"העורב", סקירה לגרסת 1994

כחלק מהפתולוגיה ההוליוודית לחמם מחדש כל חומר קיים תחת השמש, אנחנו ניצבים כעת בפני גרסה חדשה של "העורב", עיבוד לקומיקס של ג'יימס או'באר. מעניין כמה אנשים באמת ייחלו לעיבוד חדש שהביא את האולפן להרים אחד (או שזה סתם היה עניין חוזי), ועוד יותר מעניין כמה מאלו שנולדו אחרי 1990 בכלל זוכרים שהוא כבר זכה לגרסה קולנועית מצליחה, יחד עם עוד שלושה סרטי המשך.
עוד לא ראיתי את מהדורת 2024 ויכול להיות שהיא מצוינת – אם כי לבנות יותר מדי על הבמאי של "שלגיה והצייד" ו"הרוח במעטפת" זה לא רעיון טוב במיוחד – אבל זאת הזדמנות לא רעה לחזור שלושים שנה אחורה אל "העורב" הראשון. לא רק כדי להכיר ולבחון מחדש את הסרט והאסון שהתרחש בו, אלא כי זה עוד פתח לסריטה לשוב אל שנת 1994, משהו שאני בטח לא אפספס (בארכיונים שלנו תוכלו למצוא טקסטים מכותבים שונים על "רוחות של תשוקה", "פורסט גאמפ", "ספרות זולה", "חומות של תקווה", "שחור", "הקפיצה הגדולה", "שלושת הצבעים: לבן ואדום" וכמובן הגרסה הראשונית והגנוזה של "ארבעת המופלאים". רק התחלנו, אגב).

"העורב" (The Crow), שיצא לבתי הקולנוע בחודש מאי 1994, לא רק שהצליח אצל הקהל אלא קיבל מעמד של קאלט מכל מיני סיבות שעוד נדבר עליהן, אבל אין ספק שחלק משמעותי מנוכחותו בתרבות הפופולרית קשור לאחת הטרגדיות הגדולות ביותר בתולדות הוליווד. שילוב מצמרר של חוסר אחריות, חלמאות אנושית והמון המון מזל רע.

מה שהתרחש הוא שכשמונה ימים לפני תום הצילומים, מחלקת הפרופס של הסרט ביצעה שרשרת כשלים די מרהיבה כשזה הגיע לנשקים על הסט, והשחקן הראשי של הסרט, ברנדון לי, נורה למוות תוך כדי צילומים. בשביל לי בן ה-28, בנו של אגדת אומנות הלחימה ברוס לי שמת בעצמו בנסיבות מפוקפקות בגיל 32, זאת הייתה אמורה להיות ההזדמנות הגדולה לפרוץ כשחקן לאחר כמה תפקידים קטנים. רגע אחד מנע את כל זה.
הטרגדיה הזו הפכה להיות אירוניה צורבת בהקשר של שני אלמנטים משמעותיים בנוגע ל"העורב". הראשון הוא שהקומיקס עצמו נוצר על ידי או'באר כחלק מניסיון ההתמודדות שלו עם מותה של ארוסתו בתאונת דרכים, והנה מה שהתחיל במוות מיותר גם הסתיים באחד; והשנייה היא שכך הפך סרט על צעיר תמים שנרצח וחוזר מהמתים על מנת לנקום, לדבר היחיד, אם תסלחו לי על הליריות בשקל, שמחזיר את ברנדון לי לחיים, גם אם רק בזיכרון שלנו.

על אף נסיבות המוות של השחקן הראשי הוחלט להמשיך ולהשלים את "העורב". בחירה שהייתי משווע להיות נוכח בפגישות שהביאו אליה. אמנם האולפן פרמאונט משך את ידיו מההפצה, אבל מירמאקס, אז הופכת להיות אחד מהכוחות המרכזיים ביותר בהוליווד (באותה שנה צברה 17 עם מועמדויות לאוסקר עם "ספרות זולה", "טום ו-ויו", "קליעים מעל ברודווי", "שלושת הצבעים: אדום", "יצורים שמיימיים" ו"המלכה מרגו"), לקחה את הפרויקט ודחפה אותו הלאה. התסריט שוכתב מחדש ואת גופו של לי בצילומי השלמה החליף לא אחר מאשר הפעלולן צ'אד סטאהלסקי, כיום הבמאי של כל המשכי "ג'ון וויק".

אחרי שתי כתוביות פתיחה דלות שמזכירות לנו רק את השם הסרט ושם הכוכב, אנחנו נזרקים לדטרויט שמעוצבת כמו גהינום עלי אדמות עם גשם בלתי נפסק וחושך על פני תהום, מהסוג שמזכיר את השורשים הגותיים-אקספרסיוניסטיים שממנו בקע, "M – עיר מחפשת רוצח" ו"האיש הצוחק" כמו גם "בלייד ראנר" ו"פלדה כחולה" המאוחרים יותר. ואם אנחנו כבר בענייני דטרויט, מצחיק שבסרט הזה מופיעה השחקנית אנה תומסון, שצצה בפתיחת סרט הדטרויט הגדול של שנה לפני כן, "רומן על אמת".
בכל מקרה, הזמן הוא יום לפני האלווין, המכונה "ליל השטן", בו קבוצות פושעים מסתובבות בעיר ומבעירות אותה. למרגלות בניין גבוה ומוזנח בשכונה עלובה של העיר, מוטלת גופתו של צעיר שנפל מהקומה העליונה, בה נמצאת אישה צעירה לאחר שנאנסה והוכתה. היא מובלת לבית החולים, אך גם שם לא תשרוד הרבה.
כמעט שנה לאחר מכן, עורב נוחת על קבריהם של אותו זוג צעיר, כאשר מתחת למצבתו של הבחור, אריק דריייבן (אריאל ד'עורבא, בגרסה כשרה), נעה האדמה והוא בוקע מתוך הקבר במצב די שמור לבר מינן. העורב מלווה את אריק עד לדירתו, שם הוא חווה פלאשים מהלילה הרצחני, ומחליט לאתר ולרצוח את אלו שלקחו את חייו ואת חיי אהובתו. במהרה הוא מגלה שהוא אינו יכול למות שוב, ושפציעותיו מבריאות במהרה, מה שמאפשר לו לקחת את הנקמה צעד קדימה. בינתיים, שוטר זוטר שהורד מדרגת בלש מנסה להבין מי עומד מאחורי מסע המוות הזה, והאם באמת הגיוני שהקורבן של ליל השטן הוא האחראי לכל זה.
לצדו של ברנדון לי בתפקיד אריק מככבים בסרט ארנדי האדסון מתהילת "מכסחי השדים", מייקל ווינקוט האחד והיחיד כנבל הנבלי טופ דולר (שלאחרונה הזכיר לנו כמה הוא אדיר ב"אין מצב" של ג'ורדן פיל), באי לינג, דיויד פטריק קלי ("טווין פיקס"), טוני טוד אז עדיין טרי בזיכרוננו כ"קנדימן", ג'ון פוליטו שמוכר מסרטי האחים כהן ("בארטון פינק", "הקפיצה הגדולה", "האיש שלא היה שם", "צומת מילר") ועוד.

כמובן שאין לי מושג איך נראה התסריט המקורי של הסרט לפני מותו הרע של ברנדון לי, אבל הסלטות שנאלצו התסריטאים לעשות בעקבות הטרגדיה מאוד נוכחים בתוצאה הסופית, בעיקר כי אפשר לשים לב בקלות שיש משהו הרבה יותר מינימלי וחסר שומן מכל סרטי עיבודי הקומיקס וגיבורי העל שהוליווד עשתה אז. אלו היו הימים לפני "אקס מן" ו"ספיידרמן", כאשר הוליווד ניסתה שנים לפצח את המנגנון של גיבורי העל אבל להוציא שני סרטי "באטמן" בחסות טים ברטון כשלה שוב ושוב.
"העורב", שמתפרש על פני קצת מעל לשעה וחצי, מתחיל באקספוזיציה שגם אם עשויה היטב מבליטה את האתגרים שעמדו בפני הפקת הסרט (שכמובן לא צולם באופן כרונולוגי) ללא נוכחות הכוכב. לא רק שהוא נפתח בקול-על של דמות משנית למדי, אלא גם ערוך באופן שאולי משתלב היטב עם נקודת השיא של מהפכת הווידאוקליפים מאמ.טי.וי, אבל בכל זאת מרגיש מקוצץ ואקסטטי מדי.
בשונה מסיפורי מקור שעברו מהקומיקס למסך, אנחנו לא מקבלים שום הסבר כיצד הפך אריק לעורב הנוקם, ולמה הוא הנבחר. זה גם גורם לדמות של אריק, למרות שהוא אמור להיות הדמות הראשית בסרט, להיות נטולת אפיונים או היסטוריה. אנחנו יודעים שבעברו היה מנהיג של להקת רוק, אבל מעבר לזה שום דבר. הוא פשוט כוח נקמה נטול אישיות עם משימה אחת וזהו. והאמת, זה עובר לא רע, במיוחד כאשר היעדרותו של השחקן הכריחה את המצלמה להסוות את פניו בכל מיני צורות ודרכים, מה שמצד אחד מונע מאתנו להתחבר אליו באיזשהו אופן רגשי אבל גם מעצים את האפקט המיתי והמסתורי שלו. יש משהו אפילו חדשני במינימליזם שנכפה על "העורב", וההכרח העלילתי הביא למהלכים קולנועיים מעניינים, חלקם מוצלחים וחלקם למרבה הצער לא עובדים מאוד טוב.

יש ב"העורב" לא מעט רגעים ובחירות די מרהיבות. בעיקר השוטים שכוללים את מעוף העורב, העיצוב האומנותי ובחירה מאוד משמעותית באלימות שסיווגה אותו לגילאי 18 ומעלה. בחלקים שפחות שרדו היטב, העריכה הקצבית גם מייצרת לא מעט קקופוניה קולנועית שקשה לעקוב אחריה, עיצוב הסאונד שכולל אפקטים כמעט קומיים בכל אגרוף או מכה, ובמיוחד הרגעים בהם כן מסתמן איזושהי ניסיון לדרמה, בין אם אריק לשוטר, או בין שרה הילדה לאמה המזניחה. שם גם העשייה וגם התסריט נחשפים בחולשותיהם, צוללים למקומות של קיטש או סתם חוסר מעוף שהופכים את הסרט לתוצר של תקופתו ולא באספקט החיובי ביותר.

על מלאכת הבימוי היה אחראי אלכס פרויאס, יוצר אוסטרלי מתחיל בן שלושים, שנולד באלכסנדריה לאמא יווניה ואבא מצרי. הוא יצר פיוז'ן די מרשים שמשלב בין אקספרסיוניזם קלאסי לבין האסתטיקה של ערוץ המוזיקה ששלט בתקופה ושימש גם כמרכבת האש של הפוסט-מודרניזם. מעבר להשפעות שהזכרתי מקודם שתחילתן באירופה של שנות העשרים והשלושים, אפשר לאתר פה די בקלות כמה מהלהיטים הגדולים של התקופה בה נעשה הסרט. אל תוך העולם שעוצב לפניו על ידי במאים כמו מורנאו ופריץ לאנג, יחד עם העריכה הווידאו-קליפית העכשווית עליה היו אמונים מ. סקוט סמית ודוב הוניג (שהגיע לחדר העריכה אחרי מועמדותו לאוסקר על "הנמלט" והסרטים "מצור ימי" ו"אחרון המוהיקנים". אבל כפי ששמו יכול לרמוז, הוא משלנו, והיה גם העורך של מועמדי ישראל לאוסקר "מבצע יונתן", "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" בין היתר), בעיני "העורב" מהדהד שניים מהסרטים הפופולריים של התקופה, או אפילו ספציפית יותר של 1991. הראשון נחשף בסצנת הקליימקס, בקרב בין אריק לראש הפשע המאורגן טופ דולר, שהוא שוט-לשוט הקרב האחרון בין החיה לגסטון ב"היפה והחיה"; כמו גם עיצוב הדמות של טופ דולר ואחותו-למחצה, שאני די משוכנע שההשראה אליו היה השריף מנותינגהאם ומורטיאנה של "רובין הוד: נסיך הגנבים". אם כי זה ספציפית יכול להיות שרק בראש שלי.
אבל יותר מהכל, "העורב" מתגלה כחולייה הקולנועית המושלמת שמקשרת שניים מהאירועים הכי גדולים התרבות המודרנית באותה התקופה, ניצב בדיוק חמש שנים בין "באטמן" של ברטון לבין "מטריקס". ממש אפשר לראות אותו נטוע בין שניהם, לוקח מאחד ומגלגל לזה שאחריו.

תקציבו המדווח של "העורב" הוא 23 מיליון דולר, והכנסותיו בארה"ב הסתכמו במעל ל-50 מיליון, מציבים אותו במקום ה-26 בטבלת שוברי הקופות. יחד עם ההכנסות הבינלאומיות הוא מקפץ ל-94 מיליון, מה שללא ספק הפך אותו להצלחה. אבל מעבר למספרים, "העורב" הפך להיות עניין די משמעותי ב-1994, ולזה אין הוכחה משמעותית יותר מנוכחותו המרשימה בפרסי הקולנוע של אמ.טי.וי באותה שנה.
אני רציני. פעם, לפני שנים רבות, או אם להיות יותר ממוקדים בדיוק בין 1991 ל-2000, המקום המגניב ביותר להיות בו היה טקס פרסי הקולנוע של ערוץ המוזיקה, שהביא אליו את כל מי שהיה נערץ ומוערך על ידי ההמונים (פעם אלו לא היו שני דברים שונים). בחירות הטקס הזה מאמצע הניינטיז ועד חלוף האלף היו המשובחות והמרשימות ביותר מכל מחלקי הפרסים, נוגעים באופן די מדהים בליבתה של מערכת העצבים של התרבות הפופולרית והמכנה המשותף הגבוה ביותר. אם היית חלק מזה, כנראה שעשית משהו נכון.
"העורב" הצליח להתברג גבוה מספיק עד לקטגורית הסרט הטוב ביותר של 1994, חולק את המקום עם "ראיון עם ערפד", "פורסט גאמפ", "ספיד" והזוכה "ספרות זולה". בנוסף הוא צבר עוד שתי מועמדויות, אחת די מובנת מאליה אך ממש לא הכרחית לפרס השחקן הטוב ביותר (עם כל הצער בלכתוב זאת, ברנדון לי לא מאוד מוצלח ב"העורב". הוא הפסיד את הפרס לבראד פיט של "ראיון עם ערפד" אגב חתיכים רגישים שחוזרים מהמתים ומסתבכים עם רשעים), והשנייה לפרס השיר הטוב ביותר. באופן מפתיע במיוחד, הצליח שירם של הסטון טמפל פיילוטס, "ביג אמפטי", לנצח בקטגוריה הזו, מותירים על הספסל נפילים כמו זוכה האוסקר של אותה שנה אלטון ג'ון ("מלך האריות"), מדונה ("שיעורים מהחיים"), קלאסיקת הראפ "רגולייט" של וורן ג'י ("Above the Rim") ואורג' אוברקיל ("ספרות זולה").
כדי להבהיר, לזכות בפרס השיר הטוב ביותר בפרסי הקולנוע של אמ.טי.וי ב-1994 זה הכי סמל סטטוס אי פעם. בשנים שלפני כן זכו בריאן אדמס (אגב "רובין הוד: נסיך הגנבים"), וויטני יוסטון ("שומר הראש", אגב קווין קוסטנר) ופאקינג מייקל ג'קסון ("לשחרר את ווילי"). להיות יותר בעניינים מזה לא היה סיכוי.

אמנם אם מסתכלים על כל זוכי פרסי הקולנוע של אמ.טי.וי באותה שנה, "העורב" כנראה נחשב לזה שהכי פחות זכיר, אבל בקונטקסט של 1994 הרבה דברים עומדים לזכותו, בטח כשעולם העיבודים הקולנועיים לקומיקס היה די זניח.
אם הייתי צריך להמר, נראה לי שאת תהילתו ומעמדו הרוויח "העורב" בזכות קהילת האימו, שאם להודות באמת, הסרט הזה הוא סוג של המנה המושלמת בשבילם. לא רק שאריק דרייבן הוא פחות או יותר גיבור האימו המיוסר והאפל המושלם, אלא גם שפסקול הסרט כולו בלדות רוק וגראנג' שבאו טוב לכל המתבגרים שההורים שלהם לא מבינים אותם (כלומר, כל המתבגרים בעולם). אם להוסיף את הכאב שהביא מותו של ברנדון לי, והפך להיות חלק מהדי.אן.איי של הסרט, לא פלא שהוא אומץ על ידי כל כך הרבה אנשים. אמנם בשלושים השנים שחלפו מעמדו של "העורב" מעט נחלש – ולכך עזרו ארבעה סרטי המשך, כולם מושמצים להפליא – אבל אי שם באמצע הניינטיז, הוא עשה משהו קצת אחר. אפל יותר, טרגי יותר, משבץ את עצמו ברצף מרהיב של קולנוע פופולרי שבלתי אפשרי לנתק אותו ממנו.

אמנם ייתכן שלא מעט כבלי נוסטלגיה מושכים אותי פנימה בכל הצפיות שלי בו, אבל בעיני איכשהו, על אף כל מה שהוא עבר בדרך, וכל מה שהקולנוע עבר מאז הניינטיז, עדיין מדובר בסרט מאוד מגניב. ואם יורשה לי להמר בעקבות ניסיוני, זאת גם הגרסה שתשרוד בזיכרון הרבה לפני החדשה. או שאולי זה מה שאני חושב כי כשהסרט יצא הייתי בדיוק בגיל שבו ההורים שלי לא הבינו אותי.