״מועדון הרוכבים״ (The Bikeriders), סקירה

הבמאי ג'ף ניקולס פרץ לתדועה עם סרטו הארוך השני, ״סערת רוחות״ מ-2011, שסימן אותו כקול מקורי ומבטיח בקולנוע האמריקאי שפועל בשולי הוליווד. מאז, הוא סוג של חצי מימש את ההבטחה: כל אחד מסרטיו העוקבים כלל רגעים של קולנוע יצירתי ו/או מרשים, אבל אף אחד מהסרטים (״הסיפור של מאד״, ״לאבינג״, ״ספיישל חצות״) לא היה יצירה אחידה ברמתה. בנוסף, קשה לחשוב על קו מקשר בין כל הסרטים של ניקולס, מלבד שימוש בשחקן מייקל שאנון וחיבה מזדמנת לתנועות מצלמה איטיות. התחושה היא של במאי שנמצא על סף סרט טוב מאוד נוסף, אבל לא בדיוק מצליח לממש אותו.

שני סרטיו הקודמים יצאו בשנת 2016 (או 2017 בישראל) ואחרי הפרץ היצירתי הזה, חיכינו עד עכשיו לסרט חדש שלו. "מועדון הרוכבים" (The Bikeriders) אמנם עשה את בכורתו בפסטיבלים של סתיו 2023, אבל יוצא מסחרית לקולנוע בארה"ב וברחבי העולם רק עכשיו בגלל שתי סיבות. המוצהרת היא שביתת השחקנים בהוליווד, שמנעה קידום מכירות שלו בהקרנתו באותם פסטיבלים ובהמשך בהקרנות מסחריות אילו היה דבק בתאריך יציאה סתווי. השנייה היא שהבאז מאותם פסטיבלים אמנם כלל כמה ביקורת מתלהבות, אבל היה רחוק מסיכוי למועמדויות לאוסקר או פרסים.

במהלך הצפייה, ניתן לראות את הסיבה להתלהבות של חלק מן הביקורות מחו"ל, אבל גם את הסיבה לכך שהוא לא ממש בעל סיכוי לזכיות, או להצלחה בקרב קהל רחב. זה סרט עם מספר רבדים מרתקים וכמה סצנות טובות מאוד, בתוך שלד נרטיבי לא מגובש ומבלבל וטון שהולך לאיבוד לפרקים. משמע, עוד יצירה מעניינת ופגומה, סוג של עסקים כרגיל אצל ניקולס. אבל אולי סרט זה, שהוא תכנן את הפקתו במשך זמן רב, חושף מעט יותר את היסודות המגדירים את כל סרטיו: מבט מלא תשוקה מהולה בפחד בגבריות מסוגים שונים, שילוב בין ברוטליות ורכות וניסיון לתת מבט פואטי בעבודה בז'אנרים שונים, לרבות כאלו הנחשבים נחותים. במקרה של הסרט הנוכחי, הוא פועל בז'אנר סרטי האופנוענים, ששנות השיא שלו היו רצף של סרטים זולים להפקה שנוצרו בידי רוג'ר קורמן – סמל לקולנוע קאלט ולאו דווקא לאיכות, שהלך לעולמו בחודש שעבר.

אופנועים החלו להיות מיוצרים מסוף המאה ה-19. מועדוני אופנועים היו קיימים לפחות מאז שנות ה-40, כאשר בארה"ב בעיקר הם תפסו מעמד של מקומות המתרסים נגד הסדר החברתי ומייצרים לעצמם מציאות של פורעי חוק החיים על פי חוק משל עצמם. "מלאכי הגיהנום" הוא המועדון הגדול והמוכר ביותר וסוג של הפך לחלק מן התרבות האמריקאית. הוא גם זה שסיפק השראה ישירה לסרטים של קורמן, אבל הוא לא היה לבד. בקולנוע, הסרט "הפרא" (The Wild One) בכיכובו של מרלון ברנדו (לרוב לא זוכרים שהבמאי שלו היה לסלו בנדק) קיבע את התופעה דרך המראה האיקוני של ברנדו על האופנוע והתשובה שלו לשאלה "במה אתה מורד" – תשובה שמראה כי העיקר הוא להתנגד, לכל מה שניתן. הסרט אולי שאף גם לבקר את התופעה החברתית, אבל הוא שימש כפרסומת לכנופיית מלאכי הגהינום וכהשראה לעוד שורה של מועדוני אופנועים, חלקם הפכו בסופו של דבר ליריבים של ממש למועדון המוכר.

בתוך הסרט "מועדון הרוכבים", "הפרא" מצוטט כהשראה ישירה לדור המייסדים של המועדון, בעלילה המתרחשת ברובה בשנות הששים. אלו ימי השיא של האופנוענים בתרבות דווקא בגלל שהם היו ההפך הגמור מזרם אחר בתנועה האמריקאית – ההיפים, שהתנגדו לממסד בצורה שונה ומטעמים שנראים הפוכים. בין שתי תרבויות השוליים, הייתה גם מלחמת וייטנאם. ניקולס, שכתב וביים, ממקם את העלילה בין השנים 1965 ל-1973, תקופה הנותנת לחלק מן הדמויות זמן להביט לאחור לא רק על ימי השיא אלא גם על תקופת ההתדרדרות.

השיא הוא כנראה בערך באמצע, שנת 1969 בה יצא הסרט השני המוזכר באופן ישיר בתוך העלילה וסרט האופנועים הידוע ביותר, "איזי ריידר" (או "אדם בעקבות גורלו" למתעקשים). השער של הסרט לעיסוק בתרבות השוליים הוא ספר צילומים וגם טקסטים של הצלם האמיתי דני ליון, דמות מרתקת בפני עצמה: אחרי שהיה קרוב לתנועה לזכויות האזרח, פנה לחיות במשך כמה שנים בצד השני של המתרס, מועדוני האופנועים שהם באותם שנים לפחות תופעה לבנה למדי, עם מרידה שקרובה לצד ימני על סף הגזענות. זוהי גם ללא ספק תרבות שוביניסטית. ליון לא ממש היה חלק ממה שתיעד, אבל היה קרוב וגם רכב איתם במשך שנים, לא רק הנציח.

בסרט מגלם את דמותו מייק פיסט, או סוג כלשהו של בן דמותו. שכן להוציא רגעים בודדים, הוא לא ממש דמות אלא מי שמתווך את הסיפור בצורה עקיפה. חלק מן הזמן זה דרך שחזור צילומים, אבל רוב הזמן הסרט בונה את הנראטיב דרך סדרה של ראיונות עם קאתי (ג'ודי קומר), שנושאה לאחד מן הרוכבים. הראיונות הללו מתרחשים במשך שלוש תקופות שונות לפחות ובכל אחד מהם יש קפיצה בין כמה זמנים ואירועים, מה שמייצר נראטיב די מבלבל. קאתי עצמה היא דמות שקשה לאהוב, סוג של וייט-טראש אמריקאית שהיה בה צד מרדני, אבל נכבשה בידי התרבות באופן שדיכא את המרד שלה והפך אותה למעין אמא לחבורה. היא מתנהלת באופן המגביל לא רק את ההקשבה לדעות שלה, אלא גם אולי את המחשבה שלה, פרט לכך כי היא לא רוצה שיטרידו אותה מינית או יתקפו אותה מן הסיבה הזו. זה קורה בתחילת הסרט וגם ברגע מכריע נוסף.

מי שמייצר עניין גדול יותר הוא בעלה של קאתי, בני (אוסטין באטלר). היא מתאהבת בו אחרי שהוא מחזר אחריה באופן על סף הפלילי, אבל היא נמשכת אליו מן ההתחלה. או יותר נכון, בהתחלה. הם מתחתנים אחרי חמישה שבועות ומן הנקודה הזו, לא נראה שיש בניהם משיכה מינית של ממש. זאת בניגוד למצלמה, שדומה כי היא עורגת לדמותו של בני, בדומה לחלק מן הגברים בסרט. בני הוא לא מנהיג המועדון או חברות הרוכבים, אבל הוא סוג של האידאל שלו. אמנם בהתחלה נאמר כי הוא מרבה להתרסק, אבל זה סוג האומץ של הליכה על הקווים שדומה כי הגברים האחרים רוצים, הכוח שהם משיגים דרך השייכות למסגרת דרך דמות שהיא חצי אנושית וחצי מיתוס. הכוונה למיתוס לא רק של יופי, אלא גם של סכנה תמידית ועל פניו אדישות למוות. לבני יש מטרה עליונה והיא הנאמנות למועדון ששמו הוונדלס.

מי שייסד ומנהיג את המועדון ואחראי על חוקיו הוא ג'וני, זה שהקים אותו בעקבות צפייה ב"הפרא". לכן אין זה פלא שטום הארדי מגלם את ג'וני במה שנראה כמו חיקוי מודע למרלון ברנדו, בלי להיגרר להקצנה או לאבד את האופי הייחודי לג'וני. בהדרגה מתגלה כי הסצנות בין ג'וני לבני הם סוג של הלב של הסרט, אף כי זה מתווך לרוב דרך נקודת מבט אחרות. משהו בנראטיב הזה מהדהד תפקיד אחר של ברנדו, בסרט "הסנדק" – ג'וני רוצה להעביר את מושכות ההנהגה ובני הוא עבורו היורש הטבעי, או היחיד שזוכה לתמיכה של יתר הרוכבים. אבל בני לא מעוניין בכס המלכות. למעשה, בעוד כולם בקבוצה מחפשים שייכות ותחושת חברה אלטרנטיבית, בני עדיין מעוניין להיות בודד בדרכו. בעוד האחרים לא מעזים ללבוש את המעיל של המועדון לבדם, רק בחבורה, בני עושה זאת. הוא הלב של החבורה, אבל הוא מסתבך עם החוק ועם אנשים אחרים כאשר הוא לבדו.

יש בסרט גם רוכבים נוספים, מכמה דורות. כולל דיימון הרימן בתור יד ימינו של ג'וני וכמובן מייקל שאנון, עם גניבת ההצגה הרגילה שלו, בתור רוכב בשם זיפקו. אם כי גם אמורי כהן גונב את ההצגה לפרקים ואפשר לציין את בויד הולבורק בתור היפה השני בחבורה. דמות אחרת היא של נער צעיר המגולם בידי טובי וואלאס, המושפע מן המועדון והכוח שהוא משדר, אך לא חבר בו. דומה כי הוא לוקח ממנו את הצד ההפוך של הערכים שג'וני והדור הותיק ביותר קידמו – פחות תחושת שייכות ובניה של חברה אחרת, יותר תחושת כוח. אבל ייתכן וכי השאיפה הזו לכוח ולהרס היא בסופו של דבר מה שתמיד היה במרכז. ג'וני רואה בעצמו את האב האוהב של הקבוצה, אבל בפועל הוא פשוט זה שמסוגל לסבול יותר כאב ולגרום יותר הרס.

"מועדון הרוכבים" כולל בנוסף לכל הנ״ל גם כמה רגעים תמוהים, לצד כמה של קולנוע פעולה אפקטיבי. לפרקים הוא שטחי למדי בתיאור של הגבריות הקשוחה וההרסנית, אבל לפרקים הוא רואה בה משהו אידיאלי ומושך, גם אם יש מודעות לכך שהוא הרסני כלפי כל הצדדים ופגום מוסרית. המשיכה הזו היא חזקה כשם שהיא אמביוולנטית והיא היסוד שהופך את הסרט למעניין למרות פגמיו הרבים. על פניו, הסרט מאמץ את הפרספקטיבה של האישה בהתאם לרוח של הזמנים שלנו, אבל הוא לא עושה זאת בפועל. זאת משום שהוא צולל לתוך המיתוס של העבר, גם אם זה עבר ששרידיו התרבותיים ממשיכים לשרוד בשולי החברה האמריקאית.