פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 2: שנת 1957

בטקס האוסקר ה-30 הוענק בפעם השנייה פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (אז "הסרט בשפה זרה") במסגרת תחרותית, בשונה מפרס מיוחד כפי שהיה לפני כן. מה שהיה מאוד משעשע ובולט הוא שזה נראה ממש כמו תמונת מראה של השנה הקודמת: לא פחות משלוש מדינות חזרו למועמדות שנייה ברציפות – איטליה (שוב עם סרט של פליני), צרפת (שוב עם עיבוד לספר על החיים בשולי פריז), ומערב גרמניה (שוב עם סרט על גבר המוצא את עצמו בעימות השלטון הצבאי). וכמו ב-1956, בנוסף אליהן היה נציג אחד של אסיה (הודו במקום יפן) ונציג מסקנדינביה (נורבגיה במקום דנמרק). מיותר לציין שכל הסרטים היו מאת במאים גברים.
וכמו בשנה שלפני כן, מה שעוד בא לי די בטוב והפתיע אותי למדי, היה שכל חמשת הסרטים המועמדים התגלו כטובים באופן יחסי. אמנם יש אחד פה שאני ממש שונא, אבל זה לא בגלל איכויותיו. נגיע לזה כשנפרט על המרוץ, המועמדים והזוכים.

1957 באוסקר הייתה השנה שבה "הגשר על נהר קוואי" סחף את הטקס, הפקה אמריקאית-בריטית, אבל בשונה מהטקס הקודם, היו פחות סרטים בינלאומיים בקטגוריות השונות. אם ב-1956 ראינו סרטים כמו "שבעת הסמוראים" ו"הבלון האדום" תופסים מקום לא מבוטל, הפעם רק "הבטלנים" של פליני נכנס לתחרות הכללית, בקטגורית התסריט המקורי. זאת כמובן לא הפעם היחידה שפליני כיכב בטקס הספציפי הזה, אלא גם "לילות כביריה" שלו ניצח את פרס הסרט הבינלאומי, עוזר לאיטליה לפתוח פער ניצחונות. ואם אתם תוהים מדוע שני סרטים של פליני היו מועמדים באותה השנה, למרות שאחד מהם יצא במולדתו ב-1953, זה כנראה קשור להפצה באמריקה.

אם להתמקד בקטגוריה לשמה התכנסנו, אל הטקס ה-30 נשלחו לא פחות מתריסר נציגויות ממדינות שונות, ארבע יותר מהשנה שלפני. מבין שבעת הסרטים שלא קיבלו מקום בחמישייה הסופית קשה למצוא סרט מוכר במיוחד, להוציא אחד. אבל איזה אחד זה היה…
במהלך שהאקדמיה בטח לא גאה בו במיוחד, הנציג של שוודיה באותה שנה, סרט קטן בשם "החותם השביעי" מאת אינגמר ברגמן, נותר מחוץ לתחרות.

צרפת – "שערי החופש"

המועמדים

גרמניה (מערב) – "בלילה, כשהשטן בא" (Nachts, wenn der Teufel kam / The Devil Strikes at Night)

מועמדותה השנייה ברציפות של מערב גרמניה הייתה לאחד משני הסרטים המועמדים באותה שנה שעסקו בתקופת מלחמת העולם השנייה (יחד עם נורבגיה). אבל לא היה מדובר בסרט מלחמה קלאסי, אלא דרמת מתח בסגנון פילם-נואר. מה שעוד יותר מפתיע בהקשר הזה הוא שהמועמדות הראשונה של גרמניה שעסקה ישירות ברייך השלישי, לא הייתה סרט על המחתרת או קורבנות השואה, אלא על הנאצים עצמם. גם אם הגיבור הגרמני של הסרט לא השתייך למפלגה, כפי שטורחים להדגיש כמה פעמים במהלכו.
"בלילה, כשהשטן בא" הוא סרט טוב, אבל מה שכנראה עזר מאוד לנציגות הגרמנית להיכנס לחמישייה הסופית היה העובדה שבמאי הסרט, רוברט סיודמק, היה חלק מהוליווד בשנים שלפני כן. הבמאי הגרמני עבר לארה"ב אחרי עליית הנאצים לשלטון והשתלב בתעשיית הסרטים. הוא אמנם התחיל מהשוליים אבל טיפס אל לב הוליווד כאשר השיא היה שבעצמו היה מועמד לאוסקר הבימוי ב-1946 על "הרוצחים" בכיכובם של ברט לנקסטר והתגלית אווה גארדנר.
ב-1954 חזר לגרמניה וביים שני סרטים לפני שחזר לאוסקר שוב, הפעם עם סרט דובר גרמנית.

"בלילה, כשהשטן בא" מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1944, אז נעצר גבר בחשד שרצח את המאהבת שלו ברגע של שכרות ובין ההפצצות. אקסל קרסטן (קלאוס הולם), חוקר שמגיע מטעם השלטון, לא רק שמאמין בחפותו של אותו איש אלא גם חושד שהרצח הזה היה חלק ממעלליו של רוצח סדרתי. אנחנו הצופים יודעים שהוא צודק, ומי שעומד מאחורי הפשעים הוא ברונו לודקה (מריו אדורף, שחקן עסוק למדי שהופיע גם ב"תוף הפח" ו"הציפור עם פלומת הזכוכית"), בחור עם סעיף נפשי כלשהו. אבל גם כאשר אקסל מציג הוכחות חותכות לצמרת הנאצית, הם משום מה מתעקשים להתעלם מכך, ואקסל מבין שגם חייו האישיים עומדים בסכנה. כלומר, הנאצים בכל זאת יוצאים זבל, אין מה לדאוג.
הסרט הוקרן בפסטיבל קארלובי וארי, שם זכה בפרס הבימוי.

מערב גרמניה – "בלילה, כשהשטן בא"

הודו – "אמא הודו" (Mother India)

כמובן שאין מה לקחת מחשיבותו וגדולתו של הסרט הזוכה ב-1957, אבל ייתכן והאירוע הקולנועי המשמעותי ביותר מבין המועמדים הגיע דווקא מהודו, יצירתו האפית של מהבוב קאהן, גם היא מהליין-אפ של פסטיבל קארלובי וארי, משם יצא עם פרס השחקנית הטובה ביותר.
"אמא הודו" היא המועמדות הראשונה של הודו, שגם על הדרך הפכה למיוזיקל הראשון והרימייק הראשון שהיו מועמדים לאוסקר הבינלאומי. במולדתו הוא היה להיט בסדר גודל משוגע לגמרי, אבל מאז גם התקבע כאחת מפסגות העשייה הקולנועית של אסיה, וייתכן של העולם כולו.

באפוס הזה, המתרחש על פני כמה עשורים, נפרש סיפורה של רדהא (מהגדולות של שחקניות הודו נארגיס, בהופעה באמת מדהימה), צעירה ענייה שנישאת לבחיר לבה נטול האמצעים בעצמו, ומנסה לפרנס את משפחתה כפועלת בשדותיו של לאלה (קאנהיא לאל), קפיטליסט אכזר במיוחד המנצל את המעמד הנמוך ומשאיר להם מעט מאוד. לאחר שבעלה של רדהא מאבד את ידיו בתאונה בשדה, הוא נוטש אותה לגדל את שני בניה והתינוק שלהם, אך אסונות טבע וידו הקפוצה של לאלה מותירים אותה ללא כלום. גם לאחר שתינוקה מת בשיטפונות, וילדיה כמעט גוועים ברעב, היא מסרבת למכור את גופה ללאלה ומנסה להשתקם בכוחות עצמה. היא גם מצליחה, אבל לא לגמרי ברור איך כי יש קפיצת זמן משמעותית. וכך, שנים לאחר מכן, שני בניה גדלו והפכו לבחורים, כאשר זה המבוגר ראמו הוא בעל מזג נעים המנסה ללכת בתלם, וזה הצעיר והמרדן הוא בירז'ו (סוניל סוט) שמחליט לנקום בלאלה, מה שמזרז את המהלך הטראגי שיביא את אמו לבצע איומה קשה במיוחד.
הסרט שנשלח לאוסקר עמד על 120 דקות (הארוך ביותר מבין המועמדים) אבל הגרסה ששרדה היא ארוכה יותר בחצי שעה. שזה הכי תשלום בריבית שאי פעם שילמתי. הוא גם הסרט הצבעוני היחיד מבין החמישייה.

נורבגיה – "תשע נפשות" (Nine Lives / Ni Liv)

זהו הסרט השני בחמישייה שמבוסס על סיפור אמיתי מימי מלחמת העולם השנייה. את מועמדותה הראשונה של נורבגיה סידר הבמאי ארנה סקואן, שלאוסקר הגיע לאחר בכורה בפסטיבל קאן. על פני שעה וחצי, הוא גם הקצר ביותר מבין כל המועמדים.
מדובר בשחזור סיפור הישרדותו הבלתי יאומן של יאן בולסרוד (ג'ק פיילדסטאד), לוחם קומנדו נורבגי שנשלח לביצוע משימת התנקשות חשאית במישורים הארקטיים, אבל מתגלה על ידי הנאצים ומנסה לברוח בעזרתם של תושבים מקומיים אל הגבול של לפלנד לפני שיימצאו אותו.
אני לא ארחיב יותר מדי כרגע כי נכנס ליותר פרטים בחלק הבא של הפרק.

צרפת – "שערי פריז" (Porde des Lilas / Gates of Paris)

אחרי שזכו פעמיים במסגרת הפרס המיוחד עם סרטיו של רנה קלמנט ("חומות מלאפגה", "משחקים אסורים") והיו מועמדים עם אותו הבמאי שוב שנה לפני כן ("ג'רווייז"), הצרפתים כנראה חשבו שהם פצחו את השיטה. ב-1957 הם שלחו לאוסקר את סרטו של רנה קלייר, וכדי להיות בטוחים, גם דאגו שזה יהיה מבוסס על ספר של רנה פאלה. או שהיה רק שם פרטי אחד אז בצרפת, אני לא יודע, לא הייתי שם.
זה הצליח להם, ושוב צרפת נכנסה למרוץ המוזהב, כפי שתעשה ברציפות עד 1960. הפעם מדובר בדרמה קומית המתרחשת בפריז, ובה ז'וז'ו הבטלן והעני (פייר בראסור) וחברו הארטיסט (ז'ורז' בראסנס) מסכימים להחביא שודד נמלט במרתף עד שיוכל להשיג לו מסמכים מזויפים. העניינים מסתבכים עוד יותר כאשר השודד (הנרי וידאל) תופס את תשומת לבה של מריה (דני קארל) והיא מתאהבת בו למגינת לבו של ז'וז'ו, המאוהב בה בעצמו. אבל כאשר מתגלה שהשודד השרמנטי רק מנצל את מריה לכספה, ז'וז'ו מחליט לעשות מעשה לראשונה בחייו כדי להגן עליה.
מהמקום הישראלי הפרטי שלי, רק בסרט הזה גיליתי שהשיר של קורין אלאל "אי שם בלב" בכלל מבוסס על ניגון צרפתי, אותו מבצע הארטיסט כמה פעמים במהלך הסרט.
"שערי פריז" הוקרן בפסטיבל ונציה, וצבר שתי מועמדויות לפרסי הבאפט"א.

הזוכה

איטליה – "לילות כביריה" (Nights of Cabiria / Le Notti di Cabiria)

איטליה המשיכה לפתוח את פער האוסקר מול שאר מדינות העולם עם זכייה שנייה ברציפות, ושוב עם סרט של פדריקו פליני. כזכור, הוא גם היה מועמד באותה שנה לפרס התסריט המקורי על סרט אחר, כך שדי ברור שתעשיית הקולנוע האמריקאי התאהבה בבמאי האיטלקי לחלוטין. כמו כל העולם, בגדול.
וכמו בזוכה שלו מהשנה לפני כן, "לה סטרדה" (בין שניהם גם הספיק להשלים את "הרמאים"), שוב פליני מביא את המגע הכל כך ייחודי שלו יחד עם אשתו השחקנית ג'ולייטה מסינה, בסיפור מתוק-מריר על אישה תמימה שמנסה לצלוח את דרכה בעולם של עוני וניצול.
הפעם מסינה מגלמת את אחת הדמויות המזוהות ביותר עמה ועם פליני, כביריה, עובדת בשירותי המין שרק רוצה למצוא לעצמה אהבה וביטחון אבל פעם אחר פעם נופלת לידיהם של הדוחים בגברים. גם זו נחשבת לאחת מפסגות יצירתו של המאסטר האיטלקי, ואף נחגגה כבר באותה שנה, עם פרס השחקנית של פסטיבלי קאן וסן סבסטיאן, תמיכה נלהבת מחברי מחברות הקולנוע הצרפתי, שתי מועמדויות לבאפט"א ומקום של כבוד כקלאסיקה קולנועית.
בעולם האוסקר, הפך פליני לראשון שזוכה פעמיים ברצף בפרס הבינלאומי. אליו יצטרף לא יותר מדי שנים לאחר מכן אינגמר ברגמן. הם עדיין נכון לכתיבת שורות אלו היחידים שהצליחו לעשות זאת.

נורבגיה – "תשע נפשות"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

עם הזכייה שנה לפני כן, בגיבוי המועמדות הנוספת לפליני ב-1957 על תסריט "הבטלנים", כנראה שהיה מטופש לחשוב שמישהו אחר יכול לזכות. ועל פניו, היסטורית, האקדמיה בחרה נכון. להוציא את "החותם השביעי" שהוגש אך לא היה מועמד, אין אף סרט אחד מבין סרטי האוסקר הבינלאומי באותה שנה שזכה לתהודה בדברי הימים כמו "לילות כביריה". אבל אני פה כדי להטריל קצת, ברשותכם.

בשבילי, הניצחון של "לילות כביריה" כואב בכמה רמות. הראשונה, והיחסית אובייקטיבית, היא שבדיעבד זה היה די נפלא אם "אמא הודו" היה המנצח. לא רק שזה כנראה היה פותח את העולם המערבי לעוד סרטים מיצרנית הקולנוע הבלתי נלאית שבדרום אסיה (הודו לא זכתה מעולם), אלא גם שבאמת מדובר בסרט מרשים ופוער עיניים, גם אם לא אחיד.
כמו כמעט כל הסרטים שנמשכים מעל לשעתיים (ואזכיר שהאקדמיה צפתה בגרסת ה-120 דקות, אז קשה לי לדעת בוודאות מה היה שם), גם סרטו של קאהן לא הצליח לתפוס את תשומת לבי באופן רציף. מה גם שיש פערים רציניים באיכות בין מערכתו הראשונה שמצולמת בלוקיישנים קיימים לעומת חלק האמצעי שמרגיש מאוד אולפני ומלאכותי. בנוסף, כשהעלילה עוזבת את נארגיס המופלאה לטובת סיפורי הבחורים נרשמת נחיתה כלשהי. ובכל זאת, למרות שהתחלתי לצפות בו סקפטי לגבי כמה אחזיק סרט הודי ארוך מאוד בן שבעים, נדהמתי מהקולנוע של קאהן, מכך שלרגעים חשבתי על "חלף עם הרוח" ו"ענבי זעם", ואיזה רגע מעורר השראה זה היה יכול להיות כשיצירה כל כך משמעותית מחוץ למערב יוצאת עם ידה על העליונה מתוך העשייה השלטת בעולם.

הסיבה השנייה שאני מתוסכל מתוצאות הקטגוריה ב-1957 היא שאני באמת שונא את "לילות כביריה". זה בוודאות לא סרט רע, הוא אפילו לא הסרט הכי פחות טוב בעיני מהחמישייה הזו (במקום האחרון הייתי ממקם את "שערי פריז", שהוא לגמרי סביר, אבל אין מה לשים אותו מול "החותם השביעי". זה די מעורר גיחוך). אבל למרות שגם בעיני פליני הוא אחד הגדולים בכל הזמנים, וגם בגלל שצפיתי בסרט הספציפי הזה כמה וכמה פעמים, "לילות כביריה" הוא סוג של עינוי בשבילי.
למרות שאין בו אלימות או תכנים קשים לצפייה, זהו לדעתי אחד הסרטים הסדיסטיים ביותר שראיתי. פליני עושה פה משהו ששנים לאחר מכן יפלו די חזק על פון טרייר ואנדרו דומיניק בעקבות ממש אותם מהלכים – לקחת דמות מקסימה ותמימה של אישה, ולהעביר אותה גיהנום עד שלא נותר ממנה דבר (זה גם קצת מה שקורה ב"ג'רווייס" ממועמדי השנה שעברה, אבל שם עוד היו לה רגעי התעלות). ג'ולייטה מסינה נפלאה, המוזיקה כמובן מהגדולות, הקולנוע מפואר וייחודי כמו שרק פליני יודע לעשות, אבל אני לא מצליח להבין מה מטרת הצפייה בזה. כנראה מדובר בתוצאה של זמן ומקום שמאוד ספציפיים אלי, אבל פשוט אין לי עניין בקולנוע כזה. סתם עושה לי רע בלי באמת להשאיר בי מקום להתפעל מהקולנוע או מהנראטיב.

אבל לא רק מול "אמא הודו" בעיני "לילות כביריה" חלש באופן יחסי. גם אם "בלילה, כשהשטן בא" הוא לא סיפור מתוחכם במיוחד, הקולנוע הנוארי שלו נהדר והמיומנות שבעשייתו בהחלט מרשימה. ואם כבר מרשים, אני חייב להודות שביליתי את רוב הצפייה ב"תשע נפשות" הנורבגי עם פה פעור. בכל היקר לי, אני לא יודע איך הרימו הפקה כזו ב-1957.
מבחינה תפעולית, זאת נראית כמו אחת ההפקות הכי קשות שנעשו, מהסוג שאפילו ורנר הרצוג יחשוב שכל מי שמעורב מה נפל על הראש. לא רק שכמות הלוקיישנים בסרט הזה משוגעת, אלא גם מדובר במישורי קרח שאני חייב להבין איך בכלל העמידו שם מצלמות. וגם אם המצב הפוך, אם איכשהו כן הסרט הזה צולם באולפן ובתנאים שאינם מסכנים חיים, העובדה שהצליחו להסתיר את זה לחלוטין היא בדיוק מהסוג שצריך לתת לה פרסים.
יש ב"תשע נפשות" סיקוונסים עוצרי נשימה למרות שהם נעשו לפני שבעה עשורים, מיומנות קולנועית לא תאומן להביא את המורכבות של ניסיון ההצלה של בולסרוד. בעולם ללא אפקטים ממוחשבים, הסצנות שבהן מנסים לסחוב את האלונקה אליה מרותק בולסרוד במעלה ההר מוציאות קריאות תדהמה יותר מכל "אוורסט" ביחד. אני מקבל כאבי שרירים רק מלחשוב על העבודה עם הפעלולנים בסרט הזה, שעושים בית ספר להרבה מאוד הפקות עכשוויות. למרבה השמחה, במקביל, סקואן הבמאי לא מוותר על הסיפור האנושי, וגם אם הגיבור חסר הכרה איזה רבע סרט, הדמויות שסביבו, והמאבק שלהן, מצמית לא פחות מהפיזיקליות של השוטינג.

זה נורא מוזר לי לטעון שאחד מגדולי במאי הקולנוע בכל הזמנים, יחד עם סרט שללא ספק נשאר אהוב בזיכרון מעל לחצי מאה, לא היה ראוי לזכייה אל מול שלושה סרטים שלא צברו אפילו חצי מכמות הצפיות בו במהלך הדורות (אולי להוציא את ההודי, אבל שם יש יתרון מספרי של תושבים שאף מדינה במערב אירופה לא תתחרה איתה). ועדיין, ב-1957 האקדמיה יכלה לבחור במסלול אחר, רחב אופקים בהרבה. מה גם שפליני יזכה עוד פעמיים ויהפוך להיות שיאן הקטגוריה הזו. הוא יהיה בסדר, אז המצפון שלי שקט.

בפרק הבא צרפת חוזרת לדוכן המנצחים בשנה שמורכבת אך ורק מיצירות אירופאיות, אפילו שאחת המדינות כבר איננה בנמצא.

איטליה – "לילות כביריה"

הפרקים הקודמים:
1956