הגלגולים של מר ריפלי: "לעין השמש" (Plein Soleil)

על אף שטום ריפלי הוא דמות די חשובה במארג התודעתי המסובך שלי מזה מעל לשני עשורים, ולמרות שאנדרו סקוט ואני חברים טובים מאוד מאז 2014 (הוא פשוט לא יודע את זה עדיין), עוד לא הגעתי לצפייה במיני סדרה הנטפליקסית "ריפלי", שמחזירה למסך את גיבורה המוכשר והמאוד מסוכן של הסופרת פטרישיה הייסמית'. בוודאי עוד אמצא את הזמן, אבל הסיכוי שלי לשבת על תוכן טלוויזיוני כרגע די שואף לאפס. בכל זאת יש פסטיבל גדול להרים לעוד כמה חודשים. אז במקום זה החלטתי לנסות להתכונן לשובו של טום ריפלי, ועל הדרך להצליח לתרום לסריטה כי למה לא אם אפשר, על ידי חזרה אל הגלגולים הקולנועיים שלו, מהם יש לא פחות מחמישה (אבל אל תרגישו רע אם אתם מכירים רק שלושה).
"לעין השמש", "החבר האמריקאי", "הכישרון של מר ריפלי", "ריפלי מתחת לאדמה" ו"המשחק של ריפלי" כולם התבססו באופן רשמי על הדמות שיצרה פטרישיה הייסמית' בסדרת ספריה, אך להם אין קשר ישיר אחד לשני. ובזמן ששלושת הראשונים נחשבים ליצירות הבולטות והמוערכות של תקופתם, שני האחרים נזנחו ונעלמו די ברגע שנחשפו לעולם. אלו גם שניים שטרם ראיתי נכון לכתיבת שורות אלו, אבל אנסה להשלים גם אותם לטובת המיני-סדרה הטקסטואלית הזו.

את המסע הזה נעשה באופן כרונולוגי, עם העיבוד הקולנועי הראשון לטום ריפלי, "לעין השמש" (Plein Soleil בצרפתית, Purple Noon באנגלית), הפקה צרפתית-איטלקית שביים רנה קלמנט על פי תסריט שכתב יחד עם פול ג'גוף, מתבססים על הרומן "מר ריפלי המוכשר" שיצא לאור חמש שנים לפני כן. בכורתו הייתה במרץ 1960, והוא זכה לשבחים רבים והצלחה לא רעה בכלל, ובמיוחד, חתם סופית את הולדתו של כוכב קולנועי חדש שיהדהד עשורים קדימה.
"לעין השמש" מתרחש באיטליה, שם אנחנו פוגשים את פיליפ גרינליף (שינוי מהספר, שם שמו דיקי), צעיר אמריקאי נהנתן שחי על דמי כיס מאביו העשיר, וטום ריפלי, חבר ילדות שלו שנשלח לאיטליה על ידי אביו של פיליפ כדי להחזירו הביתה. בשונה מהעיבוד המפורסם של 1999, עליו אני כבר לא יכול לחכות לכתוב, שני הגברים מקבלים משקל זהה בתחילת הסרט, עם אולי אפילו דגש קל יותר על פיליפ. לא רק שמערכת היחסים שלו עם חוקרת האומנות הצעירה מארג' היא במרכז העניין, אלא גם שהוא כמה צעדים קדימה מאתנו. הוא כבר יודע שטום לא באמת הכיר אותו בעבר, ושיש בו משהו מוזר ונכלולי, אבל בד בבד גם לא מייחס לזה יותר מדי חשיבות.

"לעין השמש" מתחיל כמו הכנה לדו קרב בין שני הצעירים, רגע אחד חברים טובים ורגע אחר זרים חשדנים, שניהם חשובים לעלילה באותה המידה. לכן התפנית שמגיעה לקראת אמצע הסרט – וכאן אולי כדאי להסגיר למי שלא מכיר בכלל את עלילות ריפלי, שיהיו פה ספויילרים קטנים ל"לעין השמש", אבל לא לסרטים האחרים ובטח לא למיני סדרה החדשה – היא ממש שבירת הגה.
כבר בהתחלה, כאשר פיליפ מבין שטום הוא עול וכדאי להיפטר ממנו, הוא מתעמת אתו על כך, כמעט משתעשע בו כמו דג על חכה. טום, מצדו, חושף לו במילים צעד אחרי צעד את המזימה שלו איך יהרוג אותו, יתחזה אליו ויירש את כספו. פיליפ לא מתרגש ובטח לא מאמין שזה באמת יכול לקרות. לכן כשריפלי נועץ את הסכין בפיליפ, התחושה היא שממש איבדנו את אחד מגיבורי הסרט. הייתי אומר שזו מחווה, או השראה, למהלך המפורסם שעשה היצ'קוק ב"פסיכו", להרוג דמות שנבנתה כראשית במשך מערכה, אבל מכיוון ששני הסרטים יצאו באותה שנה אי אפשר באמת לעשות את זה.
מהרגע הזה מתחיל המהלך המפותל של ריפלי במזימתו לנסות ולשכנע את מקורביו של פיליפ שהוא עדיין בחיים, להפליל אותו ברצח נוסף, ולחמוק מעונש. כמובן שלא אסגיר לאן זה מתקדם, אבל רק אומר שהייסמית' עצמה, על אף שאישרה את הסרט, לא הייתה הכי מרוצה מהסיום. מעניין גם מה חשבה על המחיקה של האלמנטים הקווירים במהות של ריפלי.

כסרט בפני עצמו, מנותק מהדמות שב-1960 טרם הייתה מפורסמת או מהמורשת העתידית שלה, "לעין השמש" מציב בפניו אתגר די מעניין – איך לקחת דמות של בחור צעיר וחסר מוסר או מצפון, ולהפוך אותו לגיבור שאתו אנחנו צריכים להזדהות. המהלך יוצא הדופן של קלמנט בסרטו הוא לגרום לנו איכשהו לרצות בהצלחתו של הרוצח הקנאי והמנותק, ולא במפלתו. כאשר טבעת החנק מתהדקת סביב צווארו של ריפלי גם אנחנו בלחץ, ומחכים לראות כיצד ייצא מהתסבוכת התורנית, בשונה מציפייה רציונלית שייתפס ויבוא על עונשו.
בגרסת 1999 נבחרה שיטה מאוד ספציפית לעשות את זה, והיא לקרב אותנו פסיכולוגית אל ריפלי, לרחם עליו, או באיזשהו מקום אפילו להזדהות אתו כאנדרדוג שרק רוצה את מה שנמנע ממנו בגלל כסף. ב"לעין השמש" קלמנט הלך על משהו שונה כדי להשיג את אפקט התמיכה בריפלי, ובעיני מצליח היטב בזכות שני אלמנטים, האחד על הדף והשני על המסך. זה הראשון, התסריטאי, הוא שריפלי מאוד חכם. מוכשר, יש אפילו שיגידו. הוא צעד אחד לפני כולם, הוא טוב בטוויית קורי העכביש, ומכיוון שהוא אינטליגנטי ומבריק, קשה מאוד שלא לעודד אותו, גם כשהוא עושה מעשים איומים. האלמנט השני הוא כמובן בחירת הליהוק לריפלי, שחקן צרפתי בן 35 שזה הרגע החל את דרכו הקולנועית וכבר סומן כהבטחה, ובשנת "לעין השמש" פרץ קדימה כשחקן ראשי – אלן דלון, בקלות אחד האנשים הכי יפים שהתהלכו על פני האדמה הזו.

"לעין השמש" הוא סרט מרהיב בכל אספקט. הצילום של הנרי דקה ("400 המלקות", "הסמוראי") פשוט יפהפה ומנציח את עיירות הנמל של איטליה במלוא הדרן עם שימוש באור שמש ובאדריכלות הנהדרת, וכשזה מגיע לקלוז אפים זה בכלל נוף עוצר נשימה בפני עצמו. גם עיצוב התלבושות של בלה קלמנט (אשתו של. זה הקרדיט היחיד שלה בקולנוע), יכול לגרום לכל אדם באשר הוא לפקפק בכל בחירות המלתחה שלו מאז ומעולם. אבל עם כל היופי החזותי והאודיופני של הסרט (על המוזיקה חתום נינו רוטה האחד והיחיד), אין שום דבר שמשתווה לאלן דלון. זה יופי נשגב. המזל הוא שלא מדובר רק בפנים ששרטטו האלים, אלא גם בהופעה טובה, מסתורית ומסקרנת, וגם כזו שמצריכה כמה אתגרים פיזיים לא פשוטים. החלקים בסרט בהם ריפלי נאלץ להיפטר מגופות מתישים וקשים בשבילו לא פחות מאשר מה שנדרש מדלון על מנת לבצע אותם במקסימום אמינות, כך שבהחלט לא מדובר על הצלחה בזכות כריזמה בלבד אלא גם יכולות משחק ראויות. ואם מישהו היה צריך עוד שכנוע, באותה שנה ממש דלון הראה צד נוסף שלו באחד מהסרטים המוערכים ביותר של התקופה, "רוקו ואחיו". מכאן העולם היה די בכף היד שלו (אם כי ניסיונותיו בהוליווד לא הביאו לו את ההצלחה של אירופה).

העניין עם ליקוי מאורות בסדר גודל של דלון, הוא שזה מעפיל על כל מי שמסביבו. מוריס רונה בתפקיד פיליפ, ארנו קריסה כבלש שמנסה להבין מה קורה, ומארי לאפורה כמארג' המסכנה, כולם יפים ומחזיקים מסך, אבל אין להם סיכוי להילחם בנוכחות של דלון. המקרה של לאפורה אפילו קצת יותר מתסכל, ולא באשמתה. למרות שאין ספק שהמצלמה מאוהבת בה, והיא מייצרת דמות מעוררת חיבה, הכתיבה של מארג' לא מאפשרת לה יותר מדי והיא נותרת מאוד חלשה ולא מפוענחת, או לפחות לא משכנעת בצורך שלה בפיליפ, בחור שהוא ללא ספק גבר מפונק ונוראי.

1960 הייתה שנה מצוינת למותחנים שניסו לעשות משהו חדש ומסעיר בתחומי הז'אנר, בין אם ההיסטוריה שיצר "פסיכו", "המציצן" שהיה צריך כמה שנים טובות כדי שיגלו אותו, "עיניים ללא פנים" ואליהם אפשר אולי להוסיף גם את "מעיין הבתולים". "לעין השמש" שונה מכולם, ובהקשר הזה השם הישראלי שניתן לו בהחלט מוצלח. בניגוד לסרטי מתח או פשע אחרים מהתקופה זה סרט שטוף שמש, בוהק, כזה שהמתח והקלסטרופוביה לא נובעים ממשחקי אור וצל או סביבה אורבנית שסוגרת על הדמויות. האור הזהוב והמלטף של הסרט מחריף את השילוב המרתק של יופי בלתי נתפס עם רקבון מוסרי אפל ומעורר רתיעה, תחושת סכנה גם ברחובות הומים ומוארים, הומור דק שמשולב בסצנות של כאב ואלימות. זו לא בהכרח המצאה של קלמנט, אבל המיומנות שבה עשה זאת היא אחת הסיבות לכך שהסרט נשאר בתודעה עד היום, והוא ממשיך להתקבל בהתלהבות רבה מאלו שרואים אותו לראשונה ומאלו שחוזרים אליו. כמובן שיש עוד סיבה למקומו בקאנון הקולנועי, אבל למרות שאני יכול להמשיך עוד הרבה זמן, נראה לי שדברתי עליה – כלומר, עליו – די והותר.