פסטיבל ירושלים 2024: ״טאבו – עמוס גוטמן״, ״מרצ'לו מיו״, ״דור רומנטי״, ״יצירה אחרונה״

זהו הדיווח השני שלי מן הפסטיבל, אבל למעשה הראשון שנכתב ברובו תוך כדי האירוע עצמו ובתנאי פסטיבל. כלומר בלי הרבה זמן פנוי לכתוב או לעכל דברים כמו חווית המפגש עם אורחת הכבוד ג'ניפר ג'ייסון לי שכבשה את הקהל בחן שלה. בכל מקרה, בדיווח זה סרט תיעודי ישראלי אחד, סרט בינלאומי קליל יחסית ושני סרטים מורכבים, ספק מפצלי קהל ספק מן הטובים של השנה.

טאבו – עמוס גוטמן

אין הרבה במאי קולנוע ישראלים שזכו לסרט תיעודי אודותיהם והנה מגיע הסרט השני אודות אחד מהם, עמוס גוטמן, אחרי "עמוס גוטמן – במאי קולנוע" של רן קוצר משנת 1997. כבר אחרי דקות ספורות, סרטו החדש של שאולי מלמד מראה כי יש מקום ואפילו צורך בסרט תיעודי נוסף על היוצר פורץ הדרך, שכן הסרט נותן מבט על גוטמן גם ממרחק של זמן גדול יותר מאז לכתו. לא פחות מכך, הוא גם משמיע את קולו הרבה יותר: ראיון שהעניק הבמאי המנוח לשותפה לעשייה הוא אחד מחומרי הגלם העיקרים של הסרט, שכולל גם ראיונות נוספים עם בני משפחה וגם את המבט של במאי צעיר יותר המסתכל על גוטמן גם כסוג של מיתוס. לצד הערצה הוא גם מנסה – ומצליח – לגעת גם בצדדים האפלים והבעייתיים שהקולנוע של עמוס גוטמן תמיד חיפש.

כותרת הסרט, הנובעת מדברי גוטמן עצמו, מסבירה לא מעט: הבמאי חיפש לגעת בטאבו. גם על מנת לעצבן ולהתסיס, גם על מנת להטיל בספק את הכל, לפרקים אפילו את היכולת שלו כבמאי חשוב ובעל חזון. גם כאשר הוא מתבסס על קטעים מסרטיו של גוטמן וגם כאשר הוא משמיע את דבריו או אחרים שמדברים אודותיו, סרטו של מלמד מרגיש כאילו הוא נוגע בעצבים חשופים בכל רגע נתון. קטעי הסרטים עצמם מראים כי גוטמן היה יוצר של קולנוע חזותי וחושני באופן שנדיר למצוא – כולל הצדדים האפלים ביותר של החושניות. לכן זה סרט שמבקש לא רק להצביע ולהזכיר את החשיבות של גוטמן, אלא גם לגרום לקהל להרגיש בחוסר נחת מסוים במפגש איתו. להחיות לא רק את הקולנוע, אלא גם את התחושה של מגע עם משהו שנוי במחלוקת, לקהל שחלקו גדל בתקופה בה הקהילה הגאה זוכה למעט יותר הכרה, או לפחות מקום, בתרבות הישראלית.

לעמוס גוטמן, שהיה בוטה ומחוץ לארון גם בשנות השבעים והשמונים, עדיין יש מקום ורלוונטיות בישראל של ימינו: בין אם זה דרך הטאבו של סרטיו, בין אם זה השילוב שבין התרסה ומרידה ואהבה לכל הסובבים אותו, כאינדבידואל שמבקש לפרוץ החוצה אבל קשור לקהילות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. קהילות שלפרקים מחבקות ומאדירות אותו לעיתים נרתעות, גם שנים אחרי המוות. מעבר לכך, הסרט מתאים גם כהיכרות ראשונית עם הבמאי וגם למי שמכיר היטב את סרטיו ויגלה בסרט מבט נוסף, שמצליח לרגש ולהסעיר.

הקרנה נוספת:
שני 22.07.24 | 11:30 | סינמטק 2

מרצ'לו מיו
Marcello Mio

לסרט הזה באתי עם ציפיות נמוכות בעקבות התגובות להקרנה שלו בפסטיבל קאן, רובן היו שליליות, מעורבות או התייחסו אליו בתור שעשוע לא מעמיק. הורדת ציפיות תרמה להנאה שלי מהסרט, שהוציא אותי עם חיוך גדול על הפנים בתום ההקרנה, דבר לא פשוט בימים אלו וגם מנוגד לאווירה של כמה מין הסרטים הבינלאומיים שראיתי בפסטיבל, חלקם מעוררי מחשבה ועצב בצורה עמוקה.

סרטו החדש של כריסטוף הונורה מאמץ את הקלילות בצורה יחסית. די קל לנפץ את ההיגיון המניע אותו, בניית העולם או כמעט כל החלטה שלוקחת דמות, מה שמסביר את היחס השלילי לסרט שגם חוטא במעט בחוסר מיקוד ואורך רב מדי. אולם לא פחות מכך, הקלילות הזו מלאה באהבה לקולנוע, הן כסינפיליה והן כמקצוע. תחת החזות הקלילה, הונורה נוגע בסרט בכמיהה למפגש מחדש עם המתים, תיקון ביחסים בין הורים ילדים, יחסי מעריצים עם הגיבורים שלהם, היכולת של הקולנוע לשפר את המציאות, וגם בלא מעט סוגיות מגדריות שעולות במכוון בסרט תוך טשטוש גבולות. כולל, על פניו, טשטוש של עד כמה יוצרי הסרט מודעים למהלך המכוון שהם עושים בתחום זה.

במחשבה על יוצרי הסרט קשה שלא לחשוב על השחקנית קיארה מסטרויאני ככוח מניע עבור הבמאי-תסריטאי הונורה, שכתב את התפקיד עבורה ועל בסיס הקצנה ועיבוד של המצב בו היא מצויה בחייה המקצועיים ובזליגה אל חייה האישיים. קיארה היא בתם של שתי אגדות קולנוע: אמה היא קתרין דנב הצרפתייה, שעדיין נוכחת בחייה, אביה הוא מרצ'לו מסטרויאני האיטלקי, שנפטר לגבי כמה עשורים אך הוא עדיין אחד מן הכוכבים המזוהים ביותר עם הקולנוע האירופאי. קיארה עצמה, במציאות כמו בעלילת הסרט, פיתחה קריירה לא רעה כשחקנית ודוגמנית, אבל כזו שעומדת בצל ההורים, נקודה עמה הונורה משחק. בתחילת הסרט, הן בצילומי אופנה והן באודישן, היא נדרשת להתכתב עם המורשת של אביה או עם סגנון המשחק שלו. לאחר ספק חלום בו היא רואה את פניו במראה, היא מחליטה לאמץ את הדימוי שלו עד הסוף.

בעזרת חליפות המזכירות את סרטיו, משקפיים, איפור ופאה, קיארה מתחפשת לאביה המפורסם. היא אכן נראית די דומה לו, אולם כפי שקתרין דנב אומרת בסרט, יש בה גם לא מעט דנב. קיארה דורשת מן הסביבה לקורא לה מרצ'לו ולהתייחס אליה כמו אביה והסביבה, המורכבת ברובה מעוד מפורסמים צרפתיים, נעה בין חרדה וחשש לאישיות העצמאית שלה לבין שיתוף פעולה הנובע גם מכמיהה לנוכחות של מרצ'לו – אם לא כבן משפחה, כמיתוס קולנועי האולטימטיבי הן כדימוי והן ככוכב. כך למשל פבריס לוקיני, מן השחקנים הצרפתים המצליחים של העשורים האחרונים, קופץ על ההזדמנות לשחק ולהתחבר עם השחקן שהעריץ כאשר נכנס לתחום.

פרט לאנשים המודעים למעמד של הוריה, נוצר קשר בין הגיבור/ה לבין חייל צעיר והומוסקסואל, בו אנו פוגשים תחילה בעלילה רומנטית הלקוחה מסרט מוקדם של מסטרויאני, אבל הוא הופך לסוג של פרטנר רומנטי עבור מרצ'לו. קיארה בוחנת דרכו את המעבר להיבט הגברי הפיזי באישיות של אביה, או באפשרות שלה לאמץ את אופיו ועולמו. למעשה, היא בו זמנית צוללת לתוך אישיות אחרת ומבצעת מחוות דראג לאביה, והסרט נע על הנזילות הזו ומראה מוביליות מגדרית בצורה משעשעת באופן עקרוני. יש בזה גם מימד של הצגה וזה עדיין אפשרי, גם עבור מי שלפחות חלק מהזמן, היא עדיין אישה סיסג'נדרית-סטרייטית.

החיוך שעולה מן הצפייה נובע גם ממשחק טריוויה קולונעית המאזכר את אגדות העבר בצורה ישירה, לעתיים מרומזת, וגם מן השעשוע שכמה שחקנים מבצעים עם הדימוי הקולנועי שלהם ועם האופן בו הקהל תופס את מה שהם משחקים מול המצלמה זולג גם לחיים האישיים שלהם. הסרט לא ממצה את האפשריות של הדיון הזה, אך ספק גדול עם הוא שואף לכך. זה סרט שלא כל אחד יתחבר לווייב שלו – הוא אולי קליל מדי עבור סינפילים, וסינפילי מדי עבור הקהל הרחב – ייתכן ואותו הדבר נכון גם לגבי מיד הקוויריות שבו. אך כאמור, יצאתי מן ההקרנה עם חיוך רחב.

הקרנות נוספות:
רביעי 24.07.24 | 12:15 | סינמטק 3
שבת 27.07.24 | 21:30 | לב סמדר

דור רומנטי
Caught by the Tides

על הסרט הזה אורון כתב בפוסט המלצות, דברים עמם אני מסכים והם הכנה הכרחית שלא בטוח שיש לי הרבה מה להרחיב בשלב זה. אולם זוהי יצירה הדורשת עיבוד ויחס בכל שלב, ולכן אנסה להוסיף עוד כמה נקודות לסרט שבמהלך הצפייה בו עברתי כמה שלבים – תחילה חוסר יכולת להתחבר ואכזבה, ובסופו של דבר חיבור רגשי שהופך את הסרט לאחד מן הכי מאתגרים בפסטיבל ללא ספק, אך גם לכזה המייצר כמה רגעי שיא. מה שנראה תחילה כיצירה מבולבלת הוא אולי אחד מן הסרטים הכי מוצלחים, או לפחות נועזים, של ג'יה ז׳אנג-קה, הבמאי הסיני הבולט בעולם הקולנוע של הפסטיבלים בעשורים האחרונים.

הקושי נובע גם מהחלטה של הבמאי לגבי מבנה הסרט: יש בו שלושה חלקים מבחינה נרטיבית, אבל הנרטיב הולך ותופס מקום גדול יותר בכל אחד מן החלקים. החלק הראשון נראה כמונטאז' של סיטואציות לא בהכרח קשורות, הנע בין תיעודי לעלילתי בתיאור תרבות הפנאי בצפון סין בראשית המאה ה-21 – בין שירים מסורתיים, עבודה, אידיאולוגיה קומוניסטית והשפעה מערבית. הכותרת של הסרט, במקרה שלו דומה לשם הסיני אך לא לשם הבינלאומי, והיא שער להבנת חלק וזה הסרט כולו: ג'יה שואף לספר סיפור של דור שלם דרך שלושה רגעים בהיסטוריה הקרובה של סין, והוא עושה זאת דרך סיפור רומנטי קטן, המעיד על המכלול בחברה. הכוונה ב״רומנטי״ היא לא רק לקשר אהבה שנוצר, אלא לכך שהקשר הזה נותר מפוספס ולא ממומש במלואו במהלך רוב הסרט. בחלק הראשון יש את הפגישה בין האוהבים, בהמשך הם נפרדים מסיבות כלכליות ומאז לא ממש מצליחים להתאחד, גם אם יש ניסיונות למפגש בנקודה מסוימת ומפגש מקרי בנקודה אחרת.

העניין הוא שגם הסיפור הרומנטי הזה, לא מועבר דרך רגעי המפתח בהכרח, אלא באמצעות סצנות מחיי השגרה של הדמויות, בעיקר לחוד. זוהי עוד דרך להביט על הדור, כמו גם על היחס המשתנה כלפי הגיבורים בכל אחד מן השלבים בחיים. בחלק הראשון, מעט הסצנות שלהם משולבות בעריכה של קטעים בהם הם לא מופיעים, או נמצאים ברקע. בחלק השני, שמתרחש בתקופה בה הממשל ממקם מחדש מיליוני אזרחים בשביל לבנות סכר מורכב ההופך חלקים מן הארץ לים, רואים אותם מעט יותר. בחלק השלישי, הנגיש והמרגש ביותר, הנוכחות שלהם וגם הקשר הנרטיבי ברור לגמרי, גם אם הוא נעשה מאוחרי מסכות שכן הוא מתרחש במהלך כמה ימים בסוף 2022, תקופה בה סין עדיין תחת הגבלות נוקשות של ריחוק חברתי. המצב בו לא ניתן לראות את הפנים ולכאורה אסור לגעת, מהווה מטאפורה לכמיהה הרומנטית לקשר ולאיחוד: דור שמרוחק ומסתיר את פניו, אך מסוגל גם לרקוד עם מסכות וברגע פשוט ויפה, להסיר אותן לטובת מבט טוב יותר בלב המרחב הציבורי הסגור. 

יש בסרט עימות בין ביקורת פוליטית ישירה ועקיפה לבין החיים של בני האדם היחידים – גם הגיבורים, אך לא רק הם. חלק מן הביקורת עובר מעל לראש, אבל היא נוכחת בסרט כמו גם היכולת להסתגל. זו מועברת גם דרך סצנות פשוטות של הבנה של קופסאות אוכל בהן הבשר נמצא בנפרד מן האורז, או שיחה עם רובוט שנותן שירות, כולל עידוד נפשי, באמצע מרכז קניות. מינון הפרגמנטים הזכירים והמרגשים עולה ככל שהסרט מתקדם, מה שעל פניו עשוי להצדיק צפייה שנייה בה גם החלקים המוקדמים של הסרט יהיו מתקשרים יותר – אך זו גם יצירה בה לא צריך להבין כל דבר ואולי מחשבה על הסרט תהיה יעילה ומהנה לא פחות. אפשר גם שהביקור המחודש בו צריך להתבצע אחרי פרק זמן ארוך.

הקרנות נוספות:
שלישי 23.07.24 | 21:15 | סינמטק 2
שישי 26.07.24 | 17:00 | סינמטק 3

יצירה אחרונה
Dying

קצת בדומה ל״דור רומנטי״, סרטו של מתיאס גלסנר צפוי לפצל את הקהל בגלל היותו תובעני – וגם לספק כמה מן הרגעים הקולנועיים המרשימים של הפסטיבל, לעורר שיח ולהיות אהוב מאוד על ידי לפחות חלק מהקהל. יש לציין כי מדובר בסרט פחות דורשני מקודמו לסקירה זו, שכן הוא פחות ניסיוני במבנה שלו וקל לעקוב אחרי הנרטיב. אולם, יש שלוש שעות לצורך כך והן כוללות מבט על צדדים פחות נעימים בחיים ובמוות, כפי שמרמזת הכותרת הלועזית של היצירה.

אחרי פרולוג קצרצר, הסרט נפתח עם ליסי לומיס הקשישה, שיושבת בתוך החרא של עצמה, מילולית, בלי יכולת לטפל במשבר: בעלה הדמנטי יצא מן הבית אל השכנים לבוש בחולצה לא מכופתרת ושום דבר אחר. רוב הסרט לא כולל דימויים קשים לצפייה, אבל יש בו כמה טיפולי שיניים שיכולים להתחרות עם ״איש המרתון״ במידת חוסר הנעימות של צפייה בפנים שמגיעה ככה פתאום. חלק מן השיחות בין בני משפחה, חברים או קולגות עשויות להיות קשות לעיכול עוד יותר. הסרט צולל את דרכו לתהומות ההתנהגות האנושית דרך משפחה בורגנית, אך יש בו גם אור ורגעי יצירה ו/או אהבה המאזנים מעט את העגמומיות. לא במקרה הסרט משלב צפייה בסרט של ברגמן, לא במקרה זה ״פאני ואלכסנדר״ האופטימי יחסית לבמאי. נראה לי שהסרט של גלסנר הרוויח את הזכות להרמז, גם אם היצירה פחות אחידה ברמתה ויש צורך במרחק זמן נוסף על מנת לשפוט אותה כמכלול. אפשר שוב לשבח כמה רגעים נהדרים של קולנוע הכוללים בה. 

המוות בכותרת המקורית מתייחס למספר דברים. כפי שציינתי בפתיחה, אנו נחשפים לזוג קשיש בשלבים האחרונים של החיים, עם קריסה חלקית של התודעה או גוף. ליסי ובעלה פרד חיו עד כה די ברווחה בעיירה גרמנית קטנה, אבל מתברר כי הרווחה הכלכלית הגיעה אל המשפחה בשלב מאוחר. שניהם במצב רפואי מורכב וסוג של על סף מוות – אם כי אפשר להיות על הסף הרבה זמן. דווקא פרד, שלא רואים אותו בשליטה על התודעה שלו במהלך הסרט, מספק כמה דימויים שוברי לב.

בנם הבכור של הזוג הוא טום, מוזיקאי המנצח על תזמורת בינלאומית צעירה בברלין. הוא עובד כעת על יצירה של חברו המלחין ברנרד, יצירה ששמה "מוות" ולא פעם הדיון בה ובקושי בעבודה עליה או בקשר שלה עם הקהל, הוא גם דיון ארס-פואטי בסרט בו אנו צופים, ששמו כאמור זהה. בין היתר, הסרט מדבר על הקו הדק בין יצירה אמנותית מדי ולא מתקשרת ויצירה מסחרית מדי ונעדרת תעוזה או ביטוי לנפש האמן. השאלה היא האם הסרט עצמו מצליח במה שמוגדר כמשימה לא אפשרית באמת. כמו כן, טום גם מצוי במערכת יחסים שהמונח "זה מסובך" קטן עליה, ולא אחשוף את כל הפרטים והצדדים הרבים לפני שהסרט נחשף לקהל רחב יותר.

הדמות הראשית השלישית היא האחות הקטנה אלן, שלא מופיעה על המסך (אך היא חלק מהנרטיב) עד נקודת האמצע של הסרט. אלן נכנסת לסרט כמו הפרעה מצד הסרט הנהדר "ג'ורג'יה אחותי", שיוקרן בפסטיבל במסגרת המחווה לג'ניפר ג'ייסון לי – היא אלכוהוליסטית במצב לא ממש מתפקד, אך בכל זאת עובדת במרפאת שיניים ומתחילה קשר רומנטי. כזה שאולי, כנגד כל ההגיון, יהיה בו גם משהו לא הרסני, אבל דומה כי ההרס מלווה את הדמות שלה, או לפחות את התפיסה העצמית שלה. מעל הסרט מרחף העבר המשפחתי, שכולל כמה רמיזות למה שיכול להשפיע על התנהגות הילדים בתור בוגרים, דבר שבא לשיא סצנה טעונה ומזעזעת במיוחד של שיחה בין ליסי לאחד הצאצאים.

היופי בסרט הוא לא רק בקטעים הקשים מבחינת הנאמר בהם או מבחינה גרפית. רבות מן הסצנות היפות עבורי עוסקת בחזרות לקונצרט ובביצוע היצירה המוזיקלית. אלו סצנות טובות על יצירה כי הן כן מצליחות להתהלך על קו דק אחר – הן מראות גילוי יצירתי והצלחה וגם כישלון ומגבלות של היצירה האמנותית בו זמנית. המוזיקה מאירה את הסרט לחיים, אבל זוהי יצירה שקרויה ״מוות״ והיא גם קשורה לא רק לסוף החיים, אלא גם לבעיות אתיות שונות העולות בסרט וגם בבעיה של האידיאל של יצירה המבטאת את נפש האמן בלי פשרות. גלסנר הוא קולנוען מוכשר וחכם, לפרקים הוא יכול להיות וירטואוז אך רוב הזמן, בדומה לדמות של המנצח בסרטו, הוא לא משתמש בכל הפאר לו הוא מסוגל. פאר המתגלה בשיאו בשילוב של קטע מוזיקלי עם צילום של פנים אנושיות, לא ממש צילום תקריב מלא אבל קרוב לכך באפקט ובידוד הדמות מן הרקע החלקי מאחוריה.

יש מקומות בסרט בהם הדיון על היצירה הוא מעט בנאלי ויש גם קטעים שאולי לא לגמרי סיימתי לפענח את פשרם, אבל התגובה הראשונית והלא-סופית שלי אחרי צפיית בוקר טעונה היא שהאיכויות עולות בהרבה על מה שאולי פגום. אולי זה גם מה שהסרט אומר על הקמת משפחה, גם כאשר הוא מציג את המשפחה הכי לא מתפקדת בעולם, בה הדמות היחידה שלא מסוכסכת עם כולם היא דמנטית. הסרט מעריך את הערגה למשפחה, ו/או קשרי חברות שיכולים להירקם בין בני אדם. אחרי הכל, למרות הנושאים הכבדים, גלסנר לא חושב שהסרט שלו מעל לדברים כמו לקרוא לדמות של צ'לנית קוריאנית בשם המוזיקלי מי-דו.

הקרנות נוספות:
שני 22.07.24 | 18:45 | סינמטק 2
חמישי 25.07.24 | 11:00 | סינמטק 1