״הקרב על אמריקה״ (Civil War), סקירה

הפער בין הכותרת העברית לאנגלית בהקשר של הסרט "הקרב על אמריקה" (Civil War) מעניין. מובן כי המפיצים הישראלים רצו להימנע מאזכור של מלחמה בכותרת בתקופה זו או בכלל, וספק רצו לרמוז לסרט שהוא יותר מותחן פעולה מאשר סרט על מהות המלחמה. גם אם זה לא המצב לגבי הסרט שהם משווקים. לעומת זאת, הכותרת המקורית היא כללית – יש בה רמז גם למלחמת האזרחים מן העבר האמריקאי (וזו נוכחת בסרט), אבל גם משהו כללי יותר, המקרב את המציאות האלטרנטיבית ביצירה הבדיונית למלחמות אחרות ברחבי העולם, מלחמות אזרחים ובכלל. הסרט מראה לנו מה זו מלחמה וכיצד היא מפשיטה מן האדם את ערכיו, בלי קשר למניע ליציאה למלחמה שיכול להיות צודק או מוצדק.

בארה"ב, רבים מבקרים את הסרט משמאל על כך שהוא לכאורה לא ספציפי. אולם, זו הכוונה – הסרט בונה סכסוך פנים-אמריקאי שהוא שונה מן המאבק בין הדמוקרטים והרפובליקנים, שמאיים לקרוע את ארה"ב למלחמה פנימית אחרי הבחירות הקרובות לנשיאות. אף כי ניתן אולי להקביל, במאמץ רב, בין נשיא ארה"ב המגולם בסרט בידי ניק אופרמן לבין דונלד טראמפ, הוא קרוב יותר להיות נשיא מכובד וגנרי. לצופה ישראלי הוא כנראה יזכיר יותר דמות אחרת.

המסר הפוליטי של הסרט נובע דווקא מתוך ההתרחקות מן הספציפיות של הסכסוך המוצג: זוהי מלחמה בדיונית אך מוכרת, כזו המתרחשת כעת במקומות רחוקים שזוכים לפחות סיקור מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. סרט שהוא נגד המהות של מלחמה, גם כזו שהיא אולי גזירת גורל. לכן, מדובר בסרט שמציע משהו הפוך מבריחה מן המציאות. יש בו שחקני קולנוע מוכרים, אפקטים, ונגיעות של מלודרמה והומור, אבל ברגעיו הטובים הוא מרגיש קצת כמו סרט תיעודי על מציאות אחרת, למרות שהוא לא כזה. למרות שיש בו גוון מלאכותי בתסריט ובעשייה, לפרקים חשתי כי הוא מדבר ישירות על מה שאנו חווים בחודשים האחרונים, גם אם דרך מראה מוקצנת ומעוותת יותר.

זה גם סרט של אלכס גרלנד, תסריטאי ובמאי שמרבה לעבוד בז'אנר המדע הבדיוני ולא פעם עסק גם בתרחישים הקרובים לאפוקליפסה. גרלנד עוסק בנושאים אלו על מנת לבחון את מהות הקיום האנושי דרך רגעי קיצון – מה מבדיל בין האדם לחיות אחרות או לבינה מלאכותית, לטוב ולרע. הסרטים שלו, בין אם אלו שביים בעצמו ("אקס מכינה", "העולם שאחרי: הכחדה", "רדופה"),  או אלו שכתב וביים דני ביול ("החוף", "28 יום אחרי", "שמש"), שואפים לשאול שאלות פילוסופיות וגם לרגש, במידה משתנה של הצלחה אבל תמיד באופן שיש בו דברים מעניינים. לרוב, האספקט הרגשי הוא המקום בו הוא פחות מצליח או קצת פחות מצליח וייתכן שזה המצב גם בסרט הנוכחי, שאין בו בנייה מורכבת מדי של דמויות, אף כי צוות השחקנים מצליח לאזן מעט חלק מן החסרונות הללו.

האופן בו הסרט כן מצליח לעורר רגשות שלא קשורות לדמיון בין המוצג בו למציאות המוכרות, הוא באהדה שלו לרוח האנושית הניכרת דרך מקצוע העיתונאות. הוא עושה זאת דרך קבוצה של עיתונאים שמוכנים לסכן את חייהם: גם למען סקופ שהוא יוקרה מקצועית, אבל גם למען חשיפת האמת או המבט שלהם על המציאות על מנת להעביר את המידע, לתת לאנשים את התמונה המלאה כפי שהם רואים אותה. ייתכן שיש להם גם שאיפה לאובייקטיביות והסרט מעריך אובייקטיביות, אבל הוא גם כולל רמזים לכך כי בסופו של דבר, קשה מאוד לא לשרת צד מסוים, אפילו כאשר כבר לא יודעים מי הם הצדדים.

הדמות שמתחילה ללמוד את מהות העבודה העיתונאית במלחמה היא דמותה של ג'סי (קיילי ספייני), צלמת צעירה בת 23 הרוצה להיות צלמת מלחמה. בהפגנה שהופכת למסוכנת בתחילת הסרט, היא חווה רגע מסכן חיים והבמאי מעביר אותו בטכניקה שספגה השראה מסרט הסובייטי המופתי "צא וראה" שביים אלם קלימוב. אף כי התוצאות של האירוע עבורה שונות מתוצאות הסרט ההוא, יש דמיון בין דמותה לבין הדמות הראשית של הנער בסרטו של קלימוב, או דמות של נערים וצעירים בסרטי המלחמה הסובייטים בכלל. היא מסמלת התמימות שמצד אחד נחושה לתרום למאמץ בשעת מלחמה, מצד שני חווה הלם מכל דבר שהיא רואה או חווה עד שהיא ספק לומדת להתמודד עם זה, או להפוך לאישה אחרת אחרי טראומה, אישה שיש בה התרסה נגד המלחמה אך היא גם חלק ממנה.

ג'סי עושה זאת בסוג של סיפור חניכה, דרך מפגש עם דמותה של לי מילר (קירסטן דאנסט), שמצילה אותה בראשית הסרט, מנסה לגונן עליה אבל גם מפגינה קרירות כלפי השאיפות המקצועית של ג'סי, המעריצה את לי ואת עבודתה. לי מתנהגת כך דווקא מפני שהיא רואה בג'סי הרבה מעצמה, ולא רוצה שגם הצעירה תיפול לגורל של חיים ההולכים מסיפור מלחמה לסיפור מלחמה, של סכנה למען הצילום על חשבון חיים פרטיים. אף כי הסרט אומר חלק מזה בדיאלוג ישיר, הדבר מועבר בעיקר דרך המשחק של דאנסט, שנראית עייפה ורבת תושייה בו זמנית, כמעט בכל סצנה בסרט: היא נראית עדיין כאישה צעירה יחסית וכמי שכבר חיה חיים ארוכים מדי. היא לא רוצה שג'סי תצא למסע לו היא מחויבת, מסע שכולל סיכון אישי למען השגת תמונה נוספת, תוך הצגת תמונות אחרות רבות על הדרך ובאופן שמעלה את השאלה האם הסקופ הגדול והתמונה החשובה יכולה להיות חשובה יותר מן התמונות של טרגדיות אישיות "קטנות" לאורך הדרך.

לי מתכוונת לצאת למסע לעבר וושינגטון הבירה, שם נשיא ארה"ב מסתגר ומסרב להתראיין שלא דרך המסרים המוקלטים מראש שהוא מעביר במסיבות עיתונאים נטולות עיתונאים. היא רוצה לצלם אותו ולידידה הכתב ג'ואל (וגנר מאורה) יש שאיפה גדולה אף יותר: לראיין את הנשיא. הם מתכננים לצאת למסע מסוכן לוושינגטון ובניגוד לדעתה של לי, ג'ואל מצרף לרכב נטול השמשה האחורית שלהם עוד שני אנשים: כתב מלחמה ותיק בשם סמי (סטיבן מקינלי הנדרסון) שהוא סוג של מנטור וגם יריב אפשרי מבחינה מקצועית, שעל פניו אמור לנסוע רק עד שדה הקרב בשרלוטסוויל בסמוך ולבירה, וכן את ג'סי, שלנוכחותה לי מתנגדת בגילוי ובלי לכבס את המציאות. באופן כללי, הדמויות הגבריות בסרט מפותחות פחות מן הדמויות הנשיות, אבל ג'ואל מהווה סוג של זרז בעלילה דרך השאיפה העקבית שלו לאקשן, ומקינלי הנדרסון פיתח מומחיות ביצירת תפקידים מרגשים דרך דמויות שעל הנייר אין בהן הרבה. הוא מספק את הקסם שלו גם כאן.

המסע של הארבעה הוא השלד הנראטיבי של הסרט, שלד שמזכיר סרטי מסע רבים ובאופן הישיר ביותר את "אפוקליפסה עכשיו". הנשיא של ארה"ב הוא המקבילה לקולונל קורץ שהקים לעצמו ממלכה הרואה בו אל בלב בג'ונגל. כמו בסרטו של קופולה, כל תחנה בדרך היא סוג של סיפור קצר המציג כיצד המלחמה הופכת את המציאות לסוריאליסטית או כיצד האדם הופך בה לחיה או מספיק לחיות. הנטייה של גרלנד לומר דברים בצורה ישירה ניכרת בכל תחנה כזו, אבל בכל אחת מהן יש גם דימויים חזקים ומעוררי מחשבה, כולל כאלו המעוותים בחיבור שלהם בין השגרה האמריקאית ושמות המותגים וקבוצות הספורט במדינה לבין מציאות בה כולם הופכים ליריבים וגניבה ובגידה הם דרך חיים. כל זאת לצד איים של קיום אחר בתוך שדות הקרב ודרך מכונית של עיתונאים הנעה בתוך הסיוט.

עוד לפני כן, נשיא ארה"ב פותח את הסרט בנאום הטוען לניצחון קרוב וחסר תקדים, נאום העומד בניגוד לכל מה שאנו רואים במהלך הסרט. כמי שמכיר את המציאות במזרח התיכון זה לא באמת ניגוד. שכן, מלחמה מודרנית היא גם מלחמה על הנראטיב ועל הדימוי, והנשיא דוחה את התמונות של העיתונאים למען התמונות שהוא מייצר, בחיפוש החמקמק אחר "תמונת ניצחון" או נאום ניצחון. מולו, הכתבים אומרים כי התפקיד שלהם הוא לא לשפוט את המציאות אלא לאפשר לאחרים לשפוט והסרט בהחלט נמצא בצד שלהם, אבל גם תוהה על המחיר שהניתוק הרגשי הכרוך במקצוע גובה מהם. תהיה אחרת היא האם הוא אפשרי בכלל, או שיש גם ערך בגישה שמשלבת רגש, גישה ג'סי מייצגת בגלוי.

ג'סי מייצגת גם דבר אחר, סוג של שאיפה אמנותית דרך הבחירה שלה לצלם בפילם ולא במצלמה דיגיטלית. בחירה בעייתית עבור צלמת מלחמה שכן היא גם צריכה לפתח תמונות בתנאי שטח, וגם מוגבלת בכמות התמונות שהיא יכולה לצלם באמצע האקשן וביכולת להעביר אותן במהירות לסוכנות ידיעות. אבל זה גם מראה כי המבט שלה הוא גם אמנותי ולא רק כלכלי. לי, עם המצלמה הדיגיטלית שלה, דווקא מעריכה את הפן הזה בעבודה של הצעירה אותה היא סוג של מאמצת בלי רצון. יש גם הקבלה כמובן בין צילום החדשות לצילום מלחמה ובין עיתונאות לקולנוע הבדיוני.

אחד ממשפטי המפתח בסרט הוא המשפט בו לי אומרת כי התפקיד שלהם הוא לספק את האינפורמציה ולא לפרש. דומה כי זו גם העמדה של גרלנד בסרט זה ולארך הקריירה – לתת לקהל לחשוב לגבי סוגיות שגם הוא לא בטוח לגביהן לגמרי. סוגיות שיש בהם רע, אבל גם הרבה תחום אפור. לכן סרטו הוא לא בדיוק יציאה נגד מנהיג ספציפי או מלחמה ספציפית, אבל הוא בהחלט אזהרה ממלחמה וגם תזכורת לכך שהרבה מלחמות עדיין מתנהלות כרגע, לעתים רחוק מן העין. ההקבלה בין שתי הגישות של הצלמות קשורה גם לטון של הסרט, שלפרקים הוא לכאורה קר עם מראית עין של מבט מרחוק, אבל פעם אחר פעם הוא לוקח פנייה לכיוון הרגש. זה מתבצע דרך צילום תקריב או רגעים של הבעת רגשות בעלילה, באופן המרגיש מעט חם יותר וקרוב יותר להבעה עצמית מאשר למבט המרוחק. כאמור, הסרט גם מנסה לרגש.

עולה השאלה אילו תמונות מרגשות אותנו בהקשר זה: אלו המייצרות דרמה מבוימת, אלו המתארות זוועות בצורה ישירה מבלי להבדיל מה הזהות של הקורבנות, והאם גם הם ביצעו פשעים, או צילומים בהם יש על פניו פגמים קלים בצילום. כמו אחד מן הצילומים הכי פגומים ויפים שנראה בסרט, צילום רגשי אשר על פניו "נגנז" אבל הקהל זוכה לצפות בו. כל זאת בעלילה הנעה על פי תבניות מוכרות ובדרכה גם מהדהדת צילומי מלחמה מוכרים ידועים, או דימויים החוזרים על עצמם בסרט, גם אם המסגרת העלילתית של כל תחנה בדרך נראית הזויה.

כאמור, הסרט לא מבצע הקבלה ישירה לכוחות הפוליטיים הפועלים בימינו. הברית המרכזית נגד הנשיא היא זו של טקסס וקליפורניה, שתי מדינות שלא חולקת גבול ובפוליטיקה האמריקאית הנטייה שלהם שונה מאוד (אם כי הם שתי המדינות המאוכלסות ביותר). הסרט גם מזכיר לפחות עוד צד שלישי אחד במלחמה ובמשך רוב הזמן, אין לנו ידיעה מובהקת באיזה צד האנשים שהגיבורים באים איתם במגע נמצאים. ההנחה היא כי נקודת המוצא בניו יורק עדיין נמצאת בשליטת הנשיא, אך משם הם פשוט נתקלים באנשים, עם או בלי מדים, בלי יכולת לדעת אם הם מהווים סכנה. רוב הזמן גם בלי לדעת עבור איזה צד הם נלחמים, או מי שולט במיקום בו הדמויות נמצאות. בנקודה מסוימת ומחושבת, הסרט שובר גם את זה.

כפי שכבר ציינתי, זה לא סרט שהוא מפלט מהמציאות, גם עבור מדינות בהם המציאות כרגע פחות מלחמתית מזו שבישראל. זה גם לא סרט שמגיע לרמה של מקורות ההשראה שציינתי, והבוטות שלו לפעמים יעילה ולפעמים מזיקה מעט, אבל התוצאה תמיד יותר מעניינת מאשר בעייתית, בעיניי. מסוג הסרטים שעל פניו נראה ישיר למדי, מאדיך אין זה מקרי שהוא מעורר גם קריאות סותרות ודומני כי יש עוד הרבה מקום לדון בו. אולי נעשה זאת עם ספוילרים בהמשך.