פסטיבל דוקוטקסט 2024: ״אבי נשר: מילים להחלפה״, ״המעורר: רומן מכתבים בין סב לנכדו״

השבוע מתקיים בספרייה הלאומית בירושלים ״דוקוטקסט״, פסטיבל קולנוע דוקומנטרי בספרייה הלאומית בירושלים. התרעתי על בואו מראש בפוסטים של סרטים חדשים, אבל לא הספקתי להכין המלצות מקדימות ובטח שלא לדווח מהשטח. על כך התנצלותי, זה ודאי לא פשוט להיות הפסטיבל השלישי בחודש אוגוסט, תקופה בשנה בה כל מערכת סריטה ממילא בחופשים או קייטנות. הפסטיבל מתקיים זו הפעם התשיעית והשנה לראשונה בבניין המרהיב והחדש של הספרייה הלאומית, ששווה ביקור בירושלים לבדו. כותב זאת מניסיון אישי וסיור מופלא שהיה לי המזל לתפוס מוקדם יותר השנה וללא קשר לפסטיבל.

זהו אירוע מבית דוקאביב ולכן הוא גם משמש כמחולל הזדמנויות נוספות לצפות בכמה סרטים שהוצגו שם, על חלקם כתבנו: ״האחו הקטן״ זוכה התחרות הישראלית, או סרטים בינלאומיים דוגמת ״פיאנופורטה״ ו״שלג שחור״. אני בחרתי להשלים צפייה וכתיבה על שני סרטים שמתאימים בעיניי במיוחד להגדרות השונות של דוקו וטקסט, עם או בלי נקודה/מקף בין המילים. האחד הוקרן אמש והשני מוקרן היום, שניהם בליווי שיחה עם היוצרים שהם קולנוענים הנודעים לא פחות בזכות העשייה האחרת שלהם. אמנם בשדות הקולנוע אבל בתחומי הוראה, אוצרות, ביקורת וכדומה. בשני הסרטים אפשר לחוש בדואליות הזאת, דרך התכתבות מוצהרת כמוצנעת עם מושאי התיעוד לצד הדגשה רגעית של האני-מאמין של כל יוצר וציור של דיוקנאות אוהדים. שני הסרטים הללו גם עוסקים במיתוס לעומת היסטוריה, באישי מול הלאומי ובגוונים של ישראליות, אם לחשוב על עוד כמה הקשרים. אולם, הקשר ביניהם ספק מקרי ונוצר בעיקר כאן בפוסט זה. או לפחות כך אני מקווה.

אבי נשר: מילים להחלפה

את סרט הפתיחה של דוקאביב החמצתי בחודש מאי בגלל פסטיבל קאן, שזנבו הצרפתי תמיד מצליף בפרצופו של הפסטיבל התל-אביבי. עד ששבתי ארצה והתאוששתי הספקתי רק לזנב בדוקאביב עצמו, ואחרי הזנב של יאיר רוה וסרטו רדפתי ממש עד השבוע הזה. רוה מוכר קודם כל כמבקר קולנוע, ובעשור האחרון בתור הסכתאי (פודקאסטר?) שעשה זאת לפני כולם בשפה העברית. הכל תחת המותג/פסבדונים של סינמסקופ, שהיה טור בעיתון ובהמשך בלוג חלוצי, וכעת תוכנית/הסכת ברדיו ״הקצה״. רוה גם מלמד קולנוע וקשור לאמנות השביעית בדרכים משיקות, אבל לפעמים קל לשכוח לרגע שהוא יוצר כמעט אותו מספר שנים כפי שהוא כל שאר הדברים.
כתסריטאי באמתחתו תוכנית מערכונים (״ברונו״), סרט קצר (״מותה של רקדנית דיסקו״), סרט תיעודי (״נמוך״) וסדרת דרמה (״קטמנדו״). כבמאי הוא חתום על הסרט התיעודי ״שרון עמרני, זכרו את השם״ והסדרה התיעודית אף היא ״חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי״. המשותף ליצירות (עבר קצת זמן מאז שצפיתי בחלקן אז סליחה אם זה לא חל על כולן), הוא אהבת הקולנוע של רוה. לכן זה אך טבעי שגם סרטו הנוכחי, השאפתני עוד יותר מקודמיו, יוקדש לנושא ובמקרה זה גם למושא יחיד – אבי נשר, האדם והקולנוען.

כותרת הסרט מכילה בתוכה לא רק את מושאו, אלא גם את הצימוד שנראה כמו רפרנס בלבד במבט ראשון. הרמז לשורה מתוך ״הלהקה״, סרטו הראשון והמכונן של נשר כבמאי. רוה מודע לכך ולכן מחלץ את הצופה סמוך לפתיחה עם שיבוץ הקטע מתוך הסרט בה נאמר הביטוי, ברגע נבוך של חיזור. אולם, לאורך הצפייה מתעצמת התחושה שיש כאן הרבה יותר מסתם אזכור של מילים או החלפה. ״אצלי סרט מתחיל ממילה, רצף מילים, מהלך סיפורי״ אומר המרואיין, כלומר מבהיר שאצלו הטקסט קודם לאימג׳ הקולנועי. ומה בסרט של רוה, עוד לפני הצהרה זו? אימג׳ים! מונטאז׳ מסרטי נשר, שתמיד הצטיין ברגעי שיא שמצטלמים היטב. לערוך אותם יחדיו כך ודאי היה תענוג. רוה הופך בכך את היוצרות, ספק חותר תחת מורהו, אבל לא באופן מתריס.

רוה גם מדגיש את הפן הקולנועי של הסרט למן הפתיחה, בין אם בהבלטת שותפיו לעשייה בכותרות או פשוט בהצגת מאחורי הקלעים של סרט בבימוי נשר. המוזיקה מלאת התנופה, הצילום רב הסגנון על אף שמדובר באולפן וגם העריכה מרובת הדגשים, יימשכו לכל אורך הסרט. לא כדי להתגבר על המתרחש על המסך ובערוצי השמע, אלא על מנת להזכיר את הכוח המאגד של הקולנוע בזמן שנשמעים סיפורי חיים ונארגים מחדש חוטי זיכרון. עבורי הסרט נפרם מספר פעמים דווקא בשל ההטעמות הללו, אבל אזקוף זאת לחובת אורכו. לתחושתי הוא היה אפילו יותר ארוך בקאט מוקדם. שעתיים הן אמנם זמן קצר מאוד לסיכום קריירה שנפרשת על פני חמישה עשורים, אבל אציין שמוקדם יותר החודש צפיתי ב-HOT8 בסרט ״ספילברג, למרות הכל״ המרפרף על פני הקריירה הארוכה של הבמאי האמריקאי בתוך פחות משעה. לא שזה קובע, ולא שנדמה לי שניתן היה להדק יותר את ״מילים להחלפה״. אולי להיפך – פרק של כחצי שעה על כל שלב בקריירה של נשר אינו ממצה. אין דומה לה בתולדות הקולנוע הישראלי מבחינת תהפוכות גורל.

שאלת הבקיאות בסרטי נשר אינה רלוונטית משום שהסרט יסודי בדיוק כמו הסדרה של רוה על הקולנוע הישראלי. הדוקומנטרי הזה אמנם משמיט מספר כותרים (למשל שני קצרים שקדמו לפריצת הדרך שהיא ״הלהקה״) ומזדרז יותר עם האחרונים שבסרטיו או עם התקופה בלוס אנג׳לס, אבל התמונה המתקבלת מקיפה. זוהי גם ביוגרפיה אישית של יוצר המעיד על עצמו כפי שמרואיינים אחרים מספרים אודותיו, וגם שירות למעריצים ולמתעניינים. האם הדמות של אורלי מ״הלהקה״ קרויה על שם בית הקולנוע בו התאהב נשר באמנות השביעית ובגרייס קלי של ״בצהרי היום״? זהו קישור אפשרי שנוצר בזמן הצפייה במוחי, אך לא נאמר ישירות. באופן אישי, דווקא בתור מי שלא בא מהצד המעריץ, עניין אותי לבדוק האם ישנו סיפור מקור אחר, הנוגע לייצוג של מיניות בסרטי נשר. קיבלתי את מבוקשי בשלב מוקדם, כאשר הבמאי מציג זיכרון הקשור לבריחתו לספרייה פרטית ובה מגירה אסורה.

תהיה דעתכם או דעתכן אשר תהיה על הסרטים שלו, נשר יודע לדבר על קולנוע – שלו ושל אחרים. לשמוע אותו מספר זיכרונותיו או מפענח לאחור את חייו ואת הפילמוגרפיה שלו היה מרתק במספר אופנים. למשל, הוא מדבר על עצמו בגוף שני הרבה מהזמן, באופן שהזכיר לי לפרקים את כתיבתו. קולו שלו מהדהד בתוך סרטיו מבלי שהבנתי עד כמה. כעת הבחנתי שגם כשהיה בן 24, הגיל בו ביים את ״הלהקה״, הוא נשמע בקטעי הארכיון בדיוק אותו דבר כמו היום – גוון הקול מעט שונה (אולי זו איכות ההקלטה של פעם) אבל צורת ההתנסחות והמשקל של המילים נוכחים. למילים והלחמי מילים משקל רב בכל סרטי נשר, כאשר אופן כתיבת הדיאלוג שלו הוא לרוב מושא לביקורת, או לפחות נחשב כ״לא-ריאליסטי״. בפעולת העריכה של הסרט התיעודי, רוה בעצם מפרק את האימג׳ים מן הטקסט ואז מחבר מחדש, מראה היכן הוא כצופה מוצא את היופי ביצירתו של נשר. זוהי פעולת נימוק אוהבת ונעימה למראה של במאי-מבקר.

כיוון שרוה מודע לכוחו כבמאי, הוא מותיר את הבמה לשני סוגים של מרואיינים, מלבד קטעים מן הסרטים עצמם וצילומי ארכיון. לצד משפחתו של אבי נשר, ומשתפי פעולה קבועים שלו מכל התקופות, שמחתי לראות על המסך מבקרי קולנוע נוספים. לפי הוותק: נחמן אינגבר, שמוליק דובדבני, אבנר שביט. שלושה דורות של ביקורת קולנוע, כולם מפליגים בשבחי הבמאי ויודעים להסביר את דעתם החיובית. דורות שונים תמצאו גם בין אלו שעבדו עימו, משחקנים דרך העורך האגדי יצחק צחייק והתסריטאית-מפיקה שרון הראל, וכן שלושה דורות של משפחת נשר – אמו, זוגתו ובתו, תום נשר. האחרונה היא המרואיינת המעניינת בסרט לטעמי וגם זו שמעלה את שאלת אי הזכייה של אביה בפרסי אופיר. לאחרונה, המציאות המשיכה את הסרט של רוה – נשר הבת ביימה השנה סרט ראשון באורך מלא, ״קרוב אליי״, המועמד ל-12 פרסי אופיר ומסתמן כפייבוריט אחרי הפרסים שגרף בפסטיבל ירושלים. מעניין איך יוסיף להתפתח התסריט-מציאות הזה.

הרגעים שהכי ציפיתי להם היו אלו בהם ינסו המרואיינים לענות על קושיות באשר לאופן בו נשר נתפס בתוך הקולנוע הישראלי. קשה לומר שלא קיבל הכרה ממסדית (הדלקת המשואה היא תזכורת לכך המופיעה בסרט) ובין המבקרים יש לו קואליציה נרחבת ואופוזיציה שקטה עד בלתי מפריעה. בכל זאת ניכר ניסיון להציגו כסוג של נטע זר, כישראלי וגם ניו-יורקר שהצליח בארץ ועבר להוליווד לפני שחזר להצליח בארץ. לכן זו חידה שמעולם לא לגמרי הבנתי את קיומה ולכן גם לא את פשרה. ממש כפי שהמכלול הקולנוע של נשר מוצג ככזה שדרוש לו פתרון, אף שאני תמיד הרגשתי כאילו לא טרחו לעדכן אותי שיש משחק – הוא במאי מצליח, אין פה שאלה בכלל. לזכות הסרט, הוא מציע זאת כפתיחת דיון ולא סוף פסוק. כשם שנשר אמנם הצהיר בעבר שאולי יחדול בקרוב מבימוי (הוא גם מורה ועורך תסריט אך זה כמעט ולא מוזכר בסרט), אבל כבר חזר בו.

כ-40 דקות לסיום, אחרי שקולו רק נשמע פעם אחת בזמן ראיון, רוה מושיב את עצמו מול המצלמה כדי להשיב לחידת נשר. המתעד מוסיף פענוח משלו לקולנוע של נשר ככזה שאמנם מצליח אצל הקהל אך גם מציג שמחה מזויפת, מכיל זרם תת קרקעי של מלנכוליה וגיבורים שבורי לב. זו תזה נאה והיא מגובה במונטאז׳ משכנע, אבל חיפשתי כאן איזו תחושת ״בינגו!״ שלא הייתה. גם נשר עצמו מספק תשובה – לביים זה המקצוע שלו וזה מה שהוא יודע ורוצה לעשות. לכתוב תסריט על פי סט כללים מוסדר לא מעניין אותו. עשיית סרטים היא דרכו להתמודד עם משברים וטראומות, אישיות כלאומיות, ומכאן עיסוקו המתמיד בהגדרת הישראליוּת דרך גיבוריו המיוסרים. ברמה האישית והקטנונית עד מאוד, אותי כצופה זה סתם פחות מעניין. לכן עדיין לא השתכנעתי להצטרף למועדון המעריצים, אבל בזכות הסרט התיעודי הזה הבנתי קצת יותר טוב שאני טועה בכך.

המעורר – רומן מכתבים בין סב לנכדו

רנן שור הוא בן גילו של נשר, 71, וסרטו שלו הולך עוד שני דורות לאחור – אל הימים שלפני קום המדינה, אל צפת שנדמית נצחית, ואל הדמות של סבו. שניהם מוזכרים בכותרת, שניהם מקבלים משקל ונפח לאורך כשעה וחצי, אבל שור מלהק את עצמו לתפקיד תומך ואת סבו לתפקיד הראשי. לעתים הוא הנבל ולפעמים הגיבור, בכל פרק ותמונה חשבתי אחרת. זה החוזק המפתיע של הסרט בעיניי, או לפחות שזה שתפס אותי בהפתעה במהלך הצפייה עצמה – הוא אינו נוסטלגי או מתרפק, אלא מחולל על המסך מאבק חי בין העבר להווה ובין גישות חיים בישראל לאורך תקופות.

הסרט נפתח עם דמות מיתית, זו של ״המעורר״, מעין התגשמות של שיר מן המאה ה-19. הרב אברהם ״זיידה״ הלר, סבו של הבמאי, נשמע בפסקול שר אותו ברחובות צפת לפני עלות השחר ובמטרה להעיר את התושבים. בסרט מגלם את הפן המיסטי של הדמות שי אביבי, בפרולוג ואפילוג הממסגרים את כל חלופת המכתבים שהיא חלק הארי, עוטפים את ההיסטוריה המשפחתית של שבט שור-הלר בעשייה הקולנועית עצמה. כולל הצצה אל אחורי הקלעים של צילומי החלקים הללו בסרט, כמעין המילה האחרונה של שור בדיון המתמשך עם סבו לגבי היותו של הקולנוע דת לכל דבר. זהו אחד המוטיבים המרכזיים בסרט – הצד הפרקטי של היהדות אל מול הצד הרוחני של הקולנוע. שוב לא בדיוק מה שאפשר לצפות לו במחשבה על שני המושגים האלה, כלומר לא הצדדים הבנאליים של שתי תפיסות העולם. בסרט נבחנים גם אלו וגם אלו.

שור עצמו נראה בסרט בתחילה בסרט מבר-המצווה שלו, אולי הכי קרוב לדת שהוא עצמו מוצג על המסך לאורך הסרט כולו. זאת בעוד סבו היה נצר לרב של צפת, ראש ישיבה ומגינה של העיר בקרב שהתרחש על אדמתה במלחמת העצמאות. קטעי הארכיון נעים כהרף עין מתמונה משפחתית לדימוי מכונן מתולדות ישראל, וסיפורו של הסב נשזר בזה של העיר ושל המדינה. סיפור עימו מתכתב שור בבואו להציג גם את קורות חייו שלו: ככתב צבאי שסיקר את מלחמת יום הכיפורים, כשחקן צעיר שחיפש על הבמות את מחיאות הכפיים שיחליפו את החיבוקים מהבר-מצווה, או כקולנוען שעבד עם אורי זהר גם בתקופת חזרתו בתשובה – בכל שלב שור בעצם פוסע כל העת בנתיבים משלו אבל רואה נכוחה את עקבותיו של סבו. זו גם הזדמנות להזכיר את עבודת הפסקול שמלכדת בין הזמנים השונים ומדגישה את הרגשות הגואים מתוך המכתבים או סביב הדמויות הלוחמות. לא רק בשדה הקרב, גם במלחמות חייהן על גווני זהות ישראלית.

הקונפליקט בין הגיבורים מנוסח סביב שאלת ההמשכיות – הלר הפציר בנכדו להתקרב בחזרה לדת ולהיות לרב, שור המשיך להשיב לו כי הקולנוע הוא דתו והפולחן אותו פולחן. ״לקום לעבודת הבורא״ כפי שמושר בשיר המעורר. זהו קונפליקט בין-דורי שמתרקם ומסתעף ככל שנוקפות השנים המתוארות, וגם מגיע להכרעה מסוימת. זה לא יהיה ספוילר לספר כי הסב מבקש את נכדו ליצור סרט אודותיו (שנבע מספר שכתב עליו שור), הסרט בו אנו צופים, וגם לא ספוילר שהבמאי חתם את סרטו בתור ״רנן שור הלר״. סיומו של סכסוך אינו דורש בהכרח תבוסה של צד אחד, רק הכרה באחר וניסיון להבינו באמת. לכן המבנה של חלופת מכתבים כצורה של שיחה, גם אם מלאת האשמות ואפילו אטימות לפעמים, מתגלה כמתאים והולם לסוג הסיפור שנבחר.

אם בהמשכיות עסקינן, אפשר לראות ב״המעורר״ כמיצוי של אחד הרעיונות החוזרים בסרטי שור – מ״בלוז לחופש הגדול״ ועד ״הבודדים״, מרדנות כדרך חיים הובילה את הגיבורים אצלו. גם לאורך כל סרטו התיעודי מנסה דמותו של שור למרוד במורשת המשפחתית, כדרך לחיבור ולמערכת יחסים דווקא, אך בסופו של דבר מכריעה היכולת לראות גם בקשרים אנושיים כערכים ששווה להילחם עליהם. בעיניי זה לא פחות יהודי, במובן העמוק ודווקא החילוני של המילה. יהדות שהיא עצם נוספת בגוף, גנטיקה ערכית. זה ודאי המקום בו התחברתי באופן אישי לסרט, כבן למשפחה צפתית בזכותה אני ישראלי דור שביעי. הרב הלר מתגלה כאישיות ייחודית מזן סיפורי צפת שאני מכיר היטב מהבית, לצד ה״התפקרות״ של הדורות אחריו. גם למדתי על שור יותר ממה שידעתי לפני כן, על האיש שמאחורי הבמאי והמנהל-מקים של ביה״ס לקולנוע ע״ש סם שפיגל במשך 30 שנה. חשוב לא פחות, מצאתי חיזוקים ונימוקים לתפיסת העולם שלי לפיה קולנוע הוא סוג של דת. כזאת שאפשר להאמין בה.