אימה לנשמה – מדור חודשי חדש של סריטה 

יש מי שיסכימו שהדבר המנחם ביותר בסוף של יום מתיש הוא להתרפק מול סרטי אימה: חדשים שינסו להפתיע, או ישנים שיחבקו אותנו עם רעיונות ומבנים מוכרים. זה לא מובן מאליו, כי בזמן שבין שלל הפיתולים של הז'אנר יש גם קומדיות אימה, סרטים מופקים באופן עצמאי או פשוט זול עד כדי גיחוך מבדר של קאמפיות, וסרטים מרגשים, זה בסופו של דבר ז'אנר שמבקש להושיט יד עם טפרים חדים וללפות אותנו חזק בלב או בקרביים, ואז למשוך, או לשרוט, או לפחות למעוך ואז לטלטל. היכולת שלו להותיר את הפְּנים שלנו חשוף לא מתאימה תמיד, אבל כשכן, היא פותחת אותנו לקבל ביטויים חדשים לנושאים קשים או סבוכים או מושתקים, כאלו שלא נוח או נעים לדבר עליהם בצורה אחרת. האפשרות הזו לניעור מחשבתי או רגשי, שקיימת גם במדע בדיוני ובפנטזיה, מגיעה בעיניי באופן מוגבר ועם גישה ישירה לגוף בסרטי אימה – והופכת אותם לאחד הדברים האהובים עליי, ולז'אנר הצפייה המועדף, כבר כמה שנים טובות.

ולכן, בעוד שהמדור הזה לא יהיה "אימת החודש" החדש, כי הכתיבה העקבית של אור והתפיסה שלו לגבי קולנוע אימה הן ייחודיות ומשובחות וחסרונן כבר מורגש (אני שומרת לעצמי את הזכות להתייעץ איתו על שמות בעברית), הוא יהיה פרויקט חודשי אחר. אציע אפשרויות צפייה חדשות או ישנות יותר עם רשמים, המלצות ואזהרות. לפעמים יהיה בין הסרטים חוט מקשר, ולפעמים אציע תפריט משונה יותר. יש מקום לכולם – סרטי אימה כבדים, קלאסיקות שהגיע הזמן להשלים, סלאשרים משפריצים ודרמות משפחתיות שלפעמים הן הדבר הכי מפחיד שיש לנו בחיים.

בחיפוש אחר שם לפרויקט, נזכרתי בסרט שהעניקו לו את התואר "יצירת מופת" מעל דפי האתר שלנו יותר מפעם אחת, וכך גם במגוון מקורות נוספים – ובצדק. "עלי: פחד אוכל את הנשמה" הוא סרט מבריק ומטלטל ומדבר על נושאים גדולים, דרך מערכת יחסים בלתי ניתנת להכלה או הבנה של הסביבה. הוא לא סרט אימה, אבל הוא עוסק בחומרי מציאות מפחידים, או קשים אם תרצו. לפיו פחד משתק ממה שחושבים, ממה שיקרה, ממה שיעשו לנו או שנעשה או שלא נעשה – אוכל את הנשמה. בהיפוך משלים, סרטי אימה, כמו שתיאר אותם ג'ו היל (סופר, תסריטאי והבן של אחד, סטיבן קינג) הם "אמפתיה קיצונית". כי האימה בסרטים מאכילה את הנשמה, ומניעה אותה. טיפול בהלם שנותן לנו חומר כדי להמשיך. זו נקודת המוצא שלי כשאני כותבת על הז'אנר, והיא תמשיך להיות כך – בשאיפה – בכל חודש.

בזמן שאת "אות משמיים: הסימן הראשון" שמציג עדיין בקולנוע אני מקווה להשלים בקרוב, ושמעתי עליו דברים טובים, נתחיל עם שישה סרטים אחרים, כולם כמעט חגים סביב הנושא שכבר עלה פה בין השורות בבוטות קלה, והוא אימה שמתחברת לקשרי דם. יש כאן כמה משפחות כמקור כוח, או מקור לפצע גדול, או גם וגם.

Perpetrator
דבר עבירה

אפשר היה להתייחס לסרט שכתבה וביימה ג'ניפר ריד מ-2023 בסלחנות אילו הוא סרט ביכורים. הייתי משוכנעת שזה המצב, כי מדובר ברעיון מרענן שהולך לאיבוד בסבך עלילתי מבולגן, מבנה מבולבל ותחושה כללית של הפקה דלת תקציב. "Perpetrator" עוסק בצעירה שמכונה ג'וני (קיה מקירנן, "הסודות של איסטאון") שעוברת לגור אצל דודה שלה בגלל שיש לה אבא שלא מסוגל להתאפס על עצמו ובעיקר על הפרצוף שלו. מילולית, הוא מתבונן במראה והפרצוף שלו מתעוות ומיטשטש.
הסיבה השנייה והמרכזית יותר היא שג'וני תהיה בת 18 עוד רגע, ובגיל הזה הנשים במשפחה שלה עוברות תהליך התבגרות מזורז שכולל משהו שנראה בין כוח על לדיבוק, שכולל הרבה דם, ברפרור מעודן כמו לום בראש לבגרות מינית. בזמן שהיא מנסה להכיר את גבולות היכולות החדשות שלה ועלינו לפענח אם מדובר בקללה או ברכה, משמח לראות שאת דודה שלה מגלמת אלישיה סילברסטון. הילדי, הדודה סילברסטון, מספקת תמהיל של נבזיות, עוויתות לא רצוניות וחוכמת חיים אותה היא מפזרת ברמזים לגבי הכוח הפוטנציאלי שעובר במשפחה. 

שימו את כל זה בצד לרגע, כי בשכונה של הדודה הילדי יש בית ספר ממנו נעלמו כמה נערות. למעשה, עם מקרה אחד כזה הסרט מתחיל, אבל לוקח לו זמן רב לחזור לנושא, ולחקירה העצמאית שג'וני מחליטה לנהל כדי להשתלב. בדרך היא גם מוצאת הבנה ומשיכה אצל נערה נוספת שעוזרת לה לאסוף רמזים ולחקור את הבחור הכי פופולרי בשכבה, כדי להבין אם הוא קשור להיעלמויות. הכוח המשפחתי שלה, שנראה כמו התקפים של עוויתות ומגוון קטעים שנראים כמו קליפים חובבניים עם התייחסויות שונות לדם, מתחבר לחטיפה של הנערות בסופו של דבר, אבל בדרך קל להתבלבל או לאבד ריכוז בתוך חלקיו השונים של הסרט.

יש כאן מסורת משפחתית מסתורית, שאלות מרחפות לגבי מה נסגר עם הפרצוף של אבא של ג'וני ולמה הילדי מתנהלת כמו קלישאה מבדרת של מכשפה, לצד הרבה הומור שחור שמופר על ידי קנוניה מדאיגה. זה דחוס ועם זאת יותר מדי זמן מבוזבז על החלקים הלא נכונים. עם ההבנה שזה סרטה השלישי באורך מלא של ריד, אני קצת פחות סלחנית, אבל בכל זאת חשבתי לציין אותו כי מדובר בצפייה מבדרת לפרקים.

כמה הוא מפחיד? אלא אם כן יש לך רתיעה רצינית ממחזור או דם, וטריגרים לגבי חטיפה ופגיעה בנשים או בכלל (שזה לצערי כולנו כרגע) – הוא נותר בצד הקליל של האימה.
כמה הוא לנשמה? הרעיון שלו מצא חן בעיניי, צעירה שכוח מתפרץ ממנה ומחבר אותה למסורת של נשים במשפחה שיכולה לעזור לה להציל אחרות, או לאיים עליה. אבל הוא נותר בעיקר בגדר רעיון שמבוצע על הצד השטחי והבוטה של הדברים, ולא נכנס קצת יותר לעומק. וחבל, כי יש סצנות של צלילה לתוך מים – של רחם או תת מודע או השד יודע מה, אבל הם נשארים רדודים. 

Baghead
ראש-שק

והנה סרט שהוא באמת סרט ביכורים. אלברטו קורדור ביים את "Baghead" שיצא לאחרונה לסטרימר האימה האמריקאי Shudder בהתבסס על סרט קצר וזוכה פרסים שלו מ-2017 שכתב לורקאן ריילי. את התסריט לגרסה הארוכה שצולמה באנגליה ובגרמניה כתבו כריסטינה פמיס וברייס מקגווייר. צפיתי בו בעיקר מתוך סקרנות לאן הוא יילך – וזה הדבר החיובי המרכזי שאפשר לומר עליו. מדובר בעוד סרט עם רעיון מסקרן שלא מבוצע עד הסוף, כלומר, הוא שותל כל מיני כיוונים אבל לא מתחייב אליהם וקצת מתבלגן בדרך, אולי מתוך רצון לפתח לסרט ארוך נראטיב שהיה מהודק וטוב בסרט קצר, יש כאן כמה קצות חוט שלא מתלכדים עד הסוף.

הסרט מספר על אייריס (פרייה אלן), צעירה שמתקשה למצוא את מקומה בחיים ומקבלת ידיעה על מותו של אביה (פיטר מולן) איתו לא הייתה בקשר שנים. עם המוות מגיעה ירושה מפתיעה ונוחה – פאב ישן נושן שלא ידעה על קיומו, שכולל גם דירה לה היא זקוקה נואשות כרגע בקומה מעל, ומרתף עם ישות מסתורית עם שק על הראש (אן מולר) במרתף. כן, אין לה יותר מדי פרטים על מי זו ומה היא, אבל אבא שלה השאיר אחריו קלטת וידאו, כנראה מתוך הנחה שמי שיקבל לידיו את הפאב ידאג לשמור את מכשיר הווידאו הישן שנמצא בקומת המגורים וגם יצליח להפעיל אותו. בקלטת הוא מספר ומזהיר שלא משנה כמה זה מפתה, אסור לדבר בתדירות גבוהה מדי עם הישות שחיה בתוך קיר במרתף. היא מסוגלת לחבר את מי שידברו איתה עם קרובים אליהם שמתו, אבל אם עוברות יותר משתי דקות היא מפסיקה לתעל את המתים ומתחילה להיות מסוכנת. היא גם כבולה למי שמחזיק בחוזה הבעלות על המקום, וחייבת לציית לו, אבל ככל שמתרועעים איתה יותר, כך גדל הכוח שלה והיא עלולה לנסות כל מיני דברים כדי להשתחרר.

כמובן שבמקום להניח שאבא שלה איבד קצת קשר עם המציאות בערוב ימיו ולעשות למרתף ניקוי יסודי, אייריס פוגשת גבר צעיר שמבקש שתי דקות עם אשתו המתה, באמצעות שיחה עם הגברת המבחילה והשק על ראשה. הוא גם מוכן לשלם המון. הכסף מדבר, ולמרות מחאות של חברתה הטובה קייתי (רובי ברקר), הן נותנות לבחור לרדת למרתף ולחלץ פרידה אחרונה מאשתו המתה. כל העניין הוא סוג של סיאנס, רק שמי שמבצעת אותו מעוררת פלצות. הפיתוי הכספי והרעיון של התחלה חדשה גוברים על סימני האזהרה המתרבים, והעלילה הולכת ומסתבכת מכאן. 

קל להתפתות ולהשוות את הסרט ל"נגעת נרצחת" בגלל המנגנון של חיבור לשיחה עם המתים שחייבת להיות מוגבלת בזמן אחרת דברים משתבשים. אבל אין יותר מדי דמיון בין שני הסרטים מעבר לכך ולעובדה שבמרכז שניהם יש נשים צעירות. אין דמיון בסגנון, כי כאן מדובר בסרט עם טון רציני יותר ובהתרחשות קטנה יותר שסובבת בעיקר סביב מוקד התרחשות אחד, ולא בעלילה. הפיתוי כאן אינו בגלל ריגוש ובידור. האנשים שפונים אל שירותיה של הישות במרתף רוצים מלכתחילה לפתור משהו עם המתים, לא להשתעשע איתם. 

מה שעובד כאן הוא הרעיון שיש משהו מתחת לפאב, כוח שאי אפשר לעמוד בפיתוי שלו, אבל שעומד לגבות מחיר – מעבר לכסף. והחיבור של הנושא בין האב לבת, וכיצד היא משחזרת את הצעדים שלו, גם כשהיא מתכוונת לעשות את ההפך המוחלט ממנו. מה שפחות עובד הוא שדברים שאמורים לקרות בהדרגה, כמו ההישאבות של אייריס אל כל העניין, מתרחשים מהר. דברים שהיו יכולים לקרות מהר או בכמות גדולה יותר – כמו המחשה יותר מגוונת של היכולות של הדמות המסתורית, גילויים נוספים לגביה ולגבי ההיסטוריה שלה ושל מי שהיו בעלי המקום בעבר – מגיעים מאוחר מדי או לא בכמות מספקת. וכך הסרט מתחיל כל מיני דברים, אבל לא מפתח אותם עד הסוף, ולכן מרגיש קצת מפוספס. 

כמה הוא מפחיד? העיצוב של גברת ראש-שק די מוצלח, וגם המעברים שלה ממשהו מבחיל לחשוב וחוזר חלילה. אבל אלו רגעים מעטים יחסית בתוך סרט שלם שמתנהל באופן די צפוי מבחינת הבהלות.
כמה הוא לנשמה? יש כאן קצה של דיון על אבות אכלו בוסר ושיני בנות תקהינה, על עבר משפחתי שרודף אותנו ועד כמה הוא יכול להיות מפתה, מזמין והרסני. אבל , כאמור, זה רק קצה של דיון. הדמויות לא מספיק מפותחות כדי שהדברים יחלחלו. 

Late Night with the Devil
הלילה עם השטן

הסרט שעלה החודש ב-Shudder לא עוסק במשפחה, אבל היוצרים הם קרובי משפחה. במקרה הזה, האחים קמרון וקולין קיירנס מאוסטרליה שכותבים ומביימים יחד קומדיות אימה. הפעם הכיוון הפארודי פחות מצחיק ויותר מביט בגיחוך קל על תכניות האירוח הליליות של שנות ה-70 בארצות הברית. הסרט מציג באופן שנראה אמין ומדויק להפליא לתקופה תכנית ומנחה בדיוניים: ג'ק דלרוי (דיוויד דסטמלשיאן) ותכניתו "ינשופי לילה". התכנית של דלרוי מצליחה ונחשבת לשנייה רק לזו של ג'וני קרסון, עד שטרגדיה אישית מובילה להיעדרות שלו. כשהוא חוזר התכנית כבר מדשדשת, והוא והצוות בונים על כך שספיישל ליל כל הקדושים שתכננו יצליח להלהיב, להבהיל ולהסעיר מחדש את הקהל ואת מקבלי ההחלטות. 

ההצצה שלנו לתכנית לאורך הסרט בנויה משילוב בין קטעי התכנית עצמה, לבין הרגעים בהם יצאו להפסקת חסויות, ובהם אפשר לראות את המתח עולה ואת הפער בין מה שקורה מול הקהל ומשודר, לבין השיחות בין אנשי הצוות השונים כשדברים מתחילים להיות, ובכן, משונים. האורחים לליל כל הקדושים, כמתבקש, מונים מדיום מוגזם (פאייסל באזי), חוקרת פאראפסיכולוגיה (לורה גורדון) ובת חסותה, נערה ניצולת כת והדיבוק שבתוכה (אינגריד טורלי) ואיך אפשר שלא – קוסם שכעת פועל כמי שחושף מדיומים ומוכיח שמדובר בהונאה (איאן בליס). הסרט מתחיל עם קריינות וחומרי ארכיון פיקטיביים שנותנים לנו רקע על דלרוי, על התכנית ועל חשדות לגבי אתר נופש עם סממנים של כת, ואז עובר אל התכנית, ובונה ציפייה לשיבושים מבעיתים.

אלא, שבזמן שמדובר בשחזור תקופתי מרשים ואמין, ובמשחק מצוין של דסטמלשיאן, המעברים בין אווירה קלילה ומגוחכת לבין משהו קצת יותר מפחיד או רציני לא עוברים חלק. אם הסרט אמור להיות רק מבדר ונוסטלגי, בחלק הזה הוא עושה עבודה טובה גם אם מעט איטית. אבל בכל מה שקשור לאימה עצמה – הוא די צפוי. חוץ מסצנה שקשורה להיפנוזה וכמה רגעים שאפתניים יותר לקראת הסוף, הוא קצת מדשדש. מה שחסר הוא קצת יותר מיקוד או התפתחות של הדמות של דלרוי עצמו, כי הציפייה היא לגיבור שהולך ונפרם, אבל הוא לא מגיע למצבים קיצוניים כמו שהיה אפשר לקוות. ואם כבר הזכרתי קיצוניות, הסרט מבהיר שמתרחשים דברים מערערים, אבל הוא ממשיך להתנהל ברובו, יחסית, על מי מנוחות במהלך השידור, ולוקח את הזמן עד שדברים יוצאים משליטה. היה מהנה יותר, אולי, לו הכאוס היה מתחיל קודם. אם תקחו את כל זה בחשבון, מדובר בצפייה מעניינת וחביבה בסך הכל, ובפורמט יוצא דופן ששווה התייחסות. 

אגב, את שקופיות החסות שבסרט היוצרים עשו באמצעות שימוש ב-AI, וקיבלו על כך לא מעט ביקורת. הדיון על שימוש במנועים של אינטליגנציה מלאכותית כדי לעשות קיצורי דרך יצירתיים הוא חשוב, והיה, בצדק, חלק מהותי מהדרישות של שביתת התסריטאים. הם הצליחו להבטיח שטיוטות תסריט שמיוצרות כך לא ייחשבו כטיוטה ראשונה רשמית, עניין משמעותי מבחינת התשלום והקרדיט לתסריטאים שיעבדו עליהן. כאן לא מדובר בתסריט אלא בעיצוב, וכנראה ברצון לחסוך בתקציב היכן שאפשר. השקופיות שאישית יש בי סלחנות כלפיהן בגלל שלא מדובר בסרט גדול, צצות לאורך הסרט והן נראות אמינות, אם כי, כן, גנריות משהו.

כמה הוא מפחיד? למעט רגעים בודדים וסצנה אחת או שתיים, מדובר בצפייה קלילה למדיי מהבחינה הזו.
כמה הוא לנשמה? יש בו עיסוק באבל ובאובדן, אבל הוא לא מצליח לצלול לתהומות אליהם נראה שהוא מכוון, ולכן נשאר בו בעיקר ערך בידורי. מה שהכי מהנה בו הוא לחוש שמדובר באמת בתכנית מ-1977.

Where the Devil Roams
היכן שהשטן משוטט

מאחים יוצרים, למשפחה שלמה. אני עוקבת זמן מה אחרי הסרטים העצמאיים של משפחת אדאמס. זה באמת שם המשפחה של האב ג'ון והבנות אלזה ולולו והאם היא טובי פוזר. בזמן שקל לראות את התפרים ואת ההפקה המצומצמת, בעיקר בכל מה שקשור לתאורה, תפאורה ולפעמים גם לקרטוע קל במשחק ובכתיבה של התסריט, תמיד יש בסרטים שלהם יסוד מהנה, שמגיע באופן שווה מרעיונות מקוריים ומעצם הידיעה שזו יצירה משותפת. נותר רק לקוות שהתהליכים האלו מהנים עבור בני הבית כמו שהדבר נראה כשצופים בסרטים.

האב, האם וזלדה חתומים על הבימוי ןהכתיבה, והם גם מככבים. לולו שם בתפקיד קטן יותר ומעורבת מאחורי הקלעים. טובי גם הפיקה וג'ון גם אחראי בדרך כלל על פס הקול. הפעם, בסרט השלישי שיצא בשלהי 2023, הם יצאו להפקה קצת יותר שאפתנית. ביחס לשני הסרטים הקודמים שהתמקדו במעט דמויות ומיקומים, כאן יש גם דמויות משנה וקווי עלילה יותר מורכבים וגם ניסיון לעשות סרט תקופתי. הם ביקשו לבנות מיתוס בקנה מידה גדול יותר. זה לא סרט שיתפוס תשומת לב רחבה מעבר לחוגי חובבי האימה, אבל הם כן הצליחו לייצר משהו עוכר שלווה, וזה לא מעט. 

הסרט עוקב אחרי משפחה שמסתובבת עם קרקס נודד של מיני אנשים שונים ומשונים. ובזמן שהמופע של המשפחה – אבא בשם סבן (כלומר, שבע), האמא מגי והבת איב – הוא מופע חביב ומערב שירה וקצת ריקוד סמלי, הוא דווקא לא ממש חביב הקהל. מתחרה בו מופע של קוסם שבכל פעם חותך את אצבעותיו. אחרי שהוא נהנה מתגובות הזעזוע של הקהל ואוסף את הכסף, הוא חוזר לאוהל שלו ותופר אותן בחזרה, באמצעות חוט ומחט שמונחים בתיבה עם מה שנראה כמו לב, והם קשורים לאגדה ושיר עם שמוגשים לנו בתחילת הסרט. איב, אילמת חוץ מאשר כשהיא שרה, חומדת את הקופסה עם הלב, החוט והמחט ואת האפשרות לשדרג את המופע של ההורים ושלה. אבל זה ממש לא כל הסיפור.

בזמן שהסרט שצולם בארצות הברית בשחור-לבן מזמין אותנו להזדהות עם איב, לוקח לו קצת זמן לחשוף בפנינו את הסיבה שהמשפחה מטיילת עם הקרקס הנודד. פתאום מי שהנחנו שעלינו לחבב מוארת באור אחר, מטריד ומחריד יותר, אבל החיבור שלנו כבר נעשה. וכך המתח ואי הנוחות נבנים, וכל מיני מעשים אלימים בדרגות שונות של דימום, חיסול וכריתת איברים הופכים יותר תכופים. לא מדובר בסרט מושלם, הוא מעט נמתח, מסורבל ולפרקים מבולבל. ובכל זאת, העלילה שלו, של אגדת עם מבעיתה, כן מעניינת מספיק. כך גם הסגנון שלו, שמרגיש כמו סיוט גותי, עם ייצוג מכבד של אנשים שנראים שבאמת נמצאים יותר בשולי החברה.

כמה הוא מפחיד? הוא בעיקר מעורר אי נוחות, ויש בו אפקטים שעשויים היטב בכל הקשור לאימה גופנית, את כולם עשה טריי לינדזי, איש האפקטים של המשפחה גם בשני הסרטים הקודמים. אם סוג כזה של אימה הוא הכיוון שלך, הוא יהיה אפקטיבי או לפחות הרפתקה שמסקרן לצלול אליה.
כמה הוא לנשמה? יש בסרט אמירה על מסירות גם בתוך קיום חולה ומעוות, של בני זוג, של ילדים להוריהם ושל הורים לילדים. כדאי גם לקחת בחשבון שיש בו התייחסות מוחשית לפוסט-טראומה ולמלחמה, אם זה משהו שעלול להוות טריגר – גם כשמדובר ככל הנראה במלחמת העולם הראשונה. ברמת התייחסות מעל הסרט עצמו, זה עוד פרויקט של משפחה שיוצרת יחד, וזו סוג של השראה. נראה שמשפחת אדאמס חיה את החלום (או הסיוט, תלוי איך תרגישו לגבי בילוי צפוף רצוף עם המשפחה הגרעינית). במקום קייטנה – יוצאים להפקה משותפת. 

Unwelcome
מקוללים הבאים

כשראיתי שג'ון רייט, שביים וכתב את הסרט עם מארק סטיי, אחראי גם ל-"Grabbers", קומדיית אימה בה הדרך היחידה של תושבי כפר קטן לא להיאכל על ידי חייזרים היא להישאר שיכורים כל הזמן – קיוויתי לסיפור מוזר ומבדר לא פחות. אבל נקודת הפתיחה של הסרט הזה מ-2022 הרבה יותר קודרת. זוג צעיר, מאיה (האנה ג'ון קיימן, "אנטמן והצרעה") וג'יימי (דאגלס בות', בין היתר מ"גאווה ודעה קדומה וזומבים" המהנה ביותר, ולא אשנה את דעתי בנושא לעולם) עוברים אירוע אלים וטראומתי בביתם בלונדון. זה משכנע אותם בין היתר לפתוח דף חדש ורגוע יותר בזמן שמאיה בהריון, ולעבור לבית בכפר אירי שג'יימי קיבל בירושה מדודה שלו. כמו שכבר הבנו החודש, בתים שמתקבלים בירושה תמיד מגיעים עם דיירים נוספים רבי כוחות וצרות.

הפעם האגדה המקומית טוענת שביער אליו אפשר להגיע דרך דלת קטנה שנמצאת בחצר אותו הבית, חיים יצורים מסתוריים. ויש חובה מיתית להשאיר להם מזון ליד הדלת, כל יום, אחרת דברים איומים יקרו. בינתיים, מה שקורה הוא שאחרי הטון הכבד והכואב של תחילת הסרט, הוא מתנהל באופן קליל ומלא הומור, מציג את הטיפוסים המקומיים כחבורה תמהונית ברובה, וגולת הכותרת היא משפחת שיפוצניקים בלתי נסבלת וגסת רוח שלא מאפשרת לזוג להירגע בביתם החדש – הוא מצריך תיקונים, והם מבצעים אותם הכי לאט ומכעיס שאפשר. בין הילדים תמצאו את ג'יימי לי אודונל מ"נערות דרי", קריסטיאן נאירן הלוא הוא הודור מ"משחקי הכס", והאב הנבזי במיוחד הוא שחקן שתמיד מהנה להיתקל בו: קולם מיני – אובריאן מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא" ו"חלל עמוק 9". אלו פרצופים מוכרים של שחקנים מצוינים שתומכים בשחקנים הראשיים בסצנות מביכות, מצחיקות ובעיקר לא נוחות שהופכות ונהיות מטרידות ומדאיגות יותר ככל שהסרט מתקדם.

וככל שהוא מתקדם, הטון זז כל הזמן מקומי כמעט לחלוטין, לרגעי מתח ואימה. לא בגלל מה שנראה על המסך בהכרח, אלא יותר בגלל מצבים שבונים תחושת סכנה שקשה להימלט ממנה. הקושי להשתלב בכפר, תחושות קשות עד משבר זהות שג'יימי נושא איתו מאז האירוע, ומולו האופן שבו מה שקרה משפיע על מאיה, מתנגשים זה עם זו ועם המשפחה המשפצת שמרגישה כמו פלישה ביתית. כל אלו מספיקים כדי כמעט לשכוח שיש איזה עניין פנטסטי ברקע, עד שהוא חוזר במלוא הכוח ללב הנראטיב, והופך את הכל למשונה עוד יותר. מדובר, למקרה שזה לא הובן עד כה, בסלט שהולך לכיוונים קצת תמוהים בעיקר לקראת הסוף, אבל למרות חוסר האחידות בטון, הוא מצליח לרתק, לעורר הזדהות עד כדי דאגה ואי נוחות.

כמה הוא מפחיד? במידה בינונית. חובבי אימה קיצונית לא יקפצו או יזדעזעו כאן, בטח כשיש בהמשך פנייה לכיוון פנטזיה עם יצורים שנראים די מצחיק בסך הכל. אבל בכל מה שקשור לדברים שאנשים אמיתיים עושים, הסרט מטריד.
כמה הוא לנשמה? הוא מבלבל, בעיקר. כי לא באמת מדובר בצפייה מבדרת וקלילה, בגלל האופן שבו הוא מתחיל ועוד כמה מקרים שצצים בהמשך, כולל תקיפה מינית, אבל יש בו הפוגות שמתעקשות להיות מצחיקות או מגוחכות. יש הרבה נושאים שעולים, מתחושת זרות והיעדר שייכות, מתח תרבותי ודעות קדומות וגם נושא של מתח מגדרי בין בני זוג, בעיקר לקראת הפיכה להורים, ואחרי אירוע שמערער על מאזן הכוחות הקיים. כל אלו בשילוב הסגנון והרגעים הקיצוניים יותר שהסרט מגיע אליהם משאירים תחושה קצת לא ברורה בסיום, אבל הדרך לשם שווה את זה. 

Huesera: The Bone Woman
הואסרה: אשת העצמות

אחתום עם עוד סרט ביכורים, של מישל גרזה סרברה שביימה וגם כתבה את התסריט יחד עם אביה קסטילו. וכאן יש רעיון מרתק, בביצוע שמצליח חלקית, אם כי זכה לפרסים ושבחים בפסטיבל טרייבקה כשהציג שם ב-2022. אם השם נשמע מוכר, אולי זה גם כי הוא הוקרן באותה שנה בבכורה ארצית בפסטיבל הקולנוע הגאה בתל־אביב-יפו, והחודש בפסטיבל אימה שאצר איתן גפני בסינמטק הרצליה, שם גם היה לי הכבוד להתארח לפני הקרנה של סרט אחר, "נקמה". את השיחה של איתן ושלי אפשר לראות בערוץ היוטיוב שלו. חדי העין יבחינו בי שותה כמות נאה של מים בהתחלה, אחרי שהגעתי בריצה קלה הישר מהאוטובוס אל האולם. ובחזרה אל "הואסרה": הסרט שמתרחש במקסיקו מתמקד בולריה (נטליה סוליאן), שרוצה להיכנס להריון מבן זוגה ראול (אלפונסו דוסל). אלא שבזמן שנראה שהכל אצל הזוג מתנהל על מי מנוחות, ושהיא אכן מעוניינת בילד או ילדה, ככל שההריון מתקדם, חרדה ופחדים, שנראים חיצוניים על פני השטח, מחלחלים ומתחילים לרדוף אותה.

אלו באים לידי ביטוי באופן שקשור לנטייה שלה לפקוק את אצבעותיה כשהיא לחוצה. הדברים שהיא רואה, ספק אמיתיים וספק חזיונות של התפרצות של הפרעה נפשית, מאיימים על ההריון, עליה, על הזוגיות שלה ועל יחסיה עם ההורים שלה ואחותה. האחרונה מלכתחילה מטילה ספק באופן מרושע וישיר בכישורי ההורות הפוטנציאליים של הגיבורה. בזמן שהסרט מזמין אותנו לתהות אם מדובר בפסיכוזה בהריון, מצב נפשי קשה אך שקיים במציאות, או ביסוד על טבעי כלשהו, פרקים מעברה של ולריה מתגלים בפלאשבקים, בעיקר אחרי שהיא וראול נתקלים בחברת הילדות שלה אוקטביה (מיארה בטאלה). מתברר שחברת הילדות הייתה יותר מחברה אפלטונית, ושאולי חלק ממה שרודף את ולריה, כיום בת-זוג שמתנהלת כסטרייטית ובת צייתנית, הוא העבר שלה כנערה מרדנית יותר וכנראה יותר נאמנה לעצמה גם לגבי הזהות שלה בכלל, ולגבי הזהות המינית שלה בפרט.

בדרך אל הגילוי העצמי המחודש של ולריה היא הולכת ומתערערת, לצלילי כמה שירי פאנק מקסיקניים מצוינים, והסביבה שלה הולכת ותופסת אותה כמישהי שאי אפשר לסמוך עליה. כולם – למעט אוקטביה שהיא למעשה אקסית ודודתה – שמעולם לא התחתנה או עשתה ילדים. יש בסרט כמה סצנות מבהילות, אבל ביניהן יש בעיקר דרמה על מישהי שלא לגמרי יודעת מי היא, ומכניסה את עצמה להרבה צרות, בדיוק כשהיא אמורה להיות אחראית לא רק על החיים שלה, אלא של אדם נוסף.

הכוונות של הסרט טובות, אבל הדרך שבה הוא בונה את ולריה ואת הדמויות שמסביבה לוקה בחסר. אולי זו הייתה הכוונה, אבל בגלל שבכל חלקו הראשון אין דבר שמרמז על כך שהיא אולי לא בחיים שהיא באמת רוצה, והחרדות והחזיונות המפלצתיים מגיעים רק עם התקדמות ההריון, הפחדים והערעור מגיעים כמו משום מקום. היא בעיקר נראית כמו מישהי שצריכה לקבל עזרה נפשית, דחופה. במקום שזה מה שיקרה, מתרחשים כל מיני דברים שיבטיחו שהעלילה תתקדם למקום שהסרט מכוון אותנו אליו. לכך לא עוזרת העובדה שבן הזוג שלה הוא דמות די שטוחה, שנמצא שם רק כדי שיהיה לה עם מי להיכנס להריון בהתחלה, ואז מול מי להחצין את הפחדים שלה בקול.

כמה הוא מפחיד? יש כמה קטעים, אבל האפקטים מרגישים זולים. מה שמדאיג יותר הוא שבזמן שוולריה מפחדת מדברים שהיא רואה, יש גם פחד שהיא בעצמה עלולה להרע לה או לאחרים.
כמה הוא לנשמה? השם של הסרט לקוח למיטב הבנתי מאגדה על אשת עצמות – דמות שמלקטת עצמות של חיות מתות, בעיקר זאבים, ואז כשבידיה שלד שלם היא שרה שיר ומקימה זאב לתחייה ובכך משחררת אותו לחופשי. במקור אחד, אם כי לא בטוחה כמה מהימן, נכתב שהזאב הופך לאישה. הסרט עוסק בהתעוררות, ביצירת חיים, בתפקידים מסורתיים ומה ההשלכות כשאלו מאיימים על זהות – קווירית ובכלל. עד כמה מישהי הולכת בתלם עד שהתלם מאיים לרמוס אותה. הטיפול בחומרים האלו עדיין בוסרי והאגדה לא מרשימה מספיק או תופסת מספיק נפח, אבל יש כאן כן קצת חומר למחשבה, והעיסוק בנושא והאומץ לשים סימן שאלה על עצם הרעיון של הורות ולאן שהסרט לוקח את התשובה לשאלה – משמח.