"סינג סינג" ו"שומרת" (Vogter): ייצוגים של חמלה ואכזריות בסרטי הכלא החדשים

לפני בדיוק שלוש שנים, אוגוסט 2021, הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים סרט גרמני-אוסטרי בשם "חופש מוחלט" (Grosse Freiheit / Great Freedom), שם חנה בין מבט מסוים של פסטיבל קאן לפרסי הקולנוע האירופאים (כולל גיחה שלא צלחה לאוסקר כנציג אוסטריה). קוראי סריטה הוותיקים בטח יזכרו את השם, שהוזכר פה די והותר במהלך 2021, אותה סיים עם תואר סרט השנה שלי.
אני חושב על הסרט הזה די הרבה גם ככה, אבל השנה נזכרתי באותה הקרנה בלתי נשכחת בירושלים כאשר שוב הוזמנו הצופים לאולם שלוש לטובת דרמת כלא חדשה, כזו שכבר תופסת כותרות מעבר לים. בהתחלה רציתי לכתוב על שני הסרטים האלה, "חופש מוחלט" ו"סינג סינג" זה מול זה, אבל נזכרתי שהשנה בכלל הופיעה עוד דרמת כלא מטלטלת, והבנתי שהתוכניות יצטרכו להשתנות.
בין לבין זה גרם לי להרהר בכל הקטע הזה של סרטי הכלא, תת ז'אנר שמלווה אותנו בערך מאז שהקולנוע התחיל, ומסיבות שאני אצטרך לפענח מתישהו, הוא בקלות אחד האהובים עלי. זו לא תמיד חוויה שאני שמח לעבור, אבל איכשהו אני כמעט תמיד מגיב בהתלהבות לכל סרט כלא שאני רואה. אמנם לא יצא לי לכתוב על רובם, אבל אל שניים מסרטי מהאיקונים ביותר התייחסתי בסריטה במהלך הפרויקטים השונים, "נשיקת אשת העכביש" כחלק ממפסידי האוסקר, ו"חומות של תקווה" במסגרת פרויקט עיבודי סטיבן קינג.

זו באמת כנראה תוצאה של צירוף מקרים יותר מאשר איזשהו טרנד או מגמה, ואני מפקפק בכך של"חופש מוחלט" יש נגיעה כלשהי בזה (אם כי הייתי רוצה לקוות) אבל יצא ששניים מהסרטים הטובים ביותר של יבול 2024 הם כאלו המתרחשים כמעט באופן מוחלט בין כותלי הכלא. שני סרטים משתי מדינות שונות שמייצגים הסתכלות שונה לחלוטין על אנושיות במשבר בתוך הלוקיישן הספציפי הזה, ולכן מעניין להציג אותם זה מול זה.
אחד מהם הוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים האחרון, והשני נחשף בבכורה בפסטיבל ברלין, אך למרבה הצער נראה שלפחות נכון לכתיבת שורות אלו, הקרנתו בציון לא תתרחש בעקבות עמדות פוליטיות כאלה ואחרות. בנוסף לזה, אחד מהם מככב ברגעים אלו בראש טבלת ההימורים לאוסקר (זה עוד ישתנה עשרות פעמים), והשני, אני מאמין, בעל סיכויים טובים לייצג את מדינתו באוסקר הבינלאומי. אם זה יקרה, הוא כנראה איום רציני להיות חלק מהחמישייה הסופית. נתחיל אתו, ברשותכם.

זהו סרט הדני של הבמאי גוסטב מולר, ששמו אולי מוכר לכם בזכות סרטו הביכורים שלו, שהופיע בפסטיבל הסרטים חיפה ואז יצא להקרנות מסחריות בישראל די בהצלחה אם אינני טועה, "האשמים" – סרט מתח שמצולם כולו בחדר אחד, עם שחקן אחד. הגימיק הזה בוצע באופן מרהיב על ידי מולר, ניצח את התחרות הבינלאומית של סאנדנס ולאחר מכן נשלח לאוסקר, אבל במהלך די מפתיע לא הצליח להגיע רחוק מדי. הוא היה צריך להתנחם ברימייק עם ג'ייק ג'ילנהאל שאף אחד לא זוכר בשלב הזה.
חמש שנים לאחר הפריצה המרשימה הזו, ומולר חזר עם דרמת מתח אינטנסיבית חדשה. שמו הדני של הסרט הוא "Vogter", שבתרגום לעברית הוא כנראה "אפוטרופוס" או "ממונה", אבל אני בחרתי לקחת חירות קלה ולכנותו "שומרת" (אם כי גם "סוהרת" יעבוד, אבל יאבד את כפל המשמעות). שמו הבינלאומי הוא "Sons", אבל בעיני גם "בנים" לא מתרגם טוב לעברית ביחס למהות של הסרט.

"שומרת", שלמרבה התדהמה יצא בידיים ריקות מהתחרות של הברלינאלה, מתרחש כמעט כולו בין כותלי בית כלא בדנמרק, בו עובדת אווה, אישה בשנות החמישים לחייה, סוהרת מצטיינת שמשקיעה את כל כולה בעבודתה בשיקום אסירים אותם היא מדריכה בסדנאות קריאה ומדיטציה, מנסה להפוך את זמן כליאתם לכזה של ריפוי ולמידה. אך כאשר מגיע משלוח חדש של אסירים, אווה מזהה את אחד מהם, ונדמה שמשהו בה נסדק.
היא איננה חושפת מדוע (למעשה היא משקרת לגבי זה), אבל אווה מבקשת ממנהל הכלא לעזוב את המחלקה שלה ולעבור אל האגף השמור ביותר, לעבוד עם הסוהרים הקשוחים ביותר ואסירים המסוכנים ביותר. אף אחד לא יודע שהסיבה היא ששם מוחזק אותו פושע חדש, שדי ברור שנמצא במצב תמידי על הקצה ובכל רגע יכול לאבד את זה. מכיוון שהסרט שומר במשך זמן מה את מהות האובססיה של אווה לאסיר החדש, אני כמובן לא אחשוף את זה כאן, אבל מה שמתחיל כמערכת יחסים מתעללת הופך בהדרגה למשהו אחר, מסוכן לא פחות. משהו שיכול להיות שייגבה מאווה מחיר גבוה משחשבה. כך הופכת אווה מדמות שנושאת עמה כאב גדול אותו תעלה לטובת עזרה וחמלה, למישהי שנקמה הרסנית מובילה את דרכה.

די בקלות אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, "שומרת" הוא חלק מסרטי הכלא האינטנסיביים יותר. נדבר בהמשך על סרט שלוקח כיוון אחר, אבל זה של מולר מזכיר יותר סרטים כמו "מועד לפורענות" (Starred Up) האירי, "רעב", "Short Eyes" ו"נביא" של אודיאר, שמציג את הכלא כגיהנום עלי אדמות, בו הסוהרים ואסירים כלואים באותה מידה, והאלימות והניצול הם חלק אינהרנטי ממרקם הקיום שם. זה סרט מאוד קשה לא רק בגלל מה שמוצג על המסך, אלא גם בזכות העוצמות שהשחקנים אוגרים בתוכם כמו הר געש בדרך להתפרצות.

את אווה מגלמת אחת מהשחקניות הדניות הגדולות של דורה, סידסה באבט קנודסן, שזכורה בעיקר מהיצירות הדניות "בורגן" ו"אחרי החתונה", אבל גם הופיעה בפרויקטים בינלאומיים, מהסדרה "ווסטוורלד" דרך סרטים כמו "גלימת השופט" ו"הדוכס מבורגונדי". "שומרת" מציג צד נוסף בקונדסן, ואולי מביא לה את תפקידה הקולנועי הטוב ביותר, מהסוג שאמור להעניק לה כל פרס תחת השמש לקראת סוף השנה. זו דמות מתעתעת כי אנחנו לא לגמרי בטוחים אם אנחנו אמורים להיות בעדה בהתחשב בדברים האיומים שהיא מבצעת, אבל ככל שהסרט ממשיך ועוד ועוד נחשף ממנה, קשה לתאר כמה מדהים מה שהיא מצליחה לעשות.
מולה ניצב סבסטיאן בול שמגלם את מיקל, האסיר החדש. האמת שהשם שלו הולם אותו להפליא, כי באמת שהבחור נראה כמו שור. בול התחיל את הקריירה שלו כנער בחסות תומס וינטרברג ב"סאבמרינו" ו"ניצוד" ומאז עובד ללא הפסקה. אתוודה שאני לא זיהיתי אותו מתפקידיו המוקדמים, ולכן הוא היה בשבילי סוג של תגלית מדהימה ומפחידה למדי. בול בונה כאן מפלצת אבל בזכות התסריט המבריק מקבל את האפשרות להראות גם צדדים מתוחכמים יותר. אל מול השקט הכועס של קונדסן, בול הוא הוריקן אלים שלעיתים ברגעיו השקטים מצליח לעורר חשש אפילו יותר מההתפרצויות.
הצלע השלישית במצטייני הקאסט הוא דר סאלים, בתור האחראי של האגף השמור. גם הוא סוג של הר אדם, אבל אצלו האחריות והמקצועיות מובילים, ולכן במהרה הוא הופך להיות הדמות היחידה שאפשר להישען עליה, לא לפקפק במניעים שלה, וקצת להרגיע את הדריכות כשהוא בסביבה.

קשה להיכנס לדיון מעמיק יותר על הסרט מבלי לחשוף פרטים שאולי יפגמו במהלך הצפייה, ומכיוון שהסיכוי שנראה אותו בישראל כל עוד אנחנו שוקעים בבוץ המלחמה מאוד נמוך, אצטרך להישאר ברמת המחמאות הרדודות לסרט למרות שמגיע לו יותר מזה. "שומרת", או כל שם עברי אחר שתרצו לכנות אותו, כנראה יצוץ שוב בסיכומי השנה כאחד ממצטייניה, והוא די בוודאות אחד מסרטי הכלא הטובים ביותר אי פעם, באותה השורה עם "רעב", "אקספרס של חצות", "גרין מייל" והגדולים האחרים שהוזכרו בפסקאות הקודמות.
ואם כבר בניים-דרופינג עסקינן, אקח רגע להמליץ על סרט סוהרת-אסיר מצוין אחר מלפני כמה שנים, "מחנה אקס-ריי" שביים פיטר סאטלר, וטומן בחובו את הפעם היחידה בה ראיתי את קריסטן סטוארט עושה תפקיד טוב.

"סינג סינג" האמריקאי הוא גם סרט כלא, אבל המהות שלו שונה בכמעט 180 מעלות מזה של "שומרת", במיוחד כשזה מגיע לשאלות הפילוסופיות יותר, אבל לא רק. על הנייר ההבדלים ביניהם די מוחלטים. בשונה מ"שומרת", "סינג סינג" עוסק רק באסירים וחייהם הפנימיים ללא עיסוק בסוהרים, הוא כולו עולם פטריאכלי נטול נשים, והוא משולל אלימות ותכנים קשים, לפחות בפן הוויזואלי. למעשה, הוא אחד מסרטי הכלא הכי בטוחים לצפייה שראיתי, כזה שיכול להיות מתאים גם לשיעורי בית ספר. עם זאת, הוא לחלוטין לא זר לתת הז'אנר שלו, מאמץ ביודעין ובראש מורם כמה מוסכמות ידועות של קבוצת הסרטים הזו. ממש כמו "חופש מוחלט", "חומות של תקווה" ו"נשיקת אשת העכביש" הוא עוסק במציאת גאולה בתוך מקום שכולו דיכוי ואלימות, הוא מציב במרכזו דמות חפה מפשע שנכלאה על לא עוול בכפה, וחלק משמעותי מהדרמה בו נובעת מקשר בין שני גברים שונים זה מזה, שחברותם מאתגרת את הערכים שלהם אבל גם עוזרת להם לצלוח את הקשיים והאימה של החיים בכלא.

"סינג סינג" הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו של 2023, אחד ממאות כותרים שמאכלסים את אירוע הקולנוע הגדול ביותר בצפון אמריקה. מתוך אותו ים של סרטים, שלושה דברים עזרו לו לצבור עניין ולהתבלט מעל השאר: הביקורות החיוביות, הנוכחות של קולמן דומינגו בזמן שעשה את דרכו אל מועדון האוסקר בזכות "רסטין", והרכישה שלו על ידי A24, חברת הבוטיק שפרצה מתחומי הארט-האוס והפכה לשחקנית אוסקר משמעותית בשנים האחרונות עם זכיות "הכול בכל מקום בבת אחת" ו"אזור העניין" בין היתר. לאחר מכן התרחשה הפריצה הגדולה שלו בזכות נוכחותו בפסטיבל SXSW שם זכה בפרס חביב הקהל.

את הסרט ביים גרג קוודאר, תסריטאי-במאי-מפיק שזהו סרטו השני אחרי "טרנספקוס" ב-2016. כמו סרטו הקודם, קוודאר חתום על התסריט יחד עם קלינט ביילי, אבל רשימת הכותבים שמסביבם חושפת את דרך העבודה המעניינת ויוצאת הדופן של הסרט הזה.
שלושת הבסיסים לעשיית הסרט הזה הם החיים עצמם, כלומר הוא מבוסס על סיפור אמיתי וחלק מהשחקנים מגלמים את עצמם; המאמר "סינג סינג פוליז" מאת ג'ון ה. ריצ'רדסון שפורסם באסקווייר בשנת 2016 ובו תיאור של הפקות התיאטרון של קבוצת אסירים בכלא השמור; והשלישי הוא המחזה "לשבור את קוד המומיה", פארסה שכתב ברנט בואל, וסביבו נרקם סיפורם של משתתפי קבוצת התיאטרון, בראשם ג'ון וויטפילד, או בכינויו דיוויין ג'י, שהיה ממקימי הקבוצה.
וויטפילד, שהואשם ברצח אותו לא ביצע (ועל כך נאבק מול הרשויות מחוץ לפריים במהלך הסרט) הוא הציר המרכזי של הסרט, ונקודת המבט הראשית. בסרט מגלם אותו קולמן דומינגו, אבל וויטפילד האמיתי מופיע לרגע בתחילת הסרט (הוא האסיר שמבקש מוויטפילד שיחתום על עותק ספרו), וגם קיבל קרדיט על כתיבה.
השילוב הזה מציאות ובדיה אולי גורמים ל"סינג סינג" להישמע כמו משהו מתחכם ואינטלקטואלי במיוחד, אבל זה לא ממש המצב. באלו גם נמצאים, בעיני, יתרונותיו וחסרונותיו כסרט שמכניס למבנה יחסית קלאסי וקל לעיכול אלמנטים של תיעוד וטשטוש גבולות בין המומצא והקיים.

יחסית לסרטי הכלא שטומנים בחובם את האפלה שבדרך כלל בני האדם מסוגלים להכיל אבל שם מקבלת מקום לפרוץ החוצה, "סינג סינג" הולך על מקום די נאיבי. המחמירים בינינו יגידו אפילו מתחנף. המעשים שביצעו האסירים בו מוזכרים כלאחר יד, אין בו אלימות גרפית ואם אני זוכר נכון המוות היחיד בו הוא תוצאה של בעיה בריאותית. הוא משתמש בלוקיישן המאוד ספציפי הזה כדי להראות דווקא את תעצומות הנפש של הדמויות בו, אלו שחותרים אל עבר הרמוניה, עד כמה שניתן, בשונה מהתפרקות הערכים ודרור לסכנה של גברים שפשעו.
מי שאחראי לבדו על הצד המסוכן ביותר והלא יציב של "סינג סינג" הוא קלרנס מקלין, שמגלם את עצמו וגם קיבל קרדיט על כתיבה. הוא הקונטרה לתפיסת העולם של וויטפילד, והיחיד שממשיך לשמור על סטטוס של פושע מתוך כותלי הכלא. התפקיד הנראטיבי של מקלין היא כזו שמוכרת לנו מסרטים אחרים – עוד עדות למבנה הקלאסי של הסרט – כאשר הוא מגיע אל תוך חבורת התיאטרון החובבנית בכלא על תקן ה-audience-surrogate, כלומר הדמות החדשה שדרכה אנחנו הקהל מבינים את הדינמיקה של הסרט. עם זאת, הופעתו מצליחה למנוע ממנו להיות רק קלישאה תסריטאית, ולכן זה מרגיש אורגני מאוד. מקלין מעניק את אחת מתצוגות המשחק הטובות שראיתי השנה בסרט דובר אנגלית, מצליח לתת פייט הגון אפילו למישהו בסדר הגודל של קולמן דומינגו.

"סינג סינג" הוא סרט על גאולה דרך עיניה של נשמה טובה שמאמינה בנפש האדם ולא עוברת שינוי משמעותי. לכן זה לגמרי הגיוני שגם הסרט יהיה כזה, כך שזה סוג של כתב הגנה. גם בתוך מסגרת קשוחה וחסרת רחמים לא חייבים לתקוף בכוח רק כדי ליצור אווירה של ריאליזם ואולי אפילו של קלישאות ז'אנר. עם זאת, חוסר החספוס של "סינג סינג" כן גורם לו להיות נינוח מדי, לפחות בתחושתי, ולכן רמת הסיכון נשארת נמוכה יחסית. אמנם עברתי קשת רחבה של רגשות במהלך הצפייה, מצער דרך התעלות דרך צחוק דרך בכי, אבל מתח או דריכות לא הייתה שם, להוציא כמה רגעים קצרים של מקלין. אז שוב, לא בהכרח שמשהו בסגנון של, נגיד, סצנת דקירה במקלחות הייתה מוסיפה לסרט, אבל בעיני היה פער גדול מדי בין הסיטואציה הקיצונית בה הדמויות נמצאות בה והמהלך שהביא אותן לשם (חלקן הרסו חיים ומשפחות), לבין הטון הכללי של הסרט. גם הרגעים בהם הסרט מנסה להיות קצת ביקורתי לגבי היחס אל שחורים ומערכות הצדק המסורבלות מרגיש בעיקר כמו מס שפתיים יותר מאשר אג'נדה ואמירה כשהוא מוגש רק בשולי הדברים. או לפחות ככה אני הרגשתי.

אך על אף אלו, "סינג סינג" הוא בהחלט מהסרטים המרשימים של השנה, ומבחינת הקולנוע האמריקאי שני אולי רק ל"מתחרים" בשלב הזה. העולם הרגשי שהוא בונה לא רק אמין מאוד אלא גם מעורר חיבה וחמלה, והתעקשותו על דמויות חיוביות משתלם באופן שהוא בו מערב אותנו בחייהם וגורם לנו להיות בעדן. העריכה של הסרט, מאת פארקר לרמי (העורך המצטיין של "הסר חבר" לא פחות), משאירה אותו בתנועה ובהתקדמות כל הזמן, וגם אם העלילה יחסית מועטה, אין תחושה של דשדוש במקום. זה אחד האסים של הסרט בעיני, יחד עם שתי ההופעות המרכזיות של קולמן דומינגו וקלרנס מקלין, שיחד מייצרים כמה מהרגעים הכי בלתי נשכחים לאחרונה על המסך הגדול.

אם "שומרת" כולו על מאבק מאוד אכזרי בין טוב ורע שמגולם מתוך הדמויות עצמן, "סינג סינג" דובק בחיפוש אחר גאולה וסולידריות. כל אחד מהם בחר בדרך אחרת שבעיני השתלמה בסופו של דבר, ושניהם בוראים עולם קולנועי שקשה להסיר ממנו את העיניים. אך בזמן ש"סינג סינג" מוציא את הקהל בתחושה של התעלות ואמונה בנפש האדם, "שומרת" הולך על מקום פחות קל להגדרה או שורה תחתונה. זה השלב שבו כל אחד מאתנו יכול להחליט מה עמדתו לגבי הסרטים האלו, ומה שהם חושפים על הטבע האנושי שלנו.