״הדונם של סבתא״, סקירת yes דוקו

מבין כל הסרטים שהוקרנו בפסטיבל דוקאביב, הכי מסובך היה להיכנס לראות את ״הדונם של סבתא״. בזכות באז שהצטבר מאז ההקרנה הראשונה, כל יתר ההקרנות של הסרט בפסטיבל התיעודי התמלאו עד אפס מקום, משאירות סיכוי קלוש עד בלתי אפשרי לכל מי שהגיעו עם תגים (כניסה על בסיס מקום פנוי) ולא עם כרטיסים. גם להשיג כרטיס לא ממש היה בגזרת האפשרי, שכן בכל פעם שבפסטיבל הוסיפו עוד הקרנה – היא התמלאה לפני שהספקתי. בסופו של דבר הימרתי והצלחתי עם ההקרנה האחרונה ביום האחרון, שיצרה רושם של ההקרנה האחרונה בפסטיבל בכלל. עד כדי כך שבסיומה, יצאנו אל רחבת הסינמטק שכבר הייתה בתהליכי פירוק מתחם הישיבה שהוקם לכבוד מהדורת דוקאביב.

ייתכן ולא אמרנו את זה מספיק בזמן אמת, אבל היה ממש מרגש עד מעורר השתאות לראות כל-כך הרבה אנשים ונשים בסינמטק התל-אביבי, באמצע המלחמה והייאוש (והקיץ), ואני בטוח שמנהלות ומארגנות הפסטיבל גאות בהישגים שלהן. אבל מה שאני אזכור מתוך המהדורה הנוכחית זו בעיקר את ההקרנה האחרונה הזו. פשוט מזמן לא הייתי באולם קולנוע שגואה בצחוק גדול מדי כמה דקות, ובכל זאת יוצא מהורהר ומעורער.

מיד אחרי הפסטיבל, ״הדונם של סבתא״ המשיך להיות מוקרן בכל בתי הקולנוע השכונתיים של תל אביב, דוגמת בית רדיקל, קולנוע יפו וקולנוע קנדה, לצד מיזמים דומים ברחבי הארץ. ההקרנות הללו לרוב התקיימו בנוכחות היוצרים, ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין, זוכי פרס הבימוי באותו פסטיבל דוקאביב. לאחר מכן הצטרפו הסינמטקים השונים והחל מיום חמישי האחרון אפשר כבר לצפות בסרט בביתו הווירטואלי ב-yes בהיותו הפקה של יס דוקו. המלצתי היא לצפות בו עם קהל, בין אם בבית או מחוצה לו, כי יש מספר רגעים בסרט הזה שנחווים אחרת לגמרי כאשר יש עוד צופים וצופות סביבך. ואני לא מדבר רק על המצחיקים, כי הרי ברור שקומדיה יותר כיף לראות יחד מאשר לבד.

״הדונם של סבתא״ מתחיל כמו המון סרטים ישראליים ודוקומנטריים, עם תיעוד עצמי של חיי משפחה (אחרי פרולוג מסוג ״איך הגעתי לכאן?״ שלקוח משלב מאוחר בסרט). מול המצלמה ניצבת משפחתו העתידה לתפוח של שיק בלום, שכן זוגתו הרה בתחילת הסרט, והמחשבות על עתיד כלכלי בלתי מזהיר בתל-אביב מציפות אותו. האירוניה היא שמדובר בצאצא לאחת המשפחות שהקימו את תל אביב, ולמשפחה מוצלחת באופן כללי כפי שמתקצר הבמאי (בין היתר הוא הנכד של עורך הקולנוע האגדי דני שיק, שפעל משנות ה-50 וערך יצירות כמו ״סאלח שבתי״, ״מצור״ ו״אני אחמד״). לעומתם, מציג עצמו שיק בלום בתור ״כמעטניק״, ומונה את הישגיו כמי שרק כמעט נהפך לקומיקאי מצליח אבל התקשה לשמור על קביעות ביצירות ותוכניות טלוויזיה בהן התארח או להן היה שותף. הדור הבא שהוא עתיד להביא לעולם מוביל אותו לחשוב על מורשת, ואת אבא שלו, דודי שיק, להיזכר בירושה ״משפילה״, כדבריו – דונם וחצי בגוש עציון שהורישה סבתא-רבתא, שרה נאמן.

זהו האירוע המחולל של העלילה (גם לסרט תיעודי יש עלילה, הבה נתקדם) ומכאן היא נפרשת ונמתחת בכמה מישורים, כמו אוהל שאפשר להתחיל ממנו הקמה של מאחז בלתי חוקי בשטחים הכבושים. קו עלילה אחד ממשיך לעקוב אחר הרגשתו של שיק בלום, לגבי מקומו בחיים והמשפחה שהקים, לצד הצלחתו המקצועית. קו משיק הוא יחסיו עם אביו, טבח ואופה במקצועו, שלא טרח להתעניין באותה ירושה עד שבנו עשה זאת. הערוץ העלילתי המרכזי הוא הבנת גודל השטח שאולי ממתין להם, מבחינה רוחנית או אפילו משפטית יותר מאשר חומרית. דונם וחצי בגוש עציון פירושו קרקע שאפשר לגאול, אם יושבים בה פלסטינים. אבל מה אם כבר התיישבו בה יהודים והקימו למרבה האירוניה, כרם ענבים? שיק בלום בעצמו מזכיר לרגע את כרם נבות, והסאבטקסט ברור. במציאות הישראלית שאולי לא כה רחוקה מספר מלכים א׳ כפי שהיינו רוצים ורוצות לחשוב, שום שטר בעלות על הנכס לא יעזור למשפחת שיק. ״רק הטרלות״ כמו שמסביר להם אחד המקומיים, במערב הגדה הפרוע בו שלטון החוק הישראלי לא תקף.

הפתרון של האב והבן שיק למצב הוא קומי-רפלקסיבי, וכולל המצאת סרט פיקטיבי שיוכלו לצלם בשטח של סבתא, המשמש להם ככיסוי לאחיזה אמיתית בקרקע. בדרך הם יפגשו את כל השריפים ופורעי החוק הקלאסיים של המערבון המודע-לעצמו, ובחיי שלא הרסתי אפילו בדיחה אחת או גיליתי יותר מדי מהסיפור. בכל מקרה חשוב ממנו הטון, שלקח לי שתי צפיות לפענח כראוי – בראשונה נסחפתי לגמרי פנימה וחוויתי יחד עם המצולמים את כל התפניות ואת מלוא הטרלול שנקרא הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון. בפעם השנייה שהתיישבתי מול הסרט, מודע היטב למה שעומד להתרחש מולי אבל עדיין מעורב רגשית (וצחוקית), הבנתי פתאום עד כמה ניצבים מולי יוצרים שיודעים בדיוק מה הם עושים. סחתיין לצוות השיפוט בדוקאביב שקלט את זה כבר בזמן אמת ונתן להם את פרס הבימוי. שוב כמו בסרטים עלילתיים, עבודת בימוי נמדדת לא רק על פי מידת הרושם הנוצר אלא דווקא בזכות המניפולציות הבלתי-נראות או בלתי מורגשות, שמכוונות את הקהל או שומטות את הקרקע תחת רגליו.

סוד ההצלחה הקומי של הסרט, והוא כאמור מצחיק בקול רם באופן שלא ראיתי שנים בקולנוע תיעודי ועוד בעברית, הוא עירוב של סוגות וסגנונות הומור. על פניו לפנינו דוקו-דאחקה מהסוג שהזכיר לי את צמד ״יס מן״ מהסרטים המוקדמים של הבמאי כריס סמית׳ – מעין סרט מתיחות ובו הקהל והיוצרים שותפים לסוד ההתחזות של האנשים על המסך בעודם משוחחים עם אנשים אמיתיים, כדי להתקרב אליהם ולחשוף איזו תופעה. בנוסף, באנרגיה המשונה של יצירותיו המאוחרות יותר של סמית׳ (״פסטיבל FYRE״ למשל) יש פה תיעוד ישיר יחסית של מציאות כל-כך הזויה שהיא מצחיקה בפני עצמה, אם מנקים ממנה את האלמנטים הכואבים ומתמקדים רק בחלק מהתמונה.
אל השילוב הזה אפשר להוסיף את החומר הנחוץ לכל קומדיה טובה: דמויות משנה בעלות שטיק ברור. בין אם הוא נבנה כך בעריכה מתוך שעות של חומר גלם (אני מניח שמתנחלים הם אנשים מורכבים כמו כולנו) או מהונדס כך בידי דודי למשל, שפותר כל בעיה בעזרת מזון. יחד עם משפטי מחץ כמו ״למה הנחל לא עובד?״ זוכה הסרט בהילה מיידית של קומדיה פולחנית שכיף לצטט ולדבר עליה.
ישנו גם רובד נוסף, משום שירמי ודודי גם מעמידים פני קולנוענים, מה שמוביל אל מחוזות הפארודיה העצמית. שיק בלום כאילו מקריב את עצמו על המסך בכל הזדמנות, לא מהסס להיות מה שקרוי בלעז ״התחת של הבדיחה״ ומוותר על הכוח הבלעדי השייך לזה שמספר אותה. אמנם אין שום דבר מצחיק אינהרנטית בכיבוש הישראלי, אבל תל-אביבי שמאלן שחושב שהוא יותר מתוחכם מהמתנחלים שמטרילים למחייתם כבר דורות? מאוד מצחיק. עד שזה טרגי.

מבלי לספיילר, עד סוף הסרט המציאות טופחת על פניו של המתעד-מושא וכתוצאה מכך גם על פני הצופה. במשך כ-70 דקות ישבתי וצחקתי, על המצב המתואר ועל הניסיון של המצולמים להבין או לפרש אותו, אבל את ההקרנה סיימתי לא רק עם שרירי חיוך תפוסים אלא גם עם בטן דואבת אחרי אגרוף מטפורי. זו אמנם הפתעונת נראטיבית אבל קשה לומר שהיא מגיעה משום מקום, ולא רק בגלל שזו באמת המציאות בה כולם בישראל חיים גם אם נתכחש לה – לאורך כל הסרט מוזכרות עוולות הכיבוש ומוזכרים העם הפלסטיני, גם אם המתנחלים נירמלו את הגזל ושכניהם נעדרים מן המסך במופגן, כולל בדיאלוג שנאמר מפי היוצר. אבל קשה לחיות בתוך מציאות בלתי נתפסת, קוגניטיבית, ומכאן ההדחקה שמובילה להפתעה.

להבנתי, הרעיון הוא להראות לצופה איך בתוך כשעה גם הוא מסוגל לראות את הדברים מבעד לעיני הציבור היהודי שבחר להתיישב במקום שלא הוגדר כגבולות ישראל פר אקסלנס, להתאהב באדמה ולא להביט לצדדים או להסתכל לצד השני בעיניים. במובן זה הסרט מוצלח גם מבחינה פוליטית, ולכל המתנחלים שמוצגים בו ממש אין במה להתבייש. אילו הייתה להם בושה, הכוונה. מצב תיאורטי בכל הקשור להתיישבות מעבר לתחומי הקו הירוק. כמו לכל מי שגר או נולד בישראל, יצא לי לראות לא מעט סרטים על מתנחלים – שכמעט תמיד בחרו בהשקפה מן החוץ. שיק בלום ואורנשטיין עושים כאן מעשה איריס זכי בסרטה ״המתנחלת״ ומחליטים להיטמע, מה שחושף אמת. אפילו אם ניתן לשער שלא כל התהליכים שעוברים על האב והבן אותנטיים, או שחלקם ממש משוחקים למצלמה, הנקודה שלהם עוברת וקל לצופה לדמיין את עצמו בנעליהם.

אחת השיחות המרתקות המצולמות בסרט, ויש כמה כאלו בין הצחוק לתדהמה, מעלה בפני הבמאי את הצעה: ״אתה צריך לחשוב כמו מתנחל״. שזו דרך נוספת להגיד למישהו ״להפסיק לחשוב כמו שמאלני״, אם לצטט נבחר ציבור מהעת האחרונה שמבין דבר או שניים בנושא. בן שיחו של שיק בלום בסרט קורא לו ״יהודי אָשָׁם״, כולל השוואה לוודי אלן (שאולי הבמאי שמח בגוון הקומי שלה). ופתאום כל הדיון בן מאות השנים על דמות היהודי הגלותי לעומת הצורך ב״יהדות השרירים״, בפנטזיה על הציוני המאצ׳ו-לוחם, חוזר בבהירות מחרידה כדי להסביר לא רק מהו אחד האידיאלים של אנשים שבוחרים לגור במקום ללא חוק, אלא גם מדוע חשוב להם האקט האלים של לקיחת אדמה והקמת יישוב עליה. אין כאן תגלית מרעישה, רק המחשה של רעיון ברור וידוע בתוך סרט שמתיימר ואף מצליח להציג עוד נקודות מבט מאשר זו של מי שעשו אותו. אך כיוון שעליו להישאר נאמן לעצמו, הזהות של שיק בלום מכתיבה כנשק את הציניות, לא הציונות. שתי מילים שרק נראות דומות.

בחזרה להומור העצמי ולמעטפת הפארודית שאין לטעות בה, זוהי הדרך של הסרט ואולי גם של יוצריו להתמודד עם המציאות. הדמות של שיק בלום בסרט לא תמיד מנסה להצחיק, אבל הוא לא יכול שלא לראות את הצחוק בכל סיטואציה עקומה. ואחד הדברים הכי עקומים, גם אם השפעתם על המציאות מזערית עד בלתי קיימת, זהו האופן בו הקולנוע הישראלי נוהג לצלם ולהגיש את הכיבוש. כאן זו כבר דעתי, לא בהכרח זו של היוצרים, אבל הם סיפקו לי עזר חזותי בפעם הבאה שאדרש לכך – הסרט שלהם. הקטע בהתחלה בו אישה הרה מכינה ארוחת ערב בזמן שבן-זוגה מצלם אותה בסגנון כמו-ביתי, זה לא רק סטודנטיאלי במכוון אלא ממש זיוף של הפניית המצלמה פנימה במקום החוצה. כל קטעי האנימציה והאינפוגרפיקה שצצים לאורך הסרט, הרווחים בקולנוע תיעודי כדי להוסיף קלילות והומור בעודם מפשטים את המצב, גורמים גם נזק למורכבות שלו. זה ניכר מאוד בסיום.

יש בסרט גם בדיחה מסוג ״קאט אל״, מעין סצנה שמתחילה כאשר דמות אומרת ״לעולם לא תראו אותי לובשת פיג׳מה״ (דוגמה גרועה בכוונה כדי לא לספיילר) ולכן ברור לצופה מה יהיה הפריים הבא. אבל בסרט מתעתע כמו ״הדונם של סבתא״ הבדיחה הזו מפתיעה עד כדי כך שבשתי ההקרנות בהן נכחתי לקח לכל צופה וצופה רגע להבין שהדבר אכן קורה מולנו. אני ממש זוכר שחשבתי לעצמי משהו כמו ״לא, אין מצב שהוא עשה את זה״ ואני מקווה שמי שכבר צפו יודעים ויודעות במה מדובר. חבל להרוס את אחד מרגעי השנה בקולנוע עד כה. לאחר ההלם הראשוני שהוביל לצחוק משחרר, ראיתי קולנוען שהולך עם האמנות שלו עד הקצה. לא בשביל לחלץ מהקהל צחוק זול אלא כדי לקרב אליו את הצופה ולהעביר בו רגש או מחשבה. זה מעיד על הסרט כולו והלוואי שעמיתיו המעוטרים יותר היו ניחנים במחצית היושרה או התעוזה הזו בסרטיהם.