פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 19: "ואלס עם באשיר" (2008)

על פניו זה נראה כמו טקס אופיר די שגרתי, אז ב-2008. קבוצה של סרטים שהושלמו נרשמו לתחרות, סבב הצבעה ראשון הכניס 11 מהם ל-13 הקטגוריות השונות, סבב הצבעה שני קבע את המנצחים, וזה שיצא עם פרס הסרט הטוב ביותר נשלח לייצג את ישראל בטקס האוסקר. עד כאן, שום דבר יוצא דופן.
אבל האמת היא שטקס פרסי האופיר ה-19 היה מעט שונה. לא חסר תקדים אמנם (אפשר להשוות אותו לזה של שנת 2001, למשל), אבל אי אפשר היה לטעות בכך שזו שנה רגילה. זאת מכיוון שעל אף כמות הסרטים והיוצרים שניגשו לתחרות, פרסי האופיר לשנת 2008 היו כולם סביב סרט אחד – "ואלס עם באשיר", האירוע הקולנועי המשמעותי ביותר שיצא מישראל כנראה אי פעם. כל השאר היו שחקני משנה בהצגה שלו.

הסיבות מדוע "ואלס עם באשיר" לא סיים עם סחף מוחלט של פרסים כמו "חתונה מאוחרת" או "האסונות של נינה" קשורות בעיקר לאספקטים טכניים ובירוקרטיים, שאפשרו לסרטים אחרים לקבל קצת קרני שמש תחת הצל העצום של הסרט הזה. העובדה של"ואלס עם באשיר" לא היו ארבעה פרסי משחק להתמקם בהם, ושהמוזיקאי של הסרט, מקס ריכטר, לא היה כשיר למועמדות בעקבות תקנון האזרחות הישראלית, הותירו אותו בעמדת נחיתות מספרית.
"ואלס עם באשיר" נכנס לאופיר עם שבע מועמדויות, רחוק מאוד משני סרטים שנכחו בכל קטגוריה וקטגוריה: "שבעה" (שכנראה היה זוכה אילולא הסערה המושלמת של ארי פולמן) ו"איים אבודים" (שבזכות דאבל בקטגוריית שחקן המשנה רשם לעצמו 14 מועמדויות). יחד עם שלושת אלו, פרס הסרט הטוב ביותר כלל גם את "אצבע אלוהים" ו"כמו אבא שלך". לאף אחד מהם לא היה סיכוי.
מונה המועמדויות הנמוך יחסית היה רק אשליה. ניתן להניח שבכל קטגוריה שבה היה מועמד, "ואלס עם באשיר" כנראה השאיר אבק למתחריו, להוציא את הפסדו היחיד – פרס הצילום. נוכחותו בקטגוריה הזו של סרט שלא הייתה מעורבת ברובו מצלמה כמובן שעורר מספר שאלות ותהיות, אבל במערב הפרוע שהוא האקדמיה הישראלית היה קל להתעסק יותר בדברים אחרים. למעשה, באותה שנה צפו קושיות גדולות יותר בכל מה קשור לדרכה של האקדמיה, ולכן זה גם זמן טוב לעמוד על אחד המשגים הקשים ביותר שלה מיום היווסדה ועד ימינו: היחס הבעייתי לעשייה התיעודית בישראל.

כמובן שעוד נכתוב על "ואלס עם באשיר", על סיבוב הניצחון הבינלאומי חסר התקדים שלו ועל המשמעות שלו כסרט בנוף הקולנוע הישראלי, אבל אם להתמקד ולהצטמצם לאופיר לרגע, יש כמובן משהו מאוד בולט בשונותו של הסרט הזה בתחרות: נכון לרגע זה, אבל כנראה שזה יהיה רלוונטי גם עוד שנים רבות, "ואלס עם באשיר" הדוקו היחיד שזכה באופיר מחוץ לגטו התיעודי. אי פעם.
זו שאלה טובה מדוע זה קורה (או יותר נכון, לא קורה). במדינה שבה לעיתים היבול התיעודי מרהיב הרבה יותר מזה הבדיוני, מדוע האקדמיה לא מוצאת להם מקום בקטגוריות הכלליות של עריכה, פסקול, בימוי, ורחמנא ליצלן, אפילו לאפשר להם לייצג את המדינה הזו באוסקר? אולי אפילו להגיע למועמדות, כפי שקרה באלף החדש עם "לברוח" הדני, "פינה" הגרמני, "קולקטיב" הרומני, "ארץ הדבש" המקדוני, "התמונה החסרה" הקמבודי, וכמובן "ואלס עם באשיר".
התשובה היא מאוד פשוטה: לסרטים תיעודיים אסור להתמודד לצד הסרטים הבדיוניים. למעשה, יש קולות מאוד רועמים מוותיקי האקדמיה שלא מסוגלים לקבל בכלל את הערבוב הזה בין דוקו לשאר הסרטים (באקלים תרבותי שמטשטש את הגבול בין שני הסוגים) ונלחמים נגדו. ולכן באופן טבעי עולה השאלה איך "ואלס עם באשיר" כן הצליח?
התשובה לזה מתסכלת לא פחות, והיא: ליוצרי הסרט פשוט לא היה אכפת. הם החליטו לא להירשם כסרט תיעודי אלא כסרט עלילתי, מה שאולי מנע מהם התמודדות בקטגוריה הייעודית (כן, הדוקו החשוב והמשפיע ביותר שיצא מישראל לא היה מועמד לפרס אופיר בסרט התיעודי הטוב ביותר), אבל מאדך אפשר להם להתחרות בשאר הקטגוריות ולצאת ללוס אנג'לס. כמובן שהיו קולות התנגדות באקדמיה, אבל אין שום דבר בתקנון שיכל למנוע את זה, והסרט הספציפי הזה היה כל כך עצום שלא היה כדאי להיכנס לזה.
עוד חלמאות אופירית מבין כמה.

אל תחרות האופיר הגיע "ואלס עם באשיר" כמו גודזילה שעלתה מן הים, מוכנה לרמוס כל דבר בדרכה. זה התחיל בחודש מאי, כשארי פולמן הציג את השילוב יוצא הדופן שלו בין תיעודי ואנימציה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והעולם הגיב בתשואות. המחמאות מהריביירה היו כל כך נסערות, שהיה ברור שהסרט הולך לצאת עם אחד הפרסים המשמעותיים ביותר מהטקס. אבל במהלך שהצית כל כך הרבה שמועות וסיפורים שלי באמת אין מושג מה מהם נכון ומה לא, החליט חבר השופטים בראשות שון פן למנוע כל זכייה ממנו. דקל הזהב הלך ל"בין הקירות" הצרפתי, הגראנד פרי ל"גומורה", פרס הבימוי לנורי בילג' ג'יילן ו"שלושה קופים", ופרס חבר השופטים ל"אלוהי". כולם סרטים מצוינים, אבל אני בטוח שהפסטיבל לא מאוד גאה בתוצאות האלה בהתחשב בכל מה שקרה מאז.

צריך להזכיר ששנה לפני כן הקולנוע הישראלי זכה לאהדה עולמית חסרת תקדים בזכות "בופור" (פרס הבימוי בפסטיבל ברלין ומועמדות לאוסקר) ו"ביקור התזמורת", אלא ששנה לאחר מכן זה נראה רק כמו חימום. "ואלס עם באשיר" היה לאירוע קולנועי, הפסטיבלים רדפו אחרי פולמן, וכיום יהיה קשה מאוד למצוא רשימות בסגנון "סרטי התעודה הטובים ביותר" ו"סרטי האנימציה הטובים ביותר" בלי נוכחות של הסרט הזה.
עונת הפרסים האמריקאית, שהתחילה בזמן האופיר אבל באופן טבעי המשיכה הרבה אחריו, הפכה את "ואלס עם באשיר" לאחד מיקיריה. הוא היה מועמד לארבעה פרסי אנני ("האוסקר של האנימציה") כולל פרס הסרט; היה מועמד לשני פרסי באפט"א, כדוקו וכסרט אנימציה; הועמד לארבעה פרסי הקולנוע האירופאי כולל הסרט, הבימוי והתסריט, עם זכייה במוזיקה; זכה בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי; זכה בפרס איגוד המבקרים האמריקאי, בגלובוס הזהב ובסזאר הצרפתי כסרט הזר של השנה; והיה מועמד לאיגוד הבמאים והתסריטאים האמריקאי. זו רשימה חלקית, אגב, של הישגי הסרט הישראלי המעוטר ביותר בכל הזמנים.

הפרץ הזה גם הבטיח שישראל תהיה מועמדת שנה שנייה רצוף לאוסקר, משהו שלא קרה מאז שנות השבעים. יותר מזה, חלק משמעותי ממסקרי האוסקר גם הימרו שהוא המוביל לזכייה. אני ספציפית הייתי סקפטי, כי יצאתי מנקודת הנחה שזה סרט מורכב וחדשני מדי לאקדמיה של אותה תקופה, ולמרבה הצער צדקתי. "ואלס עם באשיר" הועמד לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר לצד "כנופיית באדר מיינהוף" מגרמניה, "בין הקירות" הצרפתי שלקח לו את קאן, "נקמה" האוסטרי, והזוכה בסופו של דבר, "פרידות" מיפן. "ואלס עם באשיר" הוא היחיד מהחמישייה הזו ששרד את הזיכרון הקולקטיבי, ועד היום הפסדו נחשב לאחת מפאדיחות האוסקר של כל הזמנים.

"ואלס עם באשיר" היה הסרט באורך מלא השלישי של ארי פולמן, אחרי הצלחת "קלרה הקדושה" (שהביא לו, ולשותפו לבימוי ארי סיון, את האופיר) וכישלון "מייד אין איזראל".
אמנם שורשיו של פולמן היו בקולנוע התיעודי (אופיר נוסף, על "שאנן שיא"), אבל שום דבר לא הכין למה שהגיע ב-2008. באופן שלא נעשה מעולם בקולנוע הישראלי – וגם לא בטוח אם יותר מדי בקולנוע העולמי – פולמן יצא לפרויקט שאפתני המשלב סרט מסע תיעודי-פסיכולוגי המובא כולו בהנפשה מורכבת, עליה היה אמון יוני גודמן מעיצובים וארט של דוד פולנוסקי. הקונספט הזה אפשר לפולמן לעבור בין עדויות לשיחות מבוימות לרגעי זיכרון במהלך אסוציאטיבי של התמודדות עם פוסט טראומה.
הטריגר לעלילה הוא כאשר זיכרון עמום מימיו של פולמן במלחמת לבנון צף לתודעתו, והוא מבין שחלקים גדולים מאוד ממה שחווה שם הודחק. פולמן יוצא לדבר עם חבריו ליחידה, ואנשים נוספים שדרכו בבוץ הלבנוני, על מנת לברר מה קרה בחלקים הנעלמים של זיכרונו ולקבל תמונה מלאה של אימת המלחמה, זו ששיאה הגיעה בטבח סברה ושתילה.

הרבה נכתב על "ואלס עם באשיר", בעברית ובהמון שפות אחרות, אז הוא בטח לא צריך שבחים נוספים. עם זאת, אנחנו זוכרים שהדרך שלנו בכרונולוגיה של פרסי הקולנוע הישראלי לא תמיד מביאה בשורות טובות או מנחמות, אז כשזה כן מגיע אין סיבה לא לקפוץ על העניין.
לכן, במסגרת המובן מאליו: גם 16 שנה לאחר שנעשה, "ואלס עם באשיר" הוא סרט מדהים. מבין כל 20 הסרטים שכתבתי עליהם עד כה בפרויקט – חלקם נהדרים, חלקם פחות – הוא היחיד שבעיני מתקרב לתואר "מאסטרפיס". זה כמובן פועל על שתי רמות, גם על החזון האומנותי של פולמן והצוות שלו, וגם על הביצוע. מסוג הסרטים האלה שהוויזואליות והסאונד בהם כל כך ייחודיים ומפעילים, שאי אפשר לעצור את הצפייה בהם גם ברגעים קשים ביותר להתמודדות (אתוודה שבזו הנוכחית הרצתי כמה פריימים שתי סצנות שקשורות לבעלי חיים).
העיצוב של סצנות החלומות, ההזיה והזיכרונות, שמגיע לשיא בסצנת הוואלס הבלתי נשכחת, הוא כזה שקשה למצוא לו מספיק שבחים. איזה עולם קולנועי מטורף, כואב, מהפנט וחותך נברא פה, ואיזה נראטיב מבריק ומרתק נפרש פה, פגישה אחרי פגישה, עדות אחרי עדות. יש משהו כל כך יציב ובטוח בכל שלב בסרט הזה, שמוביל קדימה ללא היסוס, שמצד אחד אי אפשר שלא להעריך, אבל מצד שני (כן, לצערי יש צד שני), עומד בניגוד חריף לאיך שהסרט מסתיים. עם כמה שבאמת מדובר ביצירת מופת בעיני, נקודת הסיום שלו היא אחת המתסכלות שאני זוכר כי זה מרגיש כמו התעלמות מכל הנראטיב עד כה.
בשלב הזה לא תהיה ברירה אלא להיכנס לטריטוריית ספויילרים, אז מי שלא רוצה לדעת יותר מוזמן לדלג הלאה, או פשוט להפסיק כאן ולחזור אחרי הצפייה. אם זה לא היה ברור עד כה, הוא יותר ממומלץ.

במהלך כל הסרט, פולמן הבמאי-סובייקט, נילי פלר העורכת ואביב אלדמע מעצב הסאונד מובילים אותנו ביד אמן בין זיכרון לתיעוד. פולמן משוטט ברגעים פרטיים, שמי יודע אם באמת היו או שמא התעצבו מחדש בתודעה האישית במהלך השנים, לבין היסטוריה קרובה ומתועדת. בתוך אלו הוא מנסה למצוא מדוע המלחמה הודחקה ממוחו, ולבנות תמונה אובייקטיבית, בידיעה שזה לא באמת דבר אפשרי. זה נאמר ממש בהתחלה כאשר אורי סיון מפרט על זיכרונות כדבר חי שמשתנה ומתפתח.
כבר בשלב הזה, נראה שהמסגור הזה של המסתוריות בסיבות להדחקה מעט מיותר. הרי מלחמה היא הגהינום, ופוסט טראומה הוא דבר ידוע ומוכר כבר שנים ארוכות. לכן אין באמת הפתעה גדולה שמי שחזה בזוועות כאלו – בטח עוד לפני שמלאו לו עשרים – נעל את חלקם במעמקי מוחו. השאלה "למה הדחקתי?" יכולה להיענות באופן די קל: "כי אלו דברים איומים שהשפיות לא מסוגלת לעכל".
אבל פולמן לא מסתפק רק בתשובה המיידית הזו, ויוצא למסע כדי לפענח יותר לעומק מה ספציפית בסברה ושתילה מחק לו רגעים. זה בעצם המנוע של הסרט. אבל גם במקרה הזה מגיעה תשובה די פשוטה, ועוד דרך דמות חיצונית, מין דאוס אקס מאכינה פסיכולוגית: בשיחה נוספת עם סיון לקראת הסוף, הוא פשוט אומר לו באופן די ברור: אתה דור שני לשואה. ככה קל.
מבחינת בניית הנראטיב, נדמה שלסיון, שמופיע רק בהתחלה ובסוף על תקן מומחה בנפש האדם ובפסיכולוגיה, הייתה את התשובה כל הזמן, ולכן בדיעבד זה מייתר את כל מה שעברנו יחד עם פולמן. לי זה הרגיש פתרון נמהר, כמו סרט שבו בלש מנסה לפענח חקירת רצח, עובר עדים ומרדפים לרוב, ואז רבע שעה לפני סוף הסרט, נכנסת אמא שלו ואומרת "אה, רציתי לספר לך, הרוצח הוא המאהב". הבלש מהנהן, משחזר את העובדות בראשו, והולך.

באפילוג של "ואלס עם באשיר", לעומת זאת, פולמן שכביכול רק עכשיו מתמודד עם האמת של מה שחווה, חותך לפוטג' תיעודי מצולם מהשלכות אותו הטבח הנורא (שנעשה על ידי פלנגות נוצריות בפליטים פלסטיניים כנקמה על ההתנקשות בבאשיר, כל זה תחת העין הפקוחה של צה"ל שלא מנע, ואפילו עודד), מתקרב לתמונה מחרידה של גופת ילד, ושם עולות הכתוביות.
נראה שפולמן הכניס את עצמו לאיזושהי תסבוכת בבחירה לעבור לחומר מצולם. מצד אחד השילוב שלו אחרי האנימציה הוא פאנץ' אפקטיבי להדהים, אבל מאדך זה מסנדל כי לאחר מכן אי אפשר לחזור לאנימציה. זה יראה מוזר מדי, והאנימציה שהייתה כל כך סוחפת עד כה, תראה מלאכותית בהשוואה. התוצאה של הבחירה הזו שהדמות הראשית, שהייתה העוגן שלנו כל הסרט, לא באמת מקבלת קלוז'ר מספק. הסרט הופך ממסע אישי נוגע לנראטיב כללי מדווח, והגיבור (המצוין) שלנו נדחק הצידה. בנוסף, זה הופך את כל אלמנט הטראומה הדורית מהשואה לכזו שלא מקבלת את העומק המגיע לה, כשבעצם אולי היה הרבה יותר חזק אם הסרט היה מסע בין זיכרונות בלי ניסיון לפענח משהו.
להגיד שקטונתי מלתת עצות תסריטאות לארי פולמן יהיה האנדרסטיימנט הגדול ביותר בהיסטוריה, אבל בעיני גם אם אלמנט החקירה של "ואלס עם באשיר" הוא הסיבה לעשותו, בסופו של דבר הוא גם זה שלוקח מהכוח שלו, ואותי הוציא בתחושה קצת מבולבלת.

כל זה, מיותר לציין, לא באמת מטשטש את הגדולות של "ואלס עם באשיר" כסרט אנימציה, דוקו, או יצירה באופן כללי. פולמן סלל דרך חדשה, משהו שאני לא בטוח שאפשר להגיד על אף סרט ישראלי לפני או מאז, ונכנס לספרי הקולנוע. זו באמת יציאה מרהיבה שכנראה גם עשתה לישראל מאוד טוב בעולם, למרות האופציה להסתכל עליה בעיניים קצת ציניות במסגרת "יורים ובוכים". זה דיון מעניין, אבל אין מצב שגם את זה אני פותח עכשיו.
יאללה, עוד שני פרקים וסיימנו.

רשימת הזוכים המלאה של פרסי אופיר 2008:
סרט: ארי פולמן, יעל נחליאלי – "ואלס עם באשיר"
בימוי: ארי פולמן – "ואלס עם באשיר"
שחקן ראשי: מיכאל מושונוב – "איים אבודים"
שחקנית ראשית: היאם עבאס – "עץ לימון"
שחקן משנה: שמיל בן ארי – "איים אבודים"
שחקנית משנה: אוולין הגואל – "שבעה"
תסריט: ארי פולמן – "ואלס עם באשיר"
צילום: ירון שרף – "שבעה"
עריכה: נילי פלר – "ואלס עם באשיר"
מוזיקה: אסף אמדורסקי – "איים אבודים"
עיצוב פסקול: אביב אלדמע – "ואלס עם באשיר"
עיצוב אומנותי: דוד פולונסקי – "ואלס עם באשיר"
עיצוב תלבושות: רונה דורון – "איים אבודים"
סרט תיעודי: רן טל, אמיר הראל, איילת קיט – "ילדי השמש"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "ואלס עם באשיר"
3. "קלרה הקדושה"
4. "ביקור התזמורת"
5. "ההסדר"
6. "אביבה אהובתי"
7. "שחור"
8. "החיים עפ'י אגפא"
9. "מדורת השבט"
10. "אדמה משוגעת"
11. "כנפיים שבורות"
12. "חולה אהבה בשיכון ג'"
13. "שורו"
14. "איזה מקום נפלא"
15. "החברים של יאנה"
16. "האסונות של נינה"
17. "קרקס פלשתינה"
18. "מעבר לים"
19. "עפולה אקספרס"
20. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"