פסטיבל ונציה 2024: ״למה מלחמה״, Israel Palestine on Swedish TV 1958-1989

הדיווח הזה נכתב ביום שישי החולף והושלם בשבת בבוקר, במטרה לעלות לאוויר באותו יום. הייתה לו במקור הקדמה אחרת. גם בה נדמה לי שהזכרתי בקצרה את העובדה שלא ניתן להתנתק מן המצב בארץ במהלך הפסטיבל, גם כאשר הסרטים מזכירים זאת, גם כשלא, גם ברגעים של הנאה, הנאה שהיא לא שלמה. אך החדשות העצובות והמכעיסות על גילוי הגופות של החטופים נגעו בי באופן אישי ושובר לב. לכן הדיווח נדחה ואני לא יודע איך בדיוק אני אמשיך לדווח, אבל אמשיך, במהלך הפסטיבל או אחריו.

הדיווח הזה נפתח, כפי שתוכנן גם כשלא ידעתי מה בדיוק טבע החדשות הרעות שצפיתי שיבואו מהארץ, בסרט שעוסק ישירות בישראל מבעד לעיניים זרות. אני משאיר אותו ואת המשך הפוסט ללא שינוי. מקווה לקצת טוב שאיכשהו יצוץ מתוך האפלה. סרטים יכולים לעזור להתמודד עם הכאב, וגם להנציח אותו ולהזהיר מפני הגורמים לכאב. כל זה נכתב מהלב בראשון לספטמבר 2024. בתקווה ובאמונה שהסרטים עצמם והמחשבות עליהם יוסיפו להיות רלוונטיים גם במציאות אחרת. בשני לספטמבר החלטתי להוסיף טקסט על סרט חמישי של יוצר ישראלי שקשור לנושא. לאחר עוד מחשבה, הסרטים שלא קשורים ישירות לנשוא הועברו לדיווחים הבאים, יחד עם עוד סרטים שלא קשורים ישירות למצב.

Israel Palestine on Swedish TV 1958-1989
ישראל פלסטין בטלוויזיה השוודית 1958-1989

שם סרטו של גורן הוגו אולסן אומר פחות או יותר את מה שכלול בו: לקט קטעי סרטים וכתבות שהוקרנו בטלוויזיה השוודית בשנים הנקובות, החל מקצת אחרי תחילת השידור הציבורי השוודי ועם נקודת סיום שאין בה שינוי ספציפי לגבי הסכסוך באיזורנו (אמצע האינתיפאדה הראשונה). אבל יש לה חשיבות בינלאומית שהביאה גם לשינוי מהותי בטלוויזיה בשוודיה: אחרי נפילת חומת ברלין ומסך הברזל בכלל, שוק הטלוויזיה בשוודיה נפתח. במקום ערוץ ממלכתי אחד שבמוצהר שואף לאיזון בלתי אפשרי בהעברת המידע לציבור, שוק פתוח של מספר ערוצים. מה שמשנה את האופן חומרי הגלם להמשך הסרט ובעצם גם מזכיר את התהליך הדומה בטלוויזיה הישראלית.

אולסן עצמו לא מציג את העמדה שלו לגבי חומרי ארכיון, אבל מציין בפתיחה כי מבט בהם לא יכול ללמד אותנו על כל מה שהתרחש במלואו, אבל כן על מה שסופר ועל הדרך שבה סופר. באופן הזה, סרטו מצליח לרתק ובאופן אישי למלא אותי בדמעות שהיה קשה להתאושש מהן, נוסח המשך הסכסוך והתחושה כי כל מה שאנו חווים עכשיו נחווה בעוצמה אחרת גם בעבר. כולל אותן טענות בסיסיות וסתירה שדומה כי אין לה פתרון. מן הסתם, הטלוויזיה השוודית לא סיפרה את כל הסיפור וגם הסרט מצמצם במה שהוקרן, אבל נקודת המבט החיצונית לאירועים שרובם מוכרים לי וחלקם מוכרים מאוד לציבור בארץ, מספקת גוון נוסף.

באופן לא מפתיע, במבט כרונולוגי נראה כי בשנים הראשונות הטלוויזיה השוודית הראתה יותר את הצד הישראלי ומאז התקדמה יותר בסיפורים פלסטינים, באופן שניתן להבין כי קשור גם ביחס לאירועים אחרים בעולם. אך זוהי בעצם רק נקודה שולית בסרט, הדבר היותר-מעניין הוא זהות הדוברים והשאיפה של הטלוויזיה השוודית לחפש קולות מתונים או כאלו המחפשים פשרה בצד הישראלי, יותר ויותר ולאורך הזמן. כמו כן, מעניין לראות כי הסרט נותן לפרקים מבט גם על היבטים מורכבים יותר של החברה הישראלית כמו היחס ליוצאי עדות המזרח והפנתרים השחורים, באופן שעבור עיניים זרות התקשר כבר אז גם לסוגיה הפלסטינית, במה שיכול אולי להיראות תמים לחלק מהישראלים, אבל יש בו גם משהו מחושב ואולי נכון, אף שמדובר במבט חיצוני.

התוצאה סיפקה את הצופות שבאו להקרנה עם דגל פלסטין, אבל לתחושתי אינה אנטי-ישראלית בכלל. פרט ליצירת תחושת חוסר נוחות מכוונת והצגת הבמה שניתנה לצד השני בעבר, ואולי כעת ניתנת לו בצורה גדולה אף יותר. דרך פרולוג שיוצא מן הרצף הכרונולוגי היחסי של היצירה ואפילוג שיוצא מטווח השנים, הבמאי מביע את עמדתו בצורה ישירה יותר – צריך למצוא דרך בה שתי האומות יתקיימו זו לצד זו, ויש רצון לכך, גם אם יש ספקות לגבי הדרך.

המבט של הבמאי על חומרי הארכיון לא מתערב וגם לא מתנשא, הוא הביע את הערכתו הן ליוצרי הסרטים המקוריים והן למופיעים בהם בכל הצדדים. גם אם מן הסרט שלו תמיד ברור כי יש דברים שיצאו מחוץ לתמונה או לשידור, כולל כאלו שיצאו מן החומרים בהם בחר הבמאי לעשות שימוש וגם הוא, כמוני, מן הסתם לא יודע הכל. בכתוביות שנוספו על זהות הדוברים מצאתי לפחות טעות אחת (נכתב שם כי גולדה מאיר היא ראש ממשלה על רקע דברים שאמרה בשנת 1966, לפני שנכנסה לתפקיד). אבל הוא מספק את המבט שלו גם דרך היצירה הדחוסה והארוכה – כמעט שלוש וחצי שעות, אם כי יש ליצירה שני חלקים ואולי יהיה ניתן להקרין אותם עם הפרדה.

למה מלחמה
Why War

סרטו החדש של עמוס גיתאי לא מוגדר באתר הפסטיבל כסרט ישראלי, שכן הוא לא קיבל כסף מקרנות מקומיות. אם כי חברת יונייטד קינג כן השקיעה כסף בסרט, והוא בהחלט מעביר בדרכו כאב מופשט של כל המלחמות, אבל גם את הכאב הספציפי של ישראל בימים הללו.

סרטיו של גיתאי מהלכים לעתים על הגבול שבין קולנוע נראטיבי לאמנות מיצג, והסרט הנוכחי נוטה בצורה הברורה ביותר לצד השני. הדבר הכי קרוב לנראטיב הוא שחקנים המגלמים על אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, המקריאים טקסט מחלופת מכתבים בין השניים בנושא מלחמה, בראשית שנות השלושים. הם עושים זאת בצרפתית (ולא בגרמנית) ועל רקע במה, שהיא לעתים במת תיאטרון, לעתים סט צילומים והרבה מהזמן היא בכלל חדר האיפור. כאילו כל הסרט הוא הכנה להופעה, דרך דיון תיאורטי על חוסר היכולת למנוע מלחמות והאם זהו הטבע האנושי.
בין לבין, יש גם טקסטים או דיאלוגים של הוגים ובעיקר הוגות אחרות על המלחמה. זה עובד לפרקים, אך אולי חלק מן האפקטיביות של הדיאלוגים היא בכך שהם מתישים בשלב מסוים, ובסופו של דבר נראים חסרי ערך לעומת דבר אחר הנראה בסרט, בעיקר סמוך לתחילתו ובסיום – הכאב שהמלחמה מייצרת, בעיקר דרך נשים שגברים שאהבו הוקרבו.

ייתכן גם והתיאטרון הסמלי הוא עצם היכולת לדון במלחמה מרחוק, בלי להראות כמעט תמונות שלה ובלי דם והרג על המסך. השחקנית אירן ז'קוב, במכתב שהיא כותבת לבמאי ומקריאה לנו, מדברת על הקושי בצפייה במלחמה בטלוויזיה, בחדר מלון המציב את המרקע מול המיטה שלה. סוג של דיסוננס הקיים גם בפסטיבל קולנוע: דיון על הכאב מתוך הנוחות של החיים שיכולים להמשיך לא בתוך מלחמה, גם כאשר מודעים למלחמה.

עבורי ובשבוע הזה, קשה שלא לחשוב על שני דימויים מפתיחת הסרט וסיומו. השוט השני בסרט הוא תנועת מצלמה ארוכה בכיכר החטופים בתל אביב, עד שהכניסה למיצב המנהרה מעבירה אותנו למלחמה מן התקופה הרומאית; ובעיקר הסיום, בו זמרת אופרה שרה קדיש על הבמה, סוג של תפילה עבורי לזכר כל קורבנות המלחמה.
ראיתי את הסרט ביום שישי בערב, בעוד הקרנת הבכורה הרשמית שלו הייתה בצהרי שבת. כך שלא חשבתי על ששת החטופים שנרצחו בשבי בזמן הצפייה, אבל משהו איתם תמיד בליבי. כן חשבתי ספציפית על התקווה לשחרורו של הרש גולדברג-פולין, שותפי ליציע במשחקי הפועל ירושלים. כל כך קיוויתי לרגע בו נשמע על שובו, בו הוא ישוב ליציע. כעת אני מוצא את עצמי רחוק מהקהילה ברגע המשבר, צופה מדי פעם בקטעים אחרים ומנסה לשמוע בראשי את אותה זמרת קדיש, מושרת על במה בסיום סרט אמנותי שכמו רבים מסרטיו של גיתאי לא הכל עבד בו עבורי, אבל הסגנון שלו ברא את הרגע שהותיר חותם.