״חדר משלו״, סקירה

במובן מסוים, עשינו עוול ל"חדר משלו", סרטו השלישי של מתן יאיר אחרי "פיגומים" ו"בגרות". אמנם אורון כתב עליו אחרי הבכורה בפסטיבל ירושלים ולרוב אנו מסתפקים בסקירה קיימת (אם ישנה) על סרט שעולה לאקרנים. אבל ייתכן והיינו צריכים להדגיש יותר עד כמה זה סרט טוב, כאשר עד שהטקסט הזה רואה אור מספר ההקרנות המסחריות כבר הצטמצם. אבל זה לא רק אנחנו – דומה כי הקהילה הקולנועית כולה קצת לוקחת את מתן יאיר ואת הקולנוע שלו כמובן מאליו. אחרת קשה להסביר כיצד הסרט יצא בידיים ריקות מן התחרות בפסטיבל ירושלים, או קיבל רק שתי מועמדויות לפרסי אופיר (אמנם על כתיבה ועל בימוי). יש בו משהו מגובש ושלם יותר מכל מרוב הסרטים הישראליים שעלו למסכים לאחרונה, מבלי לגרוע מכבודם או מן האיכות של חלק מהם.

מתן יאיר נתפס מובן מאליו מפני שהוא לכאורה חוזר על עצמו בכל סרטיו ובסדרת הטלוויזיה שיצר: מערכת יחסים בין תלמיד תיכון למורה, בתוספות קשר בעייתי עם של אב-בן, עם דגשים מתחלפים. זה על פניו גם המצב ב"חדר משלו", עוד סיפור על מתבגר עם קשיים חברתיים וקשר קרוב לאחד המורים, לצד קשיים בבית אגב פרידת ההורים. בפועל, השינוי בדגשים ובאופי הדמויות מקנה לכל יצירה אופי אחר. "חדר משלו" מכניס גם משהו טרי לקולנוע של יאיר, כפי שעשו גם הסרטים הקודמים.

למשל, בסרט זה יש הרבה יותר מקום לנוכחות של האם ובכלל לנשיות הניצבת לצד המבט על הגבריות. כן, יש חזרה על אותם נושאים, אבל יש גם בחינה משויפת וחכמה של אותם נושאים, עם הרבה אנושיות, תובנות ובלי הטפה. גם על אינגמר ברגמן ומיכאלאנג'לו אנטוניוני ניתן להגיד כי הם עסקו שוב ושוב באותם תכנים. יאיר לא בהכרח שואף לעשות קולנוע ברמה שלהם, אבל במהות הוא לא רחוק מכך. יש ביצירה שלו את המאבק הפנימי המשותף של הגיבורים, מאבק שחלק ממנו אינו פתור וכל סרט כמו מאיר אותו באור אחר ושולח את הצופה לחוויה מעט שונה. יש בה גם אפקט רגשי, גם מבט על הדרך בה היוצר חווה את העולם וגם מבט על החברה הישראלית כולה, באופן שיש בו גם משהו ספציפי ואותנטי וגם משהו אוניברסלי.

הסרט מתמקד בתלמיד תיכון בשם אורי, המגולם היטב בידי גלעד לדרמן. אורי נראה סובל ממצוקה חברתית ומתקשה לתקשר עם בני גילו, או להיות נער ישראלי טיפוסי. הוא פותח את הסרט בבחינת בגרות באנגלית, ובחינה דומה הוא עובר בשיחה עם מאבחנת מטעם הצבא לקראת ההתאמה לשירות. בשתי השיחות דומה כי הוא אומר דברים לא ראויים וכי היעדר הביטחון שלו דוחף אותו דווקא לאמירות מסוג זה, המסבכות אותו. השירות הצבאי הוא צל אחד של זהות ישראלית שמרחף מעליו והצל השני, הסותר לכאורה, הוא השואה. אבל אורי בא לדבריו מ"ממשפחה של משתמטים" גם לגבי השואה, כלומר בלי ניצולים. הוא מרגיש כי הוא לא ראוי מספיק כקורבן, כפי שהוא לא ראוי מספיק להיות חייל, בטח שלא קרבי. הציפייה הישראלית לחבר את זכר השואה ולהילחם על זהותה של המדינה מתנגשת עם גופו של אורי, שלא מתאים לשירות ולגאוות יחידה. מאידך הוא חי, משמע סותר את הטרגדיה של השואה.

אורי כן אוגר מידע אובססיבי לגבי השואה ורוצה לאסוף כמה שיותר נתונים, אולי על מנת להבין את מה שלא יכול להיות מובן. אך זו אובססיה שרק מבדילה אותו יותר מן הדרך בה נער אמור להתנהג. יש לו גם שיחות עם מורה מעורר השראה – באופן מפתיע, זהו דווקא המורה לספורט, רוקמן (דרוד קרן, בטוב שבתפקידיו בשנה האחרונה), שגם אחראי על המשלחת לפולין. רוקמן אדיב ונחמד כלפי אורי, אף על פי שהוא סוג של ביטוי של כל מה שאורי לא מצליח להיות – הישראלי המחוספס, הנחוש, החזק. כזה שהרגישות שיש בו היא היכולת להקשיב, בעוד הרגישות של אורי היא רק היכולת להיפגע. הקשב שלו לאחר הוא משהו שרק מתחיל להיבנות במהלך הסרט, ולא בהצלחה מלאה. אורי יכול להבין נתונים, פחות את ההתנהגות של יתר בני האדם, או את הדרך המקובלת בחברה בה עליו להתנהג. המתח שקיים בסרט הוא בין הרצון שרוקמן יעזור לאורי, לבין הידיעה כי הוא לא לגמרי מסוגל להבין אותו, או לתמוך בו בצורה הראויה.

הצרות בבית הן מקור נוסף לחוסר ההתאמה של אורי לחברה. הפרידה בין הוריו הותירה את אמו (ירדן בר כוכבא) שבורה נפשית. היא ישנה עם אורי באותו החדר, גם אם ברור כי הוא בגיל הרבה יותר מדי מבוגר בשביל זה. הקירבה לאם מעכבת את ההתפחות שלו – גם ברמה המינית, גם ברמה העצמאית. התבגרות שעומדת בניגוד לאחותו הבכורה (נטע רוט) שמתנהגת בצורה בה החברה הישראלית מצפה מצעירים להתנהג: היא חיילת, היא קשוחה והיא פעילה מינית.

כותרת הסרט מרמזרת על הצורך של אורי להשתחרר מהחיבוק הקרוב של האם ולעמוד על שלו בתוך המשפחה, תוך שהיא מרפררת לחיבור הפמיניסטי הנודע של וירג'יניה וולף על הצורך של אישה בחלל משלה, על מנת ליצור. אורי צריך חדר משלו לא רק על מנת ליצור או לפתח את האישיות, אלא על מנת להפוך ל"גבר". הסרט יודע שהפתרון הוא לא שאורי יהפוך להיות הגבר שהחברה מצפה שהוא יהיה, אלא שימצא דרך להיות הגבר העדין והשביר שהוא, גם בתוך המציאות הישראלית. להתבגר באופן שירפא אותו מעט מן האובססיה לשואה, אבל גם יאפשר לו להתמודד מולה ומול השדים האחרים של חייו, עמם הוא נפגש ומתעמת בהדרגה במהלך הסרט.

המהותי בהם זה המפגש עם האב (ישראל ברייט), שנטש את המשפחה לטובת קיום במה שנראה כשוליים של השוליים של מרכז ישראל: דירה באזור תעשייתי שלא מיועד למגורים. האב הוא במידה רבה עוד תמונת מראה לאורי בהתנהגות, גבר ישראלי קשוח יותר וטיפוסי יותר, אם כי החספוס הזה עדיין לא מאפשר לו להתקיים בצורה מוצלחת. הוא נוטש את משפחתו ודומה כי הוא לא מסוגל באמת לייצר חיים עצמאיים, או לתת עצה טובה לבנו המחדש את הקשר עימו. אולם עדיין, בכל מערכות היחסים בסרט, ניכרת גם אהבה, גם אם היא מתבטאת בהרס.

בהרבה מקרים בסרט, אורי חווה סוג של כישלונות. כולל בסיפור עם אביו, כולל בהכנה שלו לנסיעה אפשרית עם המשלחת לפולין. אבל במהותו, הסרט לא דן בהצלחה או בכישלון לטווח הקצר, הוא מראה רגע של מפנה בחיים שהוא הכנה למפנה גדול יותר. סיפור ההתבגרות של אורי לא עומד להסתיים לאורך העלילה, אבל אולי הוא עומד להתחיל. יש לאורי מודעות עצמית גם לקשיים החברתיים שלו וגם לסבל אחר בעולם. הוא מודע שכפי שיש שינויים בגיל ההתבגרות, יש שינויים גם בגיל המעבר ובהזדקנות והוא מטיח אמירות פרובוקטיביות הקשורות לכך, אולי כסוג של הגנה. אולם במהלך הסרט הוא מבין כי יש צורך בשינוי. דומה כי השינויים הם קלים, אבל דווקא משום כך, יש בהם משהו מרגש. לפתע, מציאת עבודה לאם היא דבר יותר חשוב מן הנחמה הרגשית בטווח הקצר. לפתע, האובססיה שלו יכולה להיות לטניס ולא לשואה.

יש בסרט הרבה סמליות, אבל הוא גם מרגיש טבעי. הרבה הודות לצילום הריאליסטי של שי סקיף ובעיקר בניית קומפוזיציות עם הסביבה הישראלית המוכרת. כמו כן, הליהוק של כל תפקיד הוא מדויק מאוד והתחושה היא כי כל אחת מן הדמויות בסרט מצויה בתהליך של משבר ולמידה, לא רק אורי. זה לא קולנוע שנראה פורץ דרך, אבל הוא מדויק מאוד בכל בחירה ובכל צפייה, כל סצנה בו יכולה להיות זו שנוגעת ללב.

בתקופה הקשה הזו, קשה לדבר על סרט לא פוליטי בצורה ישירה כסרט חשוב. אבל בדרכו הפרטית, "חדר משלו" עוסק בפוליטיקה של משפחה מתפרקת ובמאבק בין-דורי, מאבק שהוא גם שיתוף פעולה לפרקים. הוא עוסק גם באופן שבו הפוליטיקה הישראלית והאתוסים השונים משליכים על פרט ומכבידים עליו, אם כי בפועל מעצבים תפיסת עולם שאולי תהפוך אותו למישהו ייחודי. גבר ישראלי שהוא לא הגבר הישראלי הסטריאוטיפי, אבל עדיין מייצג למדי ומכבד את התרבות השברירית בארץ, על הטוב והפגום שבה.

סרטים מהסוג שמתן יאיר עושה לא בהכרח מנסים להפוך ללהיטים, או אפילו לגורפי פרסים וזוכי פסטיבלים. גם הז'אנר בו הם פועלים הוא על פניו זה המופק ביותר בארץ, אבל יאיר בנה שפה אישית ככותב וכבמאי שלא דומה לאף דרמה משפחתית אחרת, או לאף סרט התגברות אחר. זה לא רק הישג מרשים, זה גם הישג שיותר צופים צריך להכיר ודומה כי הם יוכלו גם להוקיר.

/// תודה ליח״צ על התמונות באדיבות גרין פרודקשנס ויונייטד קינג, שצילם איתי ג'משי