״שלוש בנותיו״, סקירת נטפליקס

סרטו של עזאזל ג'ייקובס, "שלוש בנותיו" (His Three Daughters), הוא סרט אמריקאי עצמאי שערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל טורונטו 2023 וזכה לביקורות משבוחות. עד כדי כך שנגרם מאבק בקרב מפיצים על רכישת זכווית ההפצה שלו. נטפליקס ניצחו והחליטו מיד לדחות את יציאת הסרט בשנה שלמה, ואז לשחרר אותו להפצה מוגבלת בבתי הקולנוע בארה"ב במקביל לפסטיבל טורונטו 2024, ואז להוציא אותו לשירות הסטרימינג עם קצת יחסי ציבור במועד הלא הכי יוקרתי של אמצע ספטמבר. לעזאזל.

למי שתהה מי קורא לבן שלו בשם "עזאזל", וזה באמת השם של הבמאי, התשובה היא אגדה של קולנוע ניסיוני ניו-יורקי. קן ג'ייקובס, אביו של עזאזל, הוא באמת אחת מן הדמויות הידועות בזירת האמנות ובמאי של הרבה סרטים משפיעים, בעיקר בתחום סרטי "פאונד פוטאג'" ניסיוניים. הכוונה היא לא לתת-הז'אנר שהיה אופנתי בקולנוע אימה, אלא ליצירת סרטים המתבססים על סרטים קודמים, המקבלים הקשר חדש על ידי שינויים בעריכה וכלים קולנועיים אחרים. אבל האב הוא לא המוקד, פרט לכך שכנראה רק במאי אוונגרדי יבחר שם כזה לילד שלו.
בזכות עצמו, עזאזל ג'ייקובס בנה לעצמו שם הגדל בהדרגה בעולם הקולנוע העצמאי של ניו יורק בשני העשורים אחרונים, עם סרטים כמו "טרי" ו"הנאהבים" (ולפניהם "גבר של אמא" בו הוריו שיחקו) שהיו סוג של להיטי פסטיבלים. לאחרונה נכנס עמוק יותר לתוך המיינסטרים, כולל הפצה בישראל, עם "יציאה צרפתית". הסרט הנוכחי הוא אולי הכי עמוס בכוכבים והפצה בנטפליקס אולי גם תהפוך אותו לידוע בקרב יותר אנשים. זהו סרט שקשור לשורשים הניו-יורקיים והוא מתרחש ברובו בדירה אחת במנהטן, עם יציאות לפארק הסמוך ומעט לרחובות ליד.

מוקד המשיכה של הסרט הוא אחד והוא לא קשור לבמאי, אלא לקאסט. שלוש שחקניות מוכרות ומוערכות, שדומה כי כל אחת מהן פונה לקהל קצת אחר ומציגה סגנון משחק אחר, כאשר הסרט משחק על המתח הקיים בין שלוש נשים שהן אמנם אחיות, אבל נראות כאילו באו מקצוות שונים של אופי שיכול להיות לנשים אמריקאיות לבנות. הדבר בא לידי ביטוי גם בסגנון המשחק. כלומר, אם קרי קון, נטשה ליון ואליזבת' אולסן נמצאות בסרט אחד, לרוב הקהל של נטפליקס לא איכפת מי הבמאי לעזא…די עם זה. והסרט בהחלט מספק את הסחורה ונותן לשחקניות להיות בשיאן, כל אחת בסוג תפקיד דומה למה שהורגלנו לקבל ממנה.

כפי שניתן להבין מן הכותרת הישירה למדי, השלוש מגלמות אחיות שלא שהו באותו חלל מזה זמן רב. אבא שלהן הוא דמות שכמעט ולא נראית בסרט אלא מרחפת מעליו לא רק בשם היצירה, שכן האיחוד הוא לא בנסיבות משמחות. האב וינסנט הוא חולה סופני ולכן הוחלט על שגרת הוספיס בית בימיו האחרונים. צוות סיעודי מגיע פעם ביום על מנת לבדוק אותו, אבל בשאר הזמן שלוש הבנות על פניו לוקחות משמרות בשהייה לצד האב, שהוא לא ממש מתקשר ולפעמים לא ברור עד כמה הוא קולט דברים. גם אם כאמור המצלמה לא מבקרת בחדר שלו, אלא רק בחללים הסמוכים.

האחות הגדולה, קיטי (קון) לוקחת על עצמה לנהל את העיניים. כולל לקוות כי האב יהיה במצב ערות מספק בנוכחות רופא, על מנת לחתום על טופס שבו הוא מורה על התנגדות להארכת חיים באמצעים מלאכותיים. הזעם שלה הוא גם על חוסר המעורבות היחסי של רייצ'ל (ליון), היחידה מן האחיות שעדיין חיה בדירה עם האב, מי שצפויה לרשת את המקום ומי שדומה כי פחות התארגנה על חיים בורגניים רגילים. היא היחידה שאינה נשואה ודומה כי שגרת היום שלה, עישון מריחואנה והימורים על ספורט, היא הדרך שלה להעביר את הזמן לא רק בשעת המשבר. קיטי מנסה לגרום לפעולות הללו להתבצע מחוץ לדירה, בניגוד להרגל. שכן, קיטי לא באה לבקר את האב זמן רב, למרות שהוא גר במנהטן והיא בברוקלין. מי שבאה מרחוק היא כריסטינה (אולסן), האחות הצעירה ביותר וסוג של ההיפית מבין השלוש, באופן שלא ממש מתאים לגיל שלה. היא מעריצה של הגרייטפול דד ובנעוריה עקבה אחרי סיבוב ההופעות של "זה דד", שהמשיכה את מסורת הלהקה ומקפידה על יוגה וניסיונות לרוגע. אבל היא גם אמא צעירה יחסית בפרידה ארוכה ראשונה מהבת שלה שמצויה בצד השני של ארה"ב.

יותר מהעלילה עדיף לא לחשוף, לא מפני שיש בסרט הפתעות גדולות. יש בו הפתעות קטנות אך מהותיות לגבי העבר המשפחתי הרחוק והקרוב, אירועים בדירה ודרך בה ניתן לסכם את חיי האב בהספד שנכתב מראש לפני המוות, גם מתוך הכרה שהספד ממצה ונכון אינו דבר אפשרי. הדרמה בו נבנית בקצב מדוד, שכן הדבר הכי מסעיר בה הוא מוות צפוי, אך הדרך בה האחיות לומדות מחדש זו על זו, על עצמן ועל אביהן שומרת כל הזמן על מתח ועניין. כאמור, לא הכל בה צפוי גם אם הסרט כמעט ולא מנסה להמם את קהל.

כפי שכבר כתבתי, שלוש השחקניות מגלמות תפקיד שדי דומה לדימוי שלהן ולתפקידים שגילמו בעבר. אבל זה עובד היטב, בייחוד במקרה של ליון שהדמות שלה היא כזו שדומה שרק היא יכולה לגלם, והיא בכל זאת עושה בו עבודה מופלאה. בעיניי, התפקיד שלה הוא הכי זכור בסרט שיש בו הרבה תצוגת משחק טובות, כולל כמה שחקני משנה גברים שמופיעים לסצנות קצרות, חלקן זכירות מאוד.

הסרט הוא הוכחה כי בארה"ב עדיין עושים מדי פעם סרטים עבור קהל בוגר, באופן שלא מעליב את האינטליגנציה שלו. סרט לקהל שחושב כי מוצר בידורי יכול להיות גם עצוב ומעמיק. לצד זאת, הוא לא מאוד מעמיק או יוצא דופן מול סרטים דומים מן העבר, פשוט יוצא בתקופה בה זה מעט נדיר יותר. אפשר לראות בסרט סוג של גרסה מאוד מעודנת ל"זעקות ולחישות" של ברגמן, שדומה כי היה מקור השראה מסוים. אך עידון היא המילה המרכזית בהקשר הזה, שכן הסרט מנסה להיות כל הזמן גם נעים ולא מטריד באמת, אפילו בהתמודדות שלו עם נושאים קשים. אולי זה מה שצריך הקהל בצפייה בסרט סביב נושא כמו מחלה סופנית.

באופן זה, ייתכן והזירה הביתית של נטפליקס היא דווקא המתאימה ביותר לסרט, יצירה קאמרית שמתרחשת ברובה בדירה. אם כי ״שלוש בנותיו״ צולם בפילם ומנסה בהצלחה חלקית להיראות מרשים יותר ממה שאתר ההתרחשות מאפשר לו. יש בסרט אהבה לדמויות ואהבה למדיום וזה עובר בצפייה ביתית, גם אם אני בספק עד כמה הסרט הזה ייזכר כאחד משיאי השנה בסופו של דבר. מה שיש בו הם רגעים שהם ספק אופציה לשיאי השנה עבור חלק מהצופים. אני יותר בצד שמבין מה שהסרט מנסה לעשות וחושב שהוא עושה זאת ברמה מספקת פלוס, גם אם בעבר ראיתי דברים מרשימים יותר, בנוף הסטרימינג העכשווי זה שווה המלצה.