האמתי או ייצוגים קודמים בתרבות. הם מביעים היטב את השאפתנות ואת הכאב ומייצרים הזדהות רגשית לפחות גם עם דמויות שדומה כי הסרט חושב שכי רוב הקהל שונא מראש. הסרט גם לא מצדיק אותם ואת מעשיהם, אבל מראה שיש בשאיפה שלהם לכוח וגם במפלות שלהם משהו מאוד אנושי. זוהי גרסה מסויטת של החלום האמריקאי, אבל גרסה שגם יש בה אמפתיה לחלום הזה.

בצד הפחות חיובי, חלק משחקני המשנה בסרט כן בוחרים בנתיב שקרוב יותר לחיקוי, גם אם לא קריקטורה. זה יוצר חוסר התאמה מורגש למה שהשחקנים הראשיים מייצרים. יש גם במקומות בהם התסריט לא מתאפק ומספק בדיחות זולות יחסית על טראמפ. אולי זה נכון למציאות או לתחקיר שנעשה, אבל זה לא בהכרח משרת את הסרט כיצירה דרמטית וגורם לו לצאת לפרקים מן הקצב. יש בסרט גם בדיחות טובות, אבל הוא יעיל יותר כאשר הקומדיה נמצאת בשולי הדרמה.

יוצרי הסרט טוענים כי יש מקור תחקירי לכל דבר שמוצג בסרט, כולל להתנהגות פלילית בכמה מקרים. בחלק מן המקרים אלו האשמות שצצו מתוך משפט הגירושין של טראמפ מאיוונה, האשמות שהיא הסתייגה מהן בהמשך, לפחות חלקית. דומה כי השאיפה היא לא הצגה של מה שבאמת קרה, אלא וריאציה על מה שבאמת קרה: משל על המחיר של השגת פרסום, כסף והשפעה. בשלב מסוים לטראמפ יש בדירה פוסטר של הסרט "האזרח קיין", סרט שהאדם האמתי טען שעבר שהוא האוהב עליו. סרט על אדם שזוכה בעולם אבל מאבד את הנשמה שלו ולא מוצא תחליף לחוסר הרגשי.

"המתמחה" הוא יותר סרט על אדם כזה מאשר ניסיון להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית העכשווית. הוא יותר סרט על אובדן הנשמה לטובת הססמאות ומראית הניצחון בארה"ב בכלל, או בפוליטיקה בכלל, או על המצב של האדם המערבי בסוף המאה ה-20 והתקופה שלנו באופן כללי. כולנו איבדו משהו, הגיבור הטרגי רק מייצג את המצב האנושי. גם כאשר הוא טוען שהוא מנצח. גם כשהוא מנצח.