פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 15: "מדורת השבט" (2004)

בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, 2004 היא שנה לא פחות ממיתולוגית. אולי הטובה ביותר אי פעם. זה כמעט לא סביר כמה קרה תוך שנה אחת בתעשיית תרבות ובידור שנאבקה להוכיח את עצמה כל כך הרבה זמן ללא הצלחה, והנה נראה שהתחילה עידן חדש.
2004 היא השנה בה אבי נשר חזר לישראל והוציא את "סוף העולם שמאלה", להיט כחול-לבן בסדר גודל שלא היה כאן עשרות שנים, מתמקם היטב במצעד שוברי הקופות השנתיים שכוללת גם את הייבוא ההוליוודי. גם "אהבה קולומביאנית" זכה להצלחה גדולה אצל הקהל ולמעמד של קאלט די מהר. זו השנה בה הופיעה על המסך לראשונה דמותה של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) ב"ולקחת לך אישה", פרק הפתיחה של הטרילוגיה שתכלול את "שבעה" ו"גט". זו השנה בה הקולנוע החרדי קיבל ייצוג יוצא דופן במרכז המיינסטרים בזכות גידי דר ושולי רנד עם "האושפיזין", יחד עם עוד ייצוג משמעותי לציונות הדתית ושוב בחסות יוסף סידר.
אבל לא רק בתוך תחומי ישראל היצירה המקומית הפכה לפופולרית. זה ממש נראה כאילו בבת אחת נפתחו שערי העולם כולו אל התוצרת שבין הנהר לים. "ללכת על המים" הצליח באופן יוצא דופן בחו"ל; קרן ידעיה זכתה עם "אור" בפרס מצלמת הזהב של פסטיבל קאן, ולצדה בתחרות שבועיים של מבקרים הוקרן גם "עטאש – צימאון" מאת תאופיק אבו-וואיל שזכה בפרס פיפרסקי; בפסטיבל ונציה הוקרנו "הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי יחד עם "ולקחת לך אישה"; "אבנים" של רפאל נדג'ארי הוקרן בברלין והשחקנית הראשית שלו, אסי לוי, הייתה מועמדת לפרסי הקולנוע האירופאי. אחרי שנים ארוכות של דשדוש ומאבק, פתאום נפרץ הסכר.

גם באקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה הדברים נראו אחרת לגמרי משנים עברו. נתחיל בכך שזו השנה בה הפרס שעד כה נקרא בפרובינציאליות "האוסקר הישראלי", סוף סוף קיבל את שמו הרשמי והנהדר – פרסי אופיר, על שם אגדת המסך הישראלי שייקה אופיר. אבל החדשות הטובות רק מתחילות כאן.
מספר שיא של 23 סרטים ניגשו לתחרות (וכדי להזכיר, שנתיים לפני כן, ב-2002, נרשמו רק עשרה סרטים. פחות מחצי), תוצר ישיר של חוק הקולנוע הישראלי שתוקן ב-1999. ואם בפרק הקודם, של 2003, התלוננתי על כך שלמרות נוכחות די ראויה של מתמודדים האקדמיה הבליטה אך ורק סרט אחד ("האסונות של נינה" עם סחף שיא של 11 זכיות) – ב-2004 מצאו הרבה יותר סרטים מקום בחמישיות ובלוח הזכיות.
מתוך 23 הסרטים, 14 היו פיינליסטים בלפחות קטגוריה אחת (כזכור, היה רק שלב הצבעה אחד. כבר עם הכרזת המועמדים זהות הזוכים הייתה ידועה לאקדמיה אך נשמרה לטקס עצמו), אבל ההצבעות חשפו אפילו תמונה נדירה יותר של חלוקת השלל. ממש התבשמות מכל השפע הזה. לראייה, בלא פחות משבע קטגוריות (מתוך 13) היו ששה מועמדים, תוצר של תיקו בשלב ההצבעות. זה נדיר לכשעצמו, אבל זה לא הסוף. הנה כמה דברים שקרו בטקס שהיו נדירים עד תקדימיים: לראשונה בתולדות הפרס, ארבעת פרסי המשחק הלכו לארבעה סרטים שונים. במקביל, כל אחד ממועמדי הסרט יצא מהטקס עם ניצחון אחד לפחות, לראשונה מאז 1995 (וגם אז היו שלושה מועמדים, ולא חמישה). בנוסף, "סוף העולם שמאלה" שזכה בפרסי התלבושות והעיצוב האומנותי היה לסרט הראשון מאז "כלבים לא נובחים בירוק" ב-1996 שמצליח לזכות בפרס בלי נוכחות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. זה כמובן מביא אותנו לסערה הגדולה של אותו הטקס, כאשר התברר שסרטו של אבי נשר, כזכור להיט ישראלי שכמוהו לא נראה עידנים, לא הצליח לשריין מקום בפרס הגדול או בפרס הבימוי. הזעקה הייתה כל כך גדולה שאפילו בטקס עצמו, דובר קוסאשווילי שהתבקש להציג את המועמד לפרס הסרט "ללכת על המים", החליט לעשות קצת כאוס, ואת הזמן שלו על הבמה הקדיש להתעלמות מ"סוף העולם שמאלה". זו גם הייתה יריית הפתיחה למערכת היחסים המאוד הפכפכה של האקדמיה עם נשר וסרטיו, כזו שבהחלט ממשיכה גם היום.

אז אמנם מנצח גדול בהחלט היה לטקס ה-15 – "מדורת השבט" שיצא עם חמישה פרסים כולל טריפל הסרט-בימוי-תסריט, בנוסף לפרסי שחקנית משנה ועריכה – אבל מעבר אליו, לא פחות מחמישה סרטים נוספים קיבלו פרס הצטיינות בערב ההוא. מספר הזוכים הכי גדול מאז 1996.

לפרס הסרט הטוב ביותר העפילו חמישה מועמדים, ובאופן מאוד נדיר, כולם ראויים בפני עצמם: "מדורת השבט" שנכח בכל 13 הקטגוריות, "ללכת על המים" עם שמונה מועמדויות בלי לפספס שום דבר משמעותי, "אור" עם שש מועמדויות מרכזיות, "עטאש – צימאון" גם הוא עם שש אבל היחיד בלי מועמדות על תסריט או משחק, ו"מטאליק בלוז" עם חמש, היחיד בלי מועמדות על בימוי.
קטגורית הבימוי, אם כבר הוזכרה, היא אחת ההוכחות המוחלטות לכמה התחרות הייתה צפופה, וכמה סרטים ממש נלחמו על מקום בפרס הגדול. לא פחות מששה מועמדים היו שם, ארבעה מפרס הסרט ואליהם הצטרפו "שנת אפס" (שמונה מועמדויות) ו"הכלה הסורית" (שבע מועמדויות). מכיוון שלשניהם היו יותר איזכורים בקטגוריות מרוב מועמדי פרס הסרט, הם כנראה היו מרחק קולות זעום מלהיכנס לחמישייה הגדולה.

עם 13 מועמדויות היה די ברור ש"מדורת השבט" הוא הפייבוריט, אבל עדיין מסקרן לדעת מה בדיוק נתן לו את היתרון הסופי, במיוחד שזוכי קאן "אור" ו"עטאש – צימאון" היו עם אפיל הרבה יותר משמעותי לאוסקר. עם זאת, אם עושים אלימינציה, התמונה די מתבהרת בהתחשב בכך שאנחנו מדברים על פרס תעשייה, המורכב מטעמם הרחב של כמות מצביעים גדולה.
נציגי קאן הם שניהם סרטים מאוד יוצאי דופן קולנועית, אבל בד בבד שניהם חוויות מאתגרות למדי (גם אם כל אחד מהם בדרך אחרת) שלא כל אחד יכול להתחבר אליהן. מהצד השני של הסקאלה, "ללכת על המים" כנראה נתפס כסרט בידורי יותר, כזה שמגיע מעולמות הז'אנר, מה שלא תמיד מרגיש יוקרתי.
בנוסף, אולי זה לא הוגן להגיד אבל צריך לקחת בחשבון, שייקחו עוד תריסר שנים עד שסרט שעוסק באופן בלעדי בחבר הערבית-ישראלית יזכה ("סופת חול" ב-2016, ספציפית החברה הבדואית חשוב לציין), ו-14 שנה עד שהאקדמיה תעניק את הפרס הגדול לסרט להט"בי ("האופה מברלין"). "עטאש – צימאון" ו"ללכת על המים" היו, כנראה, בעמדת נחיתות בעקבות זה.
מבין החמישייה, "מדורת השבט" הוא כנראה הכי קרוב לקונצנזוס, הן מבחינת העשייה שלו והן מבחינת הנראטיב. מה גם שהאקדמיה כבר הראתה את האהבה שלה ליוסף סידר, וזה בטח לא התקהה בארבע השנים שעברו מאז "ההסדר". הזכייה הזו הפכה את יוסף סידר לבמאי היחיד להוציא את שבי גביזון שביים יותר מזוכה פרס הסרט אחד (לימים גם ישווה את השיא של גביזון עם זכייתו השלישית על "הערת שוליים"). אליהם יצטרפו בעתיד אייל חלפון, ערן קולירין וארי פולמן.

עלילת "מדורת השבט" היא של דרמה משפחתית (הרביעית ברציפות שזוכה בפרס הסרט) המתרחשת בקהילה הדתית של ירושלים בשנת 1981. במרכז הסרט נמצאת רחל, אלמנה בת 42, ששואפת להתקבל לגרעין שיבנה התנחלות חדשה ביהודה ושומרון, ונאלצת להתמודד לא רק עם ההיררכיה והפוליטיקות של הוועדה, אלא גם עם שתי בנותיה המתבגרות, צרות העין בגלל מצבה הזוגי, והמשבר האישי שלה אותו היא לא מנהלת טוב מדי. במקביל, בתה הצעירה מוצאת את עצמה במרכזה של פרשייה לא נעימה (כאזהרת טריגר אציין שהסרט כולל סצנת תקיפה מינית קשה לצפייה, אותה ביים סידר באופן שמנותק מהמבע הגברי שלרוב מאפיין רגעים כאלה בקולנוע ועל כך הוא מקבל את מלוא הקרדיט) בדיוק כשאל חייה נכנס גבר ביישן, נהג הסעות, שמאתגר את כל רצונותיה. וכן, כמו דרמות משפחתיות אחרות מהתקופה ביניהן "כנפיים שבורות" ו"איים אבודים", גם פה יש רכב תקול כדימוי למשבר משפחתי. בכלל, בעקבות הגיבורה האלמנה ובתה הבכורה המגולמת על ידי מאיה מרון, אין פלא שיאיר רוה כתב על הסרט שהוא "גרסת בני עקיבא של 'כנפיים שבורות'".

ב"מדורת השבט", סידר היה צריך להתמודד עם תסמונת הסרט השני שהפילה רבים לפניו ואחריו. אני לא בטוח מה עמדתו שלו בנושא, אבל למרות שמדובר בשינויי כיוון וטון מאותה דרמת המתח שזכתה ב-2000, בעיני סרטו השני גם הוא מצוין, גם אם לו נקודות חלשות יותר. בשונה מ"ההסדר" הפעם הקולנוע של סידר פחות עושה סלטות באוויר ונשאר מקורקע למדי, עם דגש על הדמויות והדינמיקה ביניהן. זה סרט של רגש לפני טכניקה. וגם אם יש פה מעידה קלה לקלישאות פה ושם, וכמובן שוב הניסיון (המוצלח בקטע די מדהים) של סידר לא להרגיז אף אחד ולא להתחייב על אף אמירה נגד שום קבוצה או תפיסה חברתית, בעיני הדיאלוגים שכתב סידר הם מהמצטיינים שראיתי בפרויקט האופיר וכנראה בקולנוע הישראלי בכלל (כמה מהם קצת מפתיע שלא נכנסו לפנתיאון, כמו "איך אני יכולה להיות בררנית אם אני חברה שלך כל השנים?" ופחות או יותר כל דבר שיוצא מהפה של יהורם גאון), והיכולת שלו להתמודד עם דמויות בעלות מורכבות היא בהחלט ראויה לציון.
לזה כמובן צריך לתת קרדיט רב לשחקנים שקיבץ סידר. הוא החזיר את אסי דיין לתפקיד מנהיג הקהילה השנוי במחלוקת, אם כי זו דמות שונה מזו של "ההסדר"; לתפקיד המתבגרות בחר במאיה מרון (פעם שנייה כילדה מרדנית לאלמנה אחרי הזוכה "כנפיים שבורות") ואת חני פירסטנברג בתפקיד קולנועי ראשון אחרי הפריצה שלה בסדרה "הבורגנים" (שגם הפכה אותה לקול הכי נשמע ברדיו של 2002 בזכות הקאבר ל"דרכינו"); את נהג ההסעות קיבל בכיר שחקני ישראל של התקופה, משה איבגי, במה שהוא לא רק כנראה הדמות הכי מעוררת חיבה שעשה אי פעם, אלא גם אחת מהופעותיו הטובות ביותר; וממש פה סידר גם הקים את הבסיס לסרטו הבא "בופור", עם נוכחות של אושרי כהן, איתי תורג'מן ודני זהבי. לצידם מופיעים עידית טפרסון, יהודה לוי ודינה סנדרסון, וכאמור, הופעת אורח נפלאה של יהורם גאון.
על כל הקאסט הזה מנצחת מיכאלה עשת בתפקיד הראשי, שחקנית תיאטרון מוערכת שמיעטה להופיע על המסך, מעניקה הופעה יוצאת מגדר הרגיל של אישה שעושה כמעט כל טעות אפשרית שנקרית בדרכה.

כנגד כל מה שידענו על האקדמיה עד כה, מבין ארבעת מועמדי המשחק של "מדורת השבט", רק חני פירסטנברג הצליחה לזכות על הופעתה בזוכה הפרס הגדול, בעיקר כי היא הורצה כמשנה. אפשר להתווכח על האם זה לג'יט כי לה יש קו עלילה משמעותי ומקביל לזו של מיכאלה עשת. בניגוד אליה, משה איבגי שהוא די משני באופן יחסי, הורץ כשחקן ראשי אבל בעיקר מכיוון שלקטגוריית שחקן המשנה נשלח על "מטאליק בלוז", מה שבסופו של דבר הפך לזכייתו השלישית והאחרונה באופיר (והראשונה שאיננה מסרט של גביזון). שם הוא ניצח את שותפו ל"מדורת השבט", אסי דיין. לו, אגב, היה סרט משלו כבמאי בתחרות, "הבשורה על פי אלוהים", שכשל מלקבל איזושהי התייחסות מהאקדמיה.
יותר מהגברים, ההפסד של מיכאלה עשת הוא יוצא הדופן ביותר, כי באמת נדיר שסרט לוקח את הפרס הגדול אבל לא מצליח לשריין לעצמו זכייה בקטגוריית משחק ראשית. וכשאני כותב "נדיר" אני מתכוון שזה לא קרה מעולם. כל זוכי פרס הסרט מאז 1990 קיבלו לפחות פרס משחק ראשי אחד. העניין שהוא שהמרוץ של השחקנית הראשית לשנת 2004 היה תחילתו של מסלול מאוד מובהק של האקדמיה, שלגמרי רלוונטי גם לימינו אנו, ולמרות שזה קצת יסיט אותנו מהמסלול, צריך לשים עליו דגש.

המועמדות לפרס השחקנית הראשית היו: דאנה איבגי מ"אור", רונית אלקבץ מ"ולקחת לך אישה" (היחידה מכולן שכבר זכתה בעבר, על "שחור" ו"חתונה מאוחרת". באותה שנה עשתה דאבל יחד עם מועמדות משנה על "אור"), נטע גרטי של "סוף העולם שמאלה", היאם עבאס מ"הכלה הסורית", ומיכאלה עשת על "מדורת השבט". הן היו הנבחרות מתוך בנק די מרשים של מתמודדות, ולכן ראוי שאקח רגע כדי להזכיר גם כמה מהיבול השנתי שלא נכנסו לחמישייה: זוכת העבר והעתיד אסי לוי ב"אבנים" (תפקיד שכאמור עליו הייתה מועמדת לפרס הקולנוע האירופאי), שרה אדלר מ"שנת אפס", נציגות הקומדיות הרומנטיות מילי אביטל מ"אהבה קולומביאנית" ודלית קהן של "ריקי ריקי", ואולי ההיעדרות המפתיעה ביותר – מיכל בת שבע רנד על "האושפיזין". לגמרי היה צפוף.
במהפך שאין להקל בחשיבותו, נמנעה מיכאלה עשת מלזכות לטובת מלכת האופירים המכהנת. למעשה, 2004 סימנה את אחד הקיבעונות היותר נוכחים של האקדמיה מאז ועד היום – לתת פרס לדאנה איבגי בכל הזדמנות. איבגי, חד וחלק אחת השחקניות האדירות שלנו, זכתה באופיר הראשון שלה באותה שנה על "אור" (וכך יצא ששניים לבית משפחת איבגי סיימו עם פרס באותה שנה), אחרי המועמדות הכפולה שלה בפרס המשנה שנתיים לפני כן ("המנגליסטים", "בית"ר פרובנס"). איבגי תעשה את הבלתי יאומן ותהיה מועמדת כפולה שלוש פעמים רצוף: ב-2008 ("היו לילות" ו"כלת הים" שוב לצדה של אלקבץ), ב-2014 ("אפס ביחסי אנוש", "את לי לילה" על שניהם תזכה), וב-2022 ("סבוי", "סינמה סבאיא").
צריך להתעכב רגע על 2014, כי זה היה בעצם שידור חוזר של הטקס שהתרחש עשור לפני כן, ובו דאנה איבגי הביסה בפרס השחקנית הראשית את ויויאן אמסלם/רונית אלקבץ, פעם ראשונה על "ולקחת לך אישה" ולאחר מכן על "גט". יותר אירוני מזה, היא הייתה מועמדת פעמיים על הופעות לצדה של אלקבץ.
ההפסד של עשת בטקס ה-13 היה נראה מאוד מוזר אילולא אפקט הדאנה שמתברר כבר היה עניין מוחלט של האקדמיה. והאמת היא שקשה לפסוק בעניין הזה. שתיהן נהדרות, שתיהן זוכות ראויות.

הבחירה הקשה נכונה גם לשאר הקטגוריות, וזה אולי הדבר הכי נדיר שיכולתי לכתוב על כל אחד מהמרוצים עד כה. ויותר מזה – לא קל להתווכח עם התוצאות הסופיות. לא תשמעו אותי אומר את זה על האופיר יותר מדי, אבל באמת אין שום מעידה בלוח הזוכים של 2004.
באופן אישי אני כנראה הייתי מצביע בפרסי הבימוי והסרט ל"עטאש – צימאון" אבל הנחמה בכך שזכה בפרס הצילום בהחלט מקלה. מעבר לזה, גם מבחינת יבול הסרטים וגם מבחינת שיקול הדעת של האקדמיה, זאת בלי שאלה השנה הטובה ביותר של טקס פרסי הקולנוע מאז תחילתו, וייתכן שעד היום. יש לנו עוד כמה פרקים עד תום הפרויקט, אז תנו לי לחזור אליכם עם זה בהמשך.
מה שבטוח הוא שהאופוריה לא תמשיך שנה נוספת, כנראה כי קשה להחזיק מומנטום כל כך הרבה זמן. 2005 נחשבת לאחת השנים החלשות של הקולנוע הישראלי, אבל היא יחסית נקודה די עיוורת שלי (מילולית, כפי שתגלו) אז מאוד מעניין אותי לגלות אותה כמו שצריך.

רשימת הזוכים המלאה של פרסי אופיר 2004:
סרט: דוד מנדיל ואיל שיראי – "מדורת השבט"
בימוי: יוסף סידר – "מדורת השבט"
שחקן ראשי: שולי רנד – "האושפיזין"
שחקנית ראשית: דאנה איבגי – "אור"
שחקן משנה: משה איבגי – "מטאליק בלוז"
שחקנית משנה: חני פירסטנברג – "מדורת השבט"
תסריט: יוסף סידר – "מדורת השבט"
צילום: אסף סודרי – "עטאש – צימאון"
עריכה: עינת גלזר-זרחין – "מדורת השבט"
מוזיקה: עברי לידר – "ללכת על המים"
עיצוב פסקול: גיל תורן, איתי אלוהב, רונן נגל, אילנה גרושקא וישראל דוד – "ללכת על המים"
עיצוב אומנותי: יורם שייר – "סוף העולם שמאלה"
עיצוב תלבושות: רונה דורון – "סוף העולם שמאלה"
סרט תיעודי: אילאיל אלכסנדר – "את שאהבה נפשי"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "קלרה הקדושה"
3. "ההסדר"
4. "שחור"
5. "החיים עפ'י אגפא"
6. "מדורת השבט"
7. "כנפיים שבורות"
8. "חולה אהבה בשיכון ג'"
9. "שורו"
10. "החברים של יאנה"
11. "האסונות של נינה"
12. "קרקס פלשתינה"
13. "מעבר לים"
14. "עפולה אקספרס"
15. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"