״מלחמת הכוכבים: הפרעה בכוח״ ו-״מוביפס: עלייתה והתרסקותה״, סקירת יס דוקו כפולה

אולי במיוחד בשביל כל מי שחווים קשיי פרידה מפסטיבל דוקאביב, ערוץ הסרטים yes דוקו סגר את חודש מאי עם שני סרטים תיעודיים שעוררו את סקרנותי. זאת בנוסף לסרטי הפסטיבל עצמו שכבר החלו לטפטף אל הערוץ, ואל בן-דודו HOT8, מה שרק יתגבר לאורך החודש וכמובן בהמשך השנה. אך בניגוד לרוב סרטי דוקאביב, שני אלו שאיגדתי יחדיו לפוסט אחד עוסקים בנושאים פחות חשובים ומשתייכים לאותו סגנון רווח. זה שכבר מכונה ״דוקו-נטפליקס״, לא משנה איזה שירות סטרימינג הזמין אותו, ונוטה לתבניתיות. סימן היכר מובהק הוא פתיחה שהיא כמו טריילר (למה? אני כבר צופה אז אין צורך למכור לי את הסרט), או שמא טיזר לשיאים שעוד יבואו בשעה וחצי הקרובות, המציג אמירות סנסציוניות ככל הניתן של הראשים המדברים שירכיבו את פסיפס הראיונות. השאלה שאני בוחן בעזרתה את הסרטים היא שאלת הערך – האם זה ערך ויקיפדיה מצולם, או שיש בסרט גם ערך מוסף? אנסה לענות עליה בצורת סקירה כפולה.

מלחמת הכוכבים: הפרעה בכוח
A Disturbance in the Force

לפני זמן רב (1978), בגלקסיה רחוקה (ארצות הברית), שודר ספיישל טלוויזיוני של מותג ״מלחמת הכוכבים״. עוד לא הייתה אז סדרת סרטים, רק סרט בודד שהגדיר מחדש את המונח ״שובר קופות״ שנים בודדות אחרי שעשה זאת ״מלתעות״. מה שכן היו ובשפע הן תוכניות וראייטי, מופעים שהופקו במיוחד לטלוויזיה ונועדו לשעשע את הציבור בתקופת החגים האמריקאיים. כזהו ״The Star Wars Holiday Special״, במקור אחד מיני ספיישלים רבים מסוגו אבל לימים אגדה בקרב מעריצי הזיכיון המצליח. זאת משתי סיבות והראשונה ברורה – היה די קשה להשיגו, בהיותו שידור חד-פעמי. השנייה מפתיעה רק קצת יותר ובעיקר מסבירה את הראשונה – מדובר בתועבה. הספיישל החגיגי נחשב לכל-כך גרוע, כולל בידי מי שיצרו אותו, עד כי הוא הוחבא מכל עין ציבורית לאחר אותו שידור גורלי. אבל הילדודס שציפו לו וצפו בו בשקיקה, זוכרים את הטראומה וגדלו להיות מעריצים למרות הכל. עם השנים יצא לו שם של אירוע ״כל-כך רע שזה בעצם טוב״, והמיתוס הזה מבטיח סרט תיעודי שהוא לכל הפחות משונה ולכן מהנה לצפייה.

הבמאים ג׳רמי קון וסטיב קוזאק יודעים שזה בדיוק מה שהקהל של סרטם מחפש. הראשון אף למוד ניסיון, בהיותו הבמאי של ״Raiders!: The Story of the Greatest Fan Film Ever Made״, עוד סרט על מעריצים והקשר שלהם למותג קולנועי עצום מאותה תקופה. ועל הקשר בין סטיבן ספילברג של ״אינדיאנה ג׳ונס״ וג׳ורג׳ לוקאס של ״מלחמת הכוכבים״ אני מקווה שאין צורך להרחיב. שני אלו אמנם לא מרואיינים לסרט התיעודי, אבל בערך כל אדם אחר שתרצו בהחלט כן – ממעריצים מפורסמים כמו קווין סמית׳ וסת׳ גרין, ועד חלק מן הכותבים והיוצרים של השיקוץ. את הפרצופים החסרים משלימים קטעי ארכיון מרובים, וכמובן קטעים מתוך הדבר עצמו להמחשת גודל הביזאר.

ההצלחה היחסית של ״הפרעה בכוח״, על אף שאינו סרט מוצלח מאוד בזכות עצמו בעיניי ועל כך בהמשך, היא בסיפוק הסקרנות מאותו ספיישל שאליו הוא מרפרר. במקום לשבת ולהתענות מול הדבר עצמו, שאינו בר צליחה (מניסיוני ומזיכרוני), יש מספיק רגעים מתוכו על מנת להתמלא באותה תחושת מבוכה יד שנייה ולהבין עד כמה הכל השתבש עוד משלב הקונספט. זו ההצלחה המינורית הנוספת של הפרויקט התיעודי, ההסבר הנהיר יחסית כיצד נוצר הספיישל, עד כמה לוקאס היה מעורב (מעט מאוד), איך יכול להיות שהשחקנים המקוריים שיתפו פעולה עם זה (חוזה עם האולפן) ומה עושים על המסך שאר הפרצופים הבלתי-קשורים (חוזה עם הרשת המשדרת). הצפייה בסרט התיעודי מייתרת את הצפייה במושאו, מלאה במספיק גיחוך אבל גם אהבה כנה למותג, וגם משלימה כמה פערי מידע קריטיים על הדרך.

הבעיה שלי עם הסרט, שהובאה לידיעתי מצפייה בו יחד עם קהל מגוון בהיכרותו עם הגלקסיה של ״מלחמת הכוכבים״, היא ההישענות המוגזמת על ממד הבדיחה הפנימית. אני לא בטוח עד כמה הוא נהיר או מרתק לצפייה עבור מי שלא בקיא בחומר, ואפילו בתור מי שכן, קרה שמחשבתי נדדה מעת לעת. זה נובע גם מריבוי מרואיינים במקום לבחור אחד או שניים שיהיו נציגי כל קבוצה (מעריצים, יוצרים, מומחים וכו׳) וגם קפיצות ביניהם לגבי כל שלב ושלב של ההפקה. אולי אפשר היה לחלק את הסרט לפרקים קולחים יותר, ואולי להוסיף ממד נעדר של ביקורתיות הן כלפי לוקאס שיוצא כאן זך מדי והן כלפי החזירות הקפיטליסטית שמאפיינת את המותג. בכל זאת, לא זכור לי ספיישל טלוויזיה מופק בקושי של ״אינדיאנה ג׳ונס״, אם לחזור לדוגמה שכבר העלתי קודם, רק העלאת גרה כשהתחיל לשעמם ללוקאס המפיק.

בעניין זה, וכדי לסיים בטון חיובי פחות או יותר, משתרבבת בסרט האמת הפשוטה לגבי לוקאס – לא הוא הגאון השיווקי שמיסחר את הסרט שלו עוד לפני שעלה לאקרנים, ואז עוד יותר כשריסק קופות. מבחינתי זו עוד לבנה בחומה שמתווספת למה שכבר ידוע על המותג, למשל על תרומתו של בריאן דה פאלמה לעריכת התסריט ולשאר החברים המבריקים של היוצר המהולל, שמי יודע היכן וכיצד הושיטו יד. אולי יום אחד יהיה גם סרט על זה, שמפרק את המיתוסים החשובים באמת ולאו דווקא הכי נישתיים סביב אביר הג׳דיי הראשון, במקום עוד אות כבוד שהוענק לו בפסטיבל קאן האחרון.

מוביפס: עלייתה והתרסקותה
MoviePass, MovieCrash

האמת היא שבקטלוג של יס הסרט נקרא ״MoviePass: עלייתה והתרסקותה״ אבל כשם שאני מרשה לעצמי לכתוב את שם החברה המשדרת באותיות עבריות, נראה לי שהם יסלחו לי גם הפעם. מדובר בהפקה של HBO (טוב, זה פשוט ייראה מגוחך בעברית) אז ייתכן שהסרט זמין גם אצל אחרים, אבל לא מצאתי אותו בקומוניקטים. אשמח לעדכן במידה ולקוחות שאר החברות יכולים לצפות בו גם הם וגם הן – עדכון: גם ב-HOT8. בכל מקרה, המילה הלועזית המשונה הזו בכותרת מוכרת בעיקר לאמריקאים שהשתמשו בשירות או למי שקראו על חברת מוביפס כסיפור חדשותי קלאסי של עלייתה ונפילתה – סטארט-אפ שנבנה לאורך זמן, ממריא לשחקים בהחלטה אחת משנת גורלות, עף קרוב מדי לשמש ושורף את כל כספי המשקיעים, ואז מגיעה הצלילה ושלב חילוץ הקופסה השחורה ואיסוף השברים מקרקע המציאות. בתור מי שהיה לקוח ספקן, נהנתן ואז מתוסכל של מוביפס, היה לי פה גם עניין אישי.

כמו כל שוחרי ושוחרות הקולנוע בארצות הברית, הייתי חלק מהבום של מוביפס אחרי אוגוסט 2017. החברה אמנם קיימת מ-2011 ומטרתה תמיד הייתה לספק מינוי חיצוני מסוג ״צפה כפי יכולתך״ בבתי הקולנוע האמריקאים, אבל המחירים שלה היו בהתאם. רק מי שהלכו לקולנוע כמה וכמה פעמים בחודש היו זקוקים לכרטיסייה כזו. ברגע שהמחיר ירד ל-10 דולר בחודש, עבור צפייה בסרט ביום כמעט בכל בית קולנוע שהוא, ההצעה הייתה טובה מכדי לסרב לה. זה הרי פחות ממחיר ממוצע של כרטיס קולנוע באמריקה, שלא לומר שני שליש ממה שעולה סרט בודד בניו-יורק של אותה תקופה. הצטרפתי למרות התנאים הדרקוניים, ההגבלות (אין הזמנה מראש, למשל) והשימוש המסורבל (אפליקציה שמוודאת מיקום ואז שימוש בכרטיס דמוי-אשראי לביצוע הרכישה). למשך כמה חודשים, חייתי את החלום הזה. אפילו חישבתי בסוף כל חודש כמה דפקתי את המערכת. החגיגה נגמרה בפברואר 2018 כאשר החברה סגרה את הברז למנויים ״כבדים״, ועל רגשותיי כתבתי ל״הארץ״ במסווה של מאמר על מוביפס.

הסרט התיעודי של הבמאי המתקרא מוטא׳עלי כמובן יסודי יותר מן הכתבה שלי. הוא מספר באופן כרונולוגי את כל קורותיה של החברה, שהחלה כעסק של שניים: איש קולנוע אמיתי בשם סטייסי ספייקס ויזם נטול ציניות ששמו האמיי וואט. אחרי כחמש שנים של חיפוש אחר הנוסחה המנצחת, המשקיע העיקרי חיבר את השניים עם מיטש לואו, בכיר לשעבר בנטפליקס ששינה את הארגון מן הקצה אל הקצה. הוא הביא איתו עוד קליבר-לכאורה, טד פארנסוורת׳, ובמהרה הצמד החדש השתלט על החברה מבפנים והוביל את המהלך הקיצוני של מכירת כרטיסי קולנוע בהפסד ודאי. התוצאה אכן הייתה גדילה בקצב מעריכי, מ-20 אלף משתמשים לשני מיליון בתוך פחות משנה, אבל לא נראה היה שיש להם תוכנית פעולה אמיתית. אני זוכר בזמן אמת את כל כתבי הקולנוע והכלכלה כאחד תוהים מתי העסק יתפרק כמו רכבת דוהרת שייגמרו לה הפסים. כמובן שזה מה שקרה אבל לסרט התיעודי הייתה את הפריבילגיה לחכות לתוצאות ואף להשלכות. להסביר בדיעבד מה קרה, או מה חשבו לעצמו הבכירים הללו, זו אמנם לא הבחירה העיתונאית הנכונה אבל היא מתאימה לסרט תיעודי שמתיימר להיות מקיף.

לצד זאת, יש גם זווית שנבחרה לסיפור, על אף שהוא מסופר מפי האנשים שהיו שם (מלבד אחד שלא מתראיין וזה תמיד סימן מבשר רעות בדוקומנטרי). אפשר לסווג את הסרט כעוד סיפור על נוכלות בעולם הסטארט-אפ, סיפורים מסוג אלו שפרנסו סרטים על WeWork ודומותיה. אבל הבמאי הלך צעד קדימה ובחר להבליט את נושא הגזע. זאת משום שגם ספייקס שהגה את החברה וגם וואט שהצטרף אליו בהקמתה, הם גברים שחורים. בעולמות הפיננסים וההיי-טק של ארצות הברית, הם חשו כי דלתות רבות היו סגורות בפניהם. מרגע שהפנים של החברה נצבעו בגוון עורם הבהיר של לואו ופארנסוורת׳, המשקיעים התייצבו והחברה המריאה. אפילו שלא היה שום היגיון במודל הכלכלי שלה, אפילו שהיה ברור לכולם שהם שורפים כסף.

מן העבר השני, גם אם חוסר האיזון הבין-גזעי הזה אמיתי, היוצר כנראה משוכנע וכמעט משכנע הלאה, יש בהבלטה שלו משהו מגמתי שמאפיין את הסרט כולו. למשל, כשמדברים על השלב ההרפתקני מדי של מוביפס, כולל כניסה לעולם הפקות הסרטים, מזכירים רק את ״גוטי״ הכושל והמפדח, אבל לא את ״חיות אמריקאיות״ המעניין. זה כאילו שאגיד כי בתור צופה ידעתי שעתידה של החברה נחרץ כאשר נכנס לתמונה מוכר רהיטים שאפתן, נעדר הבנה אמיתית שלמד לנהל תוך כדי תנועה. גם אם זה חלק ממה שקרה, יש בכך ראייה צרה שנובעת מתפיסת עולם קודמת וידע ספק רלוונטי, דרכו אני מביט של תמונה מורכבת יותר. מן העבר השני, אולי זה בדיוק הסרט שמגיע לחברה כמו מוביפס. הוא בהחלט מיטיב להסביר למי שלא היו שם מה בדיוק קרה ועד כמה זה היה פלילי. הייתה בי קצת שמחה לאיד בסיום הצפייה, לא משהו שצריך להתגאות בו אבל כן להתוודות, לצד ההבנה כי ברוב המקרים הרמאים רק מחכים לעונשם ולא בטוח אם יספיקו לרצות אותו. עוד מחשבה שאולי רלוונטית בהקשרים אחרים.