פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 18: "ביקור התזמורת" (2007)

שנה בדיוק לאחר האירוע חסר התקדים בו סרט זכה באופיר אבל לא נשלח לאוסקר, והנה זה קרה שוב. עם זאת, בשונה מהסיטואציה המביכה אליה נקלעו "אדמה משוגעת" ו"אביבה אהובתי" ב-2006, זו של השנה הרודפת הייתה עמוסה בהרבה יותר אינטריגות ומילים קשות. כזו שאולי עדיין יש אנשים בתעשיית הקולנוע הישראלי שטרם התאוששו ממנה.
מכיוון ששום דבר מזה לא קשור לאיכויותיו של הסרט המנצח, ואלו הכול תוצאות חיצוניות של חלמאות ישראלית ואגו פגוע, תהיתי האם להתייחס לזה באופן מפורט או שאולי להזכיר זאת בכמה מילים קצרות ולהמשיך הלאה. החלטתי בסוף שכן להשקיע בזה כמה פסקאות לפני שנדבר על הסרט כזוכה שעומד בפני עצמו, בעיקר כדי לראות כמה משונה ויוצאת דופן – לטוב ולרע – הייתה 2007 לקולנוע הישראלי.

על אף חוק הקולנוע הישראלי שתוקן ב-1999 והסדיר ענייני את הזרמת התקציב לתעשייה הגוועת, יהיה קשה לומר שתחילת האלף החדש הייתה טובה לקולנוע הישראלי. אמנם היו הצלחות יפות בארץ ובחו"ל, אבל זאת לא הייתה דרך סלולה. 2005, למשל, הגיעה אחרי שנה שקבעה שיאים חדשים ונפלאים לתעשייה המקומית, אבל לא הצליחה לשמור על מומנטום ורובה ככולה התנדף בענני הזמן. לא קל להגיע לתוצאות נחרצות כאשר מנסים לעכל את המתרחש בתקופה ההיא, בין 2000 ל-2006 (יש פרקים לכל זוכי השנים האלו, כמובן).
2007 לא רק שהטתה את הכף לצד החיובי, אלא גם פתחה רצף די מדהים של אבני דרך בקולנוע הישראלי החדש. לא רק שאז החלה טרילוגיית לבנון מגדירת התקופה שעליה נכתבו מאמרים רבים ("בופור", "ואלס עם באשיר", "לבנון"), אלא גם שתפסנו מחדש את תשומת הלב של הקהל שוחר הקולנוע הבינלאומי, ובאופן שקצת מזכיר את מה שקרה עם רומניה, התוצרת שלנו הפכה להיות לכמה שנים מתוקות בת בית בפסטיבל העולם. וכדובדבן על הקצפת, לשמה של ישראל נרשמו ארבע מועמדויות לאוסקר תוך חמש שנים.

2007 התחילה ברעידת אדמה, לא פחות. בפסטיבל ברלין שהתקיים בפברואר הוענק הפרס החשוב ביותר לקולנוע ישראלי עד אותה נקודה – פרס הבימוי ליוסף סידר על סרטו השלישי, "בופור", שהתמודד מול שמות עצומים כמו בילה אוגוסט, סטיבן סודרברג, רוברט דה נירו, פארק צ'אן-ווק, כריסטיאן פצולד, וכמובן הסרט שיביס אותו שנה לאחר מכן במגרש אחר לגמרי – "הזייפנים".
הדוב הכסוף של סידר התמקם מעל היוקרה של הזכיות הגדולות האחרות של הקולנוע הישראלי עד כה בקאן: פרסי המשחק לעודד קוטלר ב-1967 על "שלושה ימים וילד" ולחנה לסלאו ב-2005 על "איזור חופשי", ופרס מצלמת הזהב ל"אור" ב-2004.
מה שמדהים היה שברגע שדעכה ההתלהבות מהרגע ההיסטורי הזה, הקולנוע הישראלי שב למרכז העניינים בחלקה השני של 2007 עם "ביקור התזמורת", שהוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן לקראת הקיץ. זאת הייתה מהדורה מיתולוגית בפני עצמה, ומול סרטו של ערן קולירין התמודדו במסגרת ההיא בין היתר "חבצלות מים" של סלין סיאמה, "אתם, החיים" של רוי אנדרסון, "מיסטר לונלי" של הרמוני קורין ו"קליפורניה חולמת" של כריסטיאן נמסקו שלקח את הפרס הגדול. "ביקור התזמורת" סיים את הפסטיבל עם פרס מיוחד של חבר השופטים וביקורות כל כך נלהבות שכל דלתות העולם נפתחו בפניו. החצי השני של 2007 היה כולו "ביקור התזמורת" שצבר פרסים ומועמדויות בכל מקום שאליו הגיע. יחד עם פרס מצלמת הזהב שהלך ל"מדוזות" באותה מהדורה, לגמרי התקבלנו למועדון.
כדי להבהיר כמה גדול זה היה, האנקדוטה שאחלוק היא שכאשר עשיתי מפגש יוצרים עם ארי פולמן לקראת הקרנה של "איפה אנה פרנק?" שאלתי אותו על סיבוב ההצלחה של "ואלס עם באשיר" ב-2008 והוא תיאר את זה במילים: "הייתי בכל העולם. התעוררתי במקומות שרק ערן קולירין ראה לפני". קשה להיזכר בסרט ישראלי שכל כך אומץ בחום ברחבי תבל לפני "ביקור התזמורת".
הבכורה הישראלית של "ביקור התזמורת" הייתה בפסטיבל ירושלים 2007. אז כבר גרתי בעיר ולכן אני יודע ממקור ראשון שכולם התעסקו רק בו. הדיבורים על כמות האנשים שעמדו מחוץ לאולם וחיכו לשווא להזדמנות לכיסא פנוי היא משהו שנזכרים בו עד היום.

וכך, עם בוא הסתיו, עמדו זה מול זה "ביקור התזמורת" ו"בופור" במגרש המשותף היחיד להם – פרסי האופיר. הראשון היה עם נוכחות בכל אחת מ-13 הקטגוריות, והשני עם עשר מועמדויות ("סובל" מכך שלא היו לו שחקניות שיכולות להתמודד בקטגוריות המיועדות, ודי במפתיע לא הצליח לסגור שחקן משנה).
המועמדים הנוספים לפרס הסרט היו "מדוזות" ו"נודל" גם הם עם עשר מועמדויות לכל אחד, ו"חופשת קיץ" עם ארבע.
על מהלך הטקס והפרסים נגיע בהמשך, כרגע אנחנו יותר מתעניינים בשורה התחתונה ובטירוף שהגיע בעקבותיו – "ביקור התזמורת" סיים את הטקס כמנצח הגדול, כולל כמובן פרס הסרט הטוב ביותר, והנה הוא בדרך לאוסקר.
כבר הרבה שנים לא הייתה כזו אופטימיות בקרב התעשייה הישראלית בנוגע לסיכוייה לאוסקר, ועל פניו עם סיבות טובות. "ביקור התזמורת" נחגג בכל ביקורות העולם, זכה בשני פרסי הקולנוע האירופאי כולל השחקן הטוב ביותר, היה מועמד לפרסי הקולנוע העצמאי האמריקאי בפרס הסרט הזר, והיה חלק מחמשת הסרטים הזרים בפרסי ה-NBR שאז היו יריית הפתיחה לעונת הפרסים. מועמדות ראשונה לאוסקר מאז 1984 הייתה בכיס שלנו, אילולא פרט קטן ומשמעותי אחד – "ביקור התזמורת" לא היה כשיר למועמדות.

ממש לא צריך להיות מומחה גדול כדי לזהות את הבעייתיות של לשלוח את "ביקור התזמורת". יש שלושה תנאי בסיס על מנת להיות כשירים מטעם האקדמיה האמריקאית: 1) הוא צריך להיות הנציג הרשמי של המדינה, 2) סעיף טכני על הפצה מסחרית במדינתו בטווח חודשים מסוים, ו-3) אחוז הדיאלוגים והמלל שבו חייב להיות מעל חמישים אחוז בשפה שאיננה אנגלית. לא משנה איזו שפה (זו לא חייבת להיות השפה הרשמית של המדינה השולחת) אלא פשוט לא אנגלית. כסרט שבמרכזו מפגש תרבויות של אנשים שחייבים להתנהל זה מול זה באנגלית, את זה "ביקור התזמורת" פשוט לא עובר.
בנקודה הזו של הסיפור יש כמה עובדות שאף אחד לא מעוניין להתחייב עליהן, לפחות לא באופן רשמי. אבל מה שקרה לפי השמועות הוא שמישהו – כנראה מצוות "בופור", לכאורה – פנה אל האקדמיה האמריקאית והלשין ש"ביקור התזמורת" לא עומד בתקנון, מה שהוביל לפסילתו. לי באמת אין מושג האם זה נכון, אבל אני יכול בוודאות וללא עוררין לעמוד מאחורי המשפט הבא: הלשנה או לא הלשנה, "ביקור התזמורת" היה נפסל במוקדם או במאוחר.
אני לא בטוח מה הביא את האקדמיה – ופה אני מאשים רק את ההנהלה, כי המצביעים לא אמורים להכיר את הפרטים האלו. הם פשוט צריכים להצביע לסרט האהוב עליהם – לחשוב שאם הם לא יגידו כלום אז האקדמיה האמריקאית, על כל העובדים בה שהתפקיד שלהם הוא לבדוק כשירות של סרטים, לא יעלו על זה. אבל זו חשיבה די מגוחכת. כמעט כל שנה נפסלים סרטים על הסעיף הזה, המידע הזה מאוד זמין לכל מי שיש לו אינטרנט. כן, גם ב-2007.
לא פחות משונה מזה הוא העלבון הפומבי של אנשי "ביקור התזמורת" שחשבו שכל מה שעמד בינם לבין השטיח האדום בלוס אנג'לס היה מכתב מצוות "בופור". זו באמת לא המציאות.

על אקט ההלשנה כפעילות לגיטימית אפשר להתווכח, אבל האמת היא שזה הביא לתוצאות חיוביות, מכיוון שחלון הזמנים של פסילת "ביקור התזמורת" אפשר לישראל לשלוח נציג חדש, מה שלא היה קורה כמה שבועות לאחר מכן. אני לא לגמרי בטוח מה הייתה הפרוצדורה שהביאה לכך, אבל ישראל החליטה לשלוח את "בופור" במקום, ואת התוצאות כולנו זוכרים. בצורת של 23 שנים הסתיימה, וישראל התקבלה לאוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, אחת מחמשת המועמדות הסופיות. על פניו זאת אמורה להיות חגיגה – סרט אחד זוכה בקאן ובפרסי התעשייה המקומית, סרט אחר זוכה בברלין ומועמד לאוסקר. איזה יבול נפלא. אבל בתוך התעשייה בישראל ראו בעיקר את השלילי.

הפסילה של "ביקור התזמורת" לא הכתה גלים רק בישראל, אלא בכל העולם. מכיוון שהיה מדובר באחד הסרטים האהודים ביותר בסצנה הבינלאומית, התקשורת הזרה גם היא שצפה וקצפה על האקדמיה האמריקאית ועל התקנון שלה, הצביעה בפעם המי יודע כמה על החוקים המשונים שלה שמונעים מהטובים שבסרטי תבל להתקבל לתחרות שלה.
האקדמיה האמריקאית התעלמה מהעניין הזה בעיקר כי היו לה צרות גדולות יותר על הראש. ב-2007 הוגש לאקדמיה מטעם רומניה זוכה דקל הזהב "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", אחד הסרטים המהוללים ביותר של השנה. למרבה הצער, המצביעים של האוסקר לא מצאו לנכון לכלול אותו ברשימות שלהם, ותגובת הנגד הייתה עצומה. זה מה שגרם לאוסקר להקים ב-2008 ועדה חיצונית, שתכניס לשורטליסט את הסרטים האיכותיים שהאמריקאים לא לגמרי מתמודדים איתם. היא כבר בוטלה מאז.
בסופו של דבר, "בופור", כזכור, הפסיד לסרט השואה האוסטרי "הזייפנים". זה אירוני כמעט כמו הפעם ההיא שסרט ישראלי (גם של סידר) הפסיד לאירנים. מצחיק שם באוסקר.

בארץ נדמה שעדיין לא התאוששו מאירועי "בופורגייט", ודם רע ממשיך לזרום בין המעורבים. זה לא גרם לאקדמיה לנסות ולשנות את דרכיה, ועדויות נוספות לפער בין ההבנה מהו אופיר ומהו האוסקר ממשיכים להתקיים חדשות לבקרים. כמו למשל מקרה "הבלתי רשמיים" שנכנס לאופיר כפייבוריט אך כל מניותיו נחתו באחת ברגע שהתגלה שהוא לא כשיר לאוסקר על תקנון חלון ההפצה. אני מניח שגם בעתיד תהפוך חגיגת הקולנוע הישראלית לשדה קרב של בירוקרטיה, כאשר הקורבנות היחידים יהיו היוצרים.

אבל כעת אפשר להניח לכל זה, ולהישיר מבט אל הזוכה של טקס פרסי האופיר ה-18, אחד הסרטים האהובים ביותר של הקולנוע הישראלי ואחת ההצלחות הגדולות ביותר שלו בעולם, "ביקור התזמורת" – סרט הקולנוע הראשון של ערן קולירין (לפני כן הוא ביים לטלוויזיה את "המסע הארוך". לאופיר כבר היה מועמד על התסריט לסרטו של אביו גדעון, "צור הדסים"), אותו גם כתב. המפיקים היו אילון רצ'קובסקי, אהוד בלייברג, יוסי עוזרד וקובי גל-רדאי.
"ביקור התזמורת" נפתח בכתוביות לבנות על מסך שחור, בעברית ובערבית, שמכניסות אותנו למצב תודעתי של אגדה, ועל הדרך אי אפשר שלא לחייך מולן. לאחריהן עולה האור על פריים שבעקבותיו יהיה מאוד קשה לא לחשוב על הקולנוע של איליה סולימן, ושם הסיפור מתחיל: תזמורת המשטרה של אלכסנדריה נחתה זה עתה בישראל על מנת להופיע באירוע הפתיחה של המרכז לתרבות ערבית בפתח תקווה. אך מכיוון שאיש לא בא לקבל את פניהם בשדה התעופה, והם קלולסים לגמרי בענייני ישראל, טעות מביאה אותם לקחת אוטובוס לבית התקווה, יישוב נחשל ועלוב בדרום. תקועים בשום מקום בלי יכולת ללכת (איזה מזל שבישראל אין תחבורה ציבורית מתפקדת, אחרת כל הסיפור הזה לא היה קורה), התזמורת נתקלת במסעדה קטנה אותה מנהלת דינה. טוב לבה, וגם כנראה השעמום הכללי, מביאים את דינה להציע לתזמורת ללון בעיירה למהלך הלילה, ושם, דרך מפגשים עם המקומיים, עוברים כולם לילה אחד של התמודדות עם מצבם, ניצחונות והפסדים קטנים, שיוציאו מכל צופה עם לב פועם דמעות לפחות פעמיים.

גם כמעט שני עשורים לאחר שנעשה, את הקסם של "ביקור התזמורת" אי אפשר להעמיד למבחן. אמנם באופן אישי אני לא מעריץ גדול של הפילטר הירקרק שהושם על כל הסרט (ואפשר גם להתווכח על הדרך בה מתוארים תושבי הפריפריה בדרום הארץ), אבל זאת כנראה ההסתייגות היחידה שלי היציאה הנהדרת הזו. זו באמת לא תדהמה שרגעים ממנו מופיעים בכל מונטאז' של רגעי הקולנוע הישראלי הבלתי נשכחים, ותשומת הלב של העולם לא ירדה ממנו שנים לאחר מכן. העדות המרשימה ביותר היא המחזמר שנעשה על פי הסרט, שסחף את פרסי הטוני של 2018, כי למרבה המזל הוא לא התמודד מול העיבוד המוזיקלי של "בופור" (סליחה. הייתי חייב), ועלה על בימות בכל העולם.

"ביקור התזמורת" הוא סרט קטן. קטנטן, יהיה אפילו אפשר לומר, ולכן זה מפעים כמה רגש הצליחו לדחוס פנימה קולירין, הצלם שי גולדמן, העורך זהר סלע וצוות השחקנים. זה סרט שהוא כולו סבלנות והתבוננות. אמנם יש בו דרמה, אבל היא זעירה, בכוונה כמובן, וההתעלות מגיעה ממבטים, מהמיקום של הדמויות בתוך החלל, מאורך השוטים שמרכיבים רגע אינטימי בין שני אנשים בחדר הומה. כל סצנה בסרט, מתחילתו ועד סופו, כולאת בתוכה לפחות ביט רגשי אחד שלאט לאט מצטבר, אבל אף פעם לא באמת משתחרר החוצה, אלא נמלט בעדינות, כמו מתוך נשיפה בשפתיים צמודות.
זה גם הופך את "ביקור התזמורת" לסרט מאוד עצוב, אבל לא מדכא, כאילו מתוך הרגעים הקשים תמיד תהיה האפשרות להמשיך הלאה גם אם משהו מהם לעולם לא ירפה. בצפייה הנוכחית, למשל, הדיאלוג האחרון בין סימון לאיציק בלט לי במיוחד, כי בו קולירין ממסגר את כל סרטו: האם קונצ'טרו צריך להסתיים ברגע של שיא עם כינורות וחצוצרות, או פשוט בשקט בחדר, עם מנורה, תינוק ישן, וטונות של בדידות? בהקשר הזה דווקא יש עניין מעורר בחינה, כי קולירין משחק משחק כפול. מצד אחד זהו סרט על כמעט, על הפחד מלהושיט את היד ולנגוע במה שרוצים להשיג, או לחילופין במה שכואב. עם זאת, הקונצ'רטו הזה ספציפית מסתיים לא בכמעט או בבדידות, אלא עם מילולית תופים וחצוצרות באירוע המוזיקלי בפתח תקווה שמוביל אותנו אל כתוביות הסיום. אבל גם בו, בתוך כל המוזיקה והשירה, הרגע הכי חזק הוא מבט אחד דומם שנותן איש אחד לאחר, מכיר במסע שעברו ושאולי הכול יהיה בסדר.
לא אשן בשקט אם אשמיט בטקסט הזה את שוט "יש לי ציפור קטנה", שבקלות נכנס לפנתיאון כאחת הסצנות הטובות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

בטקס פרסי האופיר של 2007 הצליח "ביקור התזמורת" לנצח בשמונה מבין 13 המועמדויות שלו. הוא הפסיד את פרס שחקנית המשנה (ענת וקסמן על "נודל" עקפה את רינת מטטוב של "ביקור התזמורת"), ואת פרסי העיצוב האומנותי, הצילום, העריכה ועיצוב הפסקול (כולם ל"בופור"). אני מניח שהסיבה שלא סחף את הכול כמו שקרה בעבר ל"האסונות של נינה" ו"חתונה מאוחרת" הוא שבעקבות תוצאות ההצבעה של השנה הקודמת, שינתה האקדמיה את השיטה ב-2007 והתווסף סיבוב הצבעה נוסף לאחר חשיפת המועמדים.
עם זאת, נראה שהניצחונות של "ביקור התזמורת" היו די מובטחים. אולי בבימוי והסרט היה פייט מצד "בופור" (למעשה, היה מסתדר אם האקדמיה הייתה מפצלת בין השניים, נותנת את הסרט לקולירין אבל את הבימוי לסידר, מכירה בכך שבסרטו השלישי קבע רף חדש לעשייה קולנועית בישראל), אבל אני מאמין שהתסריט, המוזיקה ושלושת פרסי המשחק היו בכיס שלו.

ששון גבאי חזר לאופיר שנה אחרי מועמדותו על "אביבה אהובתי" וזכה באופיר השני שלו (אחרי "עונת הדובדבנים" אי שם בתחילת הניינטיז). גבאי – שכבר אפשר להגיד בלב שלם שמדובר בגדול שחקני ישראל של כל הזמנים – יהפוך לשיאן האופיר בעתיד, אחרי "גט" (גם שם לצד רונית אלקבץ) ו"קריוקי". ב-2007 גבאי הביס את אשרי כהן ("בופור"), לירון לבו ("זרים"), גל זייד ("תנועה מגונה") ואסי דיין שוב בתפקיד של אדם דתי ("חופשת קיץ").
רונית אלקבץ, באופיר השלישי שלה (אחרי "שחור" ו"חתונה מאוחרת") גם היא כנראה לא עמדה מול תחרות רצינית במיוחד. לצדה היו מועמדות אניה בוקשטיין ("הסודות"), שרה אדלר ("מדוזות"), מילי אביטל ("נודל") וקרן מור ("תנועה מגונה"). זה הפך אותה ואת ענת וקסמן מקטגורית המשנה, באותה השנה ממש, לשחקניות הראשונות לצבור שלושה פרסים. אל ההישג הזה יצטרפו בעתיד דאנה איבגי וריימונד אמסלם.
באופן רשמי, זה יהיה האופיר האחרון בו זכתה רונית אלקבץ, ועוד אנדרטה לכוח המדהים של האישה הזו ששברה את לבנו כשהלכה לעולמה ב-2016. החלל שהותירה טרם התמלא.

את פרס שחקן המשנה לקח סלאח בכרי, ובכך קבע לעצמו הישג אופירי משמעותי – הוא הערבי הראשון שזכה בפרס משחק. רשימת המועמדים לצדו הייתה זהה לרשימת הסרטים מפרס השחקנית הראשית: אדיר מילר ("הסודות"), צחי גראד ("מדוזות"), יפתח קליין ("נודל") ואשר צרפתי ("תנועה מגונה").
העניין עם בכרי, שבעקבות כל מה שקרה מאז כנראה לא ישוב לשחק בסרט ישראלי בעתיד הנראה לעין (אני בכלל מופתע שהוא לא אמר שום דבר על כך ש"הכפתן הכחול" בכיכובו הופץ השנה בארץ), הוא שמצד אחד מדובר בנוכחות קולנועית לא רגילה. הכריזמה שלו כמעט לא הגיונית, ומצטער אם זה לא ראוי לכתוב, אבל מדובר באחד הגברים הכי יפים שהיו בסרט ישראלי אי פעם. מאדך, בעיני מצטיין קאסט המשנה של הסרט הוא בכלל חליפה נטור בתפקיד סימון. הוא ללא ספק היה ההצבעה שלי, אם היה נרשם מטעם הסרט. לצדו, גם רובי מוסקוביץ ושלומי אברהם נותנים כל כך הרבה יותר ממה שיש על הנייר. זוהי טבעה של תחרות מהסוג הזה, ואני בטח לא זה שיכול להטיף לגבי המשמעויות שלה, אבל להשוות בין הארבעה האלו זה מרגיש לא נכון, אז כולם מנצחים מבחינתי.

"ביקור התזמורת" (וכן, גם "בופור". סרט שאני אוהב בכל לבי וכנראה הייתי מצביע לו) פתחו דף חדש לקולנוע הישראלי. מכאן, ולחמש השנים הבאות, הסרטים שלנו יהיו חלק אינטגרלי מזה של העולם הגדול, שחקן משמעותי בנוף הקולנוע הבינלאומי, ועליהם נדבר בשני הפרקים הבאים. זה אמנם לא יחזיק הרבה זמן, אבל נחמד לזכור שזה היה אפשרי פעם. כמה רחוק זה נראה עכשיו.

רשימת הזוכים המלאה של פרסי אופיר 2007:
סרט: אילון רצ'קובסקי, אהוד בלייברג, יוסי עוזרד, קובי גל-רדאי – "ביקור התזמורת"
בימוי: ערן קולירין – "ביקור התזמורת"
שחקן ראשי: ששון גבאי – "ביקור התזמורת"
שחקנית ראשית: רונית אלקבץ – "ביקור התזמורת"
שחקן משנה: סלאח בכרי – "ביקור התזמורת"
שחקנית משנה: ענת וקסמן – "נודל"
תסריט: ערן קולירין – "ביקור התזמורת"
צילום: עפר ינוב – "בופור"
עריכה: זהר סלע – "בופור"
מוזיקה: חביב שחדא חנא – "ביקור התזמורת"
עיצוב פסקול: אשי מילוא, אלכס קלוד, ישראל דוד – "בופור"
עיצוב אומנותי: מיגל מרקין – "בופור"
עיצוב תלבושות: דורון אשכנזי – "ביקור התזמורת"
סרט תיעודי: נדב שירמן, איל רצ'קובסקי, יוסי עוזרד, קובי גל-רדאי שחר כהן, חליל אפרת, שרון שמיר – "מרגל השמפניה"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "קלרה הקדושה"
3. "ביקור התזמורת"
4. "ההסדר"
5. "אביבה אהובתי"
6. "שחור"
7. "החיים עפ'י אגפא"
8. "מדורת השבט"
9. "אדמה משוגעת"
10. "כנפיים שבורות"
11. "חולה אהבה בשיכון ג'"
12. "שורו"
13. "איזה מקום נפלא"
14. "החברים של יאנה"
15. "האסונות של נינה"
16. "קרקס פלשתינה"
17. "מעבר לים"
18. "עפולה אקספרס"
19. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"