"עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה", סקירה 

הייתי בהריון פעמיים בחיי, ואני אמא לשני ילדים. המשפט הקצר הזה מבהיר שהיה לי מזל גדול. אחרי שנים של מחזורי ביוץ משובשים עד לכדי לא-קיימים, נכנסתי להריון, והמתח של "האם נצליח" התחלף עבורי ועבור בן הזוג במתח של איך ההריון יתקדם, ואז במתח של איך תתרחש הלידה. מאז אנחנו חיים עם המתח של איך להיות אחראים לילדים, מתח שלא הולך להתפוגג לגמרי, גם כשיגדלו. עם המטען האישי נכנסתי לסרט "עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה" שכתב וביים עידן הובל ("מנתק המים"), צולם בחלקו הגדול בביתה של שירי גדני שמגלמת את מרב, הדמות הראשית, תחת הצילום הקרוב והרגיש של בן זוגה בחיים, דוד סטרז'מייסטר.
היות והנושא של הריון מדומה עולה כבר משם הסרט והופיע בכל תקציר שלו, מרגע שמרב מופיעה על המסך מתחילה ציפייה. ציפייה כואבת, מותחת, להריון שהולך להשתבש. וכל תנודה במצב שלה ושל בן הזוג שלה בסרט (תום חגי) בנושא הזה, כל קפיצה שלהם לקראת צלצול שמתריע על הודעה חדשה, כל טקס שכבר יש להם מוכן מראש לקבלת בשורה שלילית, כל חיבוק רווי תסכול – כל אלו מחזיקים אותנו לקראת מה שעומד לקרות, להיות ולא להיות.

הסרט מתחיל עם המתח של האם יצליחו, אחרי שנים ארוכות של טיפולי פוריות, וממשיך עם איך ההריון יתקדם – ושם הוא בוחר, לכאורה, לעצור. או להתעכב. בתוך דירה שהיא בית של זוג שכבר מכיר את עצמו לעומק ללא הורות, שכל פינה בבית משדרת אישיות, חוויות מעצבות שניהם יחד וכל אחד לחוד, בית מלא, מגובש. ואם זה מצליח, אז אפשר לפנות מקום על המקרר לצילומים מהאולטרסאונד של סקירת מערכות שמוכיחה שהנה, יש איברים והם במקום ובגודל ובמספר הנכון, ויש כבר התחלה של צורה של בן אדם שאפשר להשליך עליו צדודית של פרופיל של אישיות, קווי אופי, תקוות וחרדות. עוד רגע והוא עולם ומלואו והכל הולך להתהפך ולהתערבל ולהטלטל, אל הבית המאורגן יתווסף רובד מהותי של בלגן. עד שבהדרגה, צעד צעד, מתוך לילות ללא שינה ושעות, יחד תתחיל להתהוות דרך משותפת חדשה. משפחה.

וברור לנו לאן זה הולך, שחדוות האישור תתחלף בייאוש השלילה. וזה נושא שקשה לדבר עליו, כי הוא כואב ומתמשך ונפוץ אצלנו. ישראל היא שיאנית העולם בטיפולי פוריות לנפש, לפחות לפי כתבה מ-ynet מלפני שנה. ומנתונים יבשים של הלשכה לסטטיסטיקה מלפני שנתיים, כרבע מטיפולי הפוריות מובילים להריון, וכחמישית ללידה עם תינוק חי. זה נשמע הרבה, הרבה הצלחות, והרבה נסיונות שלא מצליחים. ובנתונים היבשים אין את המחיר הפיזי או הרגשי שנשים ובני או בנות זוגם משלמות על התהליכים, על ההפריות, על הרצון, על הניסיון. "עשרה חודשים" משכיל להתמקד בהריון עצמו, בהתעקשות שלו על גיבורה שתקועה, בהתחלה בגלל הנסיבות ובהמשך מתוך החלטה שלה, בתוך לימבו של הריון מדומה, שהוא הריון לכל דבר ועניין חוץ מלב העניין: ללא עובר ברחם.

הריון כזה עשוי להתרחש, אבל בניגוד לטיפולי פוריות מדובר במצב נדיר. ולצד ההנחה שהיוצרים מטפלים בנושא באופן שתואם למציאות, בטח לאור העובדה שהובל קיבל את הרעיון לסרט מזכרון של קרובת משפחה שלו שעברה הריון מדומה, הוא נחווה כמעט כמו מדע בדיוני. הכוונה לכך שהוא רעיון שמרוחק מאיתנו בדיוק במידה כזו שמאפשרת התבוננות, המחשה ודיון ברגשות וברעיונות שקשה להעלות על המסך. בגלל שמרב בהריון "ריק", אבל מלא בכל הפחדים, הרצונות והתקוות של מי שמבקשת להיות אמא, כשהיא מתעקשת להישאר בתוך המצב, לחוות אותו, הסרט מצליח באופן חכם להמחיש לנו, ולו במעט, אולי, מה עובר על מי שמבקשות להיכנס להריון שיוביל ללידה של תינוק או תינוקת חיים.

הסרט עוצר בחלקו הראשון על הקלישאה לפיה את הופכת לאמא כבר בהריון, הרבה לפני הלידה עצמה, ומיטיב לבחון אותה בתוך תצוגת משחק ודמות אמינה ומעוררת הזדהות, גם כשהמעשים שלה לא כולם נחשבים "נורמליים". מרב מראה לנו את השלב הלימינלי של אישה מצפה, כשהחיים שלה כבר מגובשים ומלאים, כשחלק ניכר מהרגלי היומיום שלה עוד לא השתנו, אבל היא מקווה שתכף זה יגיע. ההריון המדומה מחצין את ההוויה של הלא פה ולא שם, או גם פה וגם שם, של להמשיך ללכת לעבודה, לספר או לא, להתמודד עם היחס המבולבל או לא, להסביר שטיפולי פוריות הם משבשי שגרה כאילו שאת כבר בהריון או לא, ולקחת בחשבון שהם לפעמים כבר מרגישים כמו הריון או לא.

בחלק הראשון של הסרט הוא מתמקד במרב ובבן הזוג שלה, אבל מהר מאוד הוא משנה את הזווית ומחדד את הפוקוס על מרב ואמא שלה (עידית טפרסון). בכלל, וזו אולי החולשה המרכזית של "עשרה חודשים", הזוגיות לא מקבלת את תשומת הלב, ולכן אולי גם לא ממש משכנעת. היא עוברת לאחורי הבמה גם כאשר בן הזוג נמצא חלק ניכר מהזמן בנסיעת עבודה, ואחרי שהוא חוזר, מתחיל לעכל את מה שקורה. אז סוף סוף מספקים לנו הצצה גם למה שעובר עליו – הוא יוצא מהתמונה לטובת המשך בחינת והעמקת המתחים בין האם לבת. על הדרך הדמויות הן גם של אם ובת שחקניות במקצוען, כך שיש כאן התחלה של שאלה על פרפורמנס, על האופן שבו את נושאת את עצמך בעולם מול הסיפור הלוקאלי כאן של התעברות והתרבות, של להיות אישה, אמא. הסרט אפילו כולל חזרות ל"מאמא קוראז'", כדי להכניס עוד קצת עומס ובלבול לתוך הסיטואציה. זה גם השלב שבו הוא נהיה מעט עמוס ומבולבל, אבל הוא כן ממשיך להחזיק את האמפתיה, העניין והמתח לכל אורכו.

משיחה עם הצוות, שהתקיימה אחרי אחת ההקרנות המקדימות שלו בסינמטק תל אביב, עלתה תחושה של עבודה משותפת על הסט, ושהתסריט התפתח כמעט בד בבד עם הצילומים, עם ההשראה שהגיעה גם מהמקרה המשפחתי וגם מהעובדה שגדני הייתה בעצמה בהריון מתקדם במהלך הצילומים, והבית שלה ושל סטרז'מייסטר הצלם שימש כסט המרכזי של הצילומים. שיתוף הפעולה ניכר גם בכמה שהסרט מייצר תחושת קרבה בינינו לבין מרב. הוא מפעיל רגשית גם אם לא חווית טיפולי פוריות או אם הנושא קשור אליך כרגע. וככל שהיא לוחצת להמשיך ודורשת תמיכה מהסביבה הקרובה שלה, עולים עוד נימים של כאב, של מאוויים, של משקעים, של הורות בין הדורות, ושל כיצד אפשר ועד כמה להיתמך על ידי מי שמסביבך, קולגות (אלישבע וייל) עם כוונות טובות גם אם לא הבנה מלאה של הסיטואציה, ונשות מקצוע (אילנית בן יעקב) – דמויות סמכות שמצליחות לראות אותך ולא רק את הפונקציה שאת אמורה למלא.

"עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה" מתפקד בשתי רמות. בבחינה הרגשית, הסרט משתהה על המקום הממתין והמצפה, על היכולת וחוסר היכולת והוויכוח על הצורך לשחרר. וברמה אחת מעל הוא מדבר על נרטיבים, על האישי מול המקובל, על המקום שלך והסיפור שלך ואיך את בוחרת לספר אותו ולקחת בעלות עליו ועל מה שקורה לך – מול עצמך, מול אמא שלך, מול התרבות שלתוכה גידלו אותך. וגם אם הוא לא תמיד חוקר את ההסתעפויות שהוא מניח לפנינו עד הסוף, עצם ההצגה שלהם הופכת אותו לנקודת מפגש עם מצב שהרבה פעמים נדחק או אפילו מוסתר כשהוא מתרחש במציאות.