פסטיבל ונציה 2024: ״על כלבים ואנשים״

בפסטיבל בו היה קשה לי לכתוב בגלל המצב בארץ, בו סרטים שנעשו על מקומות שונים ברחבי העולם גרמו לי לבכות במחשבה על הצגות קרוב לבית, מן הסתם הכי קשה רגשית היה לצפות ולכתוב על הסרט האחד הזה. סרט ישראלי על אירועי המלחמה האחרונה שצולם בנובמבר בעוטף עזה, בעודו מערבב עלילה בדיונית לא מורכבת ואנשים אמיתיים המספרים את הסיפור שלהם כשהם מנסים לשרוד באזור מלחמה. אבל כמו שהבמאי דני רוזנברג רצה לייצג תגובה מיידית לזוועות, אנסה אני לכתוב סוג של תגובה מיידית לסרט. חוויה חזקה ומרשימה קולנועית, דומני שגם בבידוד הרגש האישי על ה-7 באוקטובר, והדהוד גורל החטופים שעוד נותרו אחרי מציאת הגופות של אלו שניתן היה לשחרר באמצעות עיסקה. הפוסט זה, מטבע הדברים, לא יכול לבוא ביחד עם סרטים אחרים מן הפסטיבל והוא סוג של דיווח נפרד, אחרי סופו הרשמי של הפסטיבל אמש וחמישה דיווחים שלי לצד פוסט נוסף של אור.

״על כלבים ואנשים״ נפתח בפריים של שמיים כחולים וקטע יומן אישי של נערה מקיבוץ ניר עוז באמצע שנות השמונים, דימויי שלווה ובעיקר תקווה לעתיד שאנו כבר יודעים איך הוא נראה, ואיך הוא עומד בניגוד למלחמה שהיא לב העלילה. מאוחר יותר נגלה כי האישה שקטעי היומן שלה מלווים את הסרט נחטפה ב-7 באוקטובר וכי הסרט עוקב אחר בתה, דר, שבהמשך לשוט של השמיים אנו מוצאים אותה במלון באילת. אבל היא עוזבת את המקום אליו פונתה וחוזרת לקיבוץ. משפחה כרגע אין לה, היא מחפשת אחר כלבתה שולה, אותה לא ראתה מאז תחילת המתקפה, וחוזרת הביתה מתוך מחשבה כי היא תהיה עדיין בקיבוץ או בסביבתו. הקיבוץ הוא שטח צבאי סגור ולא מאפשרים לנערה בת 16 לחזור אליו, אבל היא מוצאת את הדרך ובסופו של דבר גם מוצאת את האנשים שיעזרו לה.

היא מוצאת אנשים אמיתיים, כלומר שחקנים לא-מקצועיים שתוך כדי עזרה, מספרים את סיפורם ואת הסיפור של האיזור כולו. או יותר נכון, פרגמנטים קטנים מתוכו. הפסקול משלים גם הוא חלק מן התמונה, עם פיצוצים ואזעקות. תוך חיפוש אחר הכלבה במרחב, דר גם מסתכלת בסרטונים שרצים בטלגרם. כאלו המתארים את החטיפה וההרס בקיבוץ שלה ובסביבה, אבל גם כאלו המתארים את ההרס והרג הילדים בצד השני של הגדר. אם בוונציה הסרט הוחרם חלקית ועורר זעם על כך שהוא לא ״מאוזן״, כלומר מראה את נקודת המבט הישראלית ולא הפלסטינית, בארץ יהיה מן הסתם מי שיתעצבן על שילוב של הכאב מהצד השני דרך סרטונים ומבט על מה שקורה באופק.

ישנה גם שיחת טלפון בה כתב זר שומע את השמות של יותר מ-20 בני משפחה פלסטינית שנהרגו, בטווח גילים שמתחיל בשנה אחת. באותה מידה, הסרט משמיע דברים של נהג מונית שקורא לשימוש בנשק גרעיני והוא לא מוצג בהכרח כנבל, אלא כמי שמדבר מכאב ופחד. הוא לא פחות אנושי מנתן בהט, חבר הקיבוץ המבוגר שמסרב להתפנות, או להפסיק להאמין בשלום. בעיניי זה לא ניסיון לייצר איזון בסבל, או לשקף את שני הצדדים. זה פשוט שיקוף של הכאב על מוות וההרס שהוא בסיסו גדול יותר מזהות לאומית, או מהמצב הפוליטי אשר גרם לו. הסרט הוא לא על פרוץ המלחמה או על איך צריך לנהל אותה, אלא על המחיר שלה ומה שהיא חוללה לאנשים שנשארו בעוטף, חלקם גם מדברים בסרט על כל שהם מוכרחים עדיין להאמין שיש סיכוי לשלום.

החיפוש בסרט הוא אחר כלבה ויש בו כלבים נוספים, בתקווה שניתן למצוא אתום בהיעדר בני המשפחה. אך הכלבים הם גם, מטבעם, מופשטים מזהות לאומית. זה בולט בסיקוונס בו הסרט שובר את השפה הריאליסטית שלו לטובת מעבר לאנימציה, שיצר מיכאל פאוסט, ספק כניסה לתוך הדמיון של דר וספק הסבר אפשרי לגורל הכלבה – אולי היא רדפה אחרי האישה שנטפה וחצתה את הגבול, עד שבסופו של דבר יצרה קשר עם ילד פלסטיני השואף לאמץ אותה, בעוד המלחמה מאיימת. השימוש באנימציה מהדהד את ״ואלס עם באשיר״, שם הכלבים שפתחו את הסרט בישרו את האלימות והמלחמה בטרם התברר שהם קורבנות. בסרט הזה, כל כלב הוא סוג של אפשרות לשלום, גם כשהוא מפחד ממה שעבר עליו וממה שמתרחש בסביבה.

והאנשים? דומה כי ניסיון להציל או לאתר אותם זוכה לשיתוף פעולה פחות אוטומטי, אולי בגלל היעדר אמונה או מכך שמטבעם הם מוגדרים כחלק מצד – ישראלי או פלסטיני, אולי גם זהויות נוספות. אבל מתחת לזהות, והיכולת לדבר ולהזיק, משהו במהות שלהם יכול להיות חופשי ומתמסר כמו הכלבים. גם הם ראויים, לפחות פוטנציאלית, לאותה מידה של חמלה. דר מחפשת את הכלבה שולה, בגלל שהיא דואגת לה וצריכה את הנחמה שלה, אבל גם בגלל שאת החיפוש האחר, אחרי האם החטופה, היא לא יכולה לבצע. רק אולי להכיר קצת יותר דרך מבט ביומנים.

הכלבה היא לא רק תחליף, בדיוק כפי שכל מפגש על כלבות אחרות בסרט אינו תחליף לשולה אלא מפגש מנחם בפני עצמו. דר שואבת כוח ממפגש עם בעל חיים, גם בגלל התמסרות החיה וגם בגלל שזה מאפשר לה להפגין אדיבות ולהעניק מעצמה, כמו מחלצת החיות נורה ליפשיץ. בשנה שעברה נוצר תיעודי עליה, ״נורה״ המועמד לאופיר, ובסרט הזה היא מופיעה בתפקיד עצמה, על פניו כדמות משנה. אם כי המבנה הנראטיבי של הסרט הוא של סרט מסע, בו כמה מן הדמויות בסרט הן תחנות שהופכת לדמויות ראשיות לכמה דקות, במפגש שהוא ממש תיעודי בתוך סרט עלילתי.

מבין האנשים הללו, על פניו יש משהו מצומצם וכמעט נזירי בדמותה של דר, בטח בניגוד לכוח המתפרץ של גיבור ״החייל הנעלם״, סרטו הקודם של רוזנברג. דר נחושה וכל המסע שלה הוא מרד, אבל היא לא מרימה את קולה ודומה כי היא מנסה להקשיב ולתמוך בכל מי שניצב מולה, בין אם הוא עוזר למטרה או מנסה להרחיק אותה מאזור הסכנה. השחקנית אורי אבינועם, היחידה בסרט שיוצרת דמות בדיונית (המבוססת על אנשים אמיתיים אחרים), עושה עבודה נהדרת – בהפגנת אמפתיה ובו בזמן בהצגת המשבר הפנימי באמצעים מינימליסטיים, אך כאלו שחודרים עמוק בלב. על פניו הדמות שלה לא מתפתחת הרבה, אבל היא כן מפנימה בהדרגה את חומרת המצב ומשדרת גם את ההכרה במצב בדרכים חדשות למציאת תקווה, או פעולות שיעניקו לחיים שוב משמעות בתוך הכאוס המתועד.

למעשה, אפשר להגיד כי הסיפור הנראטיבי הקלאסי בסרט, זה שמציג מספר התפתחויות, הוא הסיפור של האם. זה שנגלה דרך יומנים, רוב הזמן בתקופה שלפני הולדתה של דר, כולל עזיבת הקיבוץ והחזרה אליו. היומן הופך לכואב כאשר דר והדאגה אליה נכנסות לתוכו. הוא גם סוג של תמונת מראה לגיבורה: הוא מתחיל בערך באותו גיל כפי שהיא מוצגת בסרט, ויש בו תקווה לחוויית התבגרות שתהיה שונה ממה שדר עתידה לחוות.

באופן מצמרר, שני סרטיו הארוכים הקודמים של רוזנברג, ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ ו״החייל הנעלם״, מתכתבים לא מעט עם היבטים שונים במלחמה הנוכחית ובדרכם ניבאו לא מעט מן הכאוס, דרך נראטיבים מורכבים יתור מסרט הנוכחי. אבל גם דרך שילוב של עלילתי ותיעודי, לפחות בסרט הראשון שבהם. הנוכחי על פניו ישיר יותר, אבל מהווה תמונה משלימה, אולי תמונה שמקימה לחדש את הקולנוע לתחייה כאמצעי תמיכה מול מציאות בלתי אפשרית, כמו חיית מחמד. באותה נשימה, יש לציין כי רוזנברג היה קשוב לצד הפלסטיני בכמה מסרטיו הקצרים, בכל שלבי הקריירה שלו, ואני חש כי סרט זה ממשיך את אותה תפיסה הומניסטית.

/// התמונות הן מתוך הסרט שצילם זיו ברקוביץ׳ והן באדיבות היח״צ