פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 14: "האסונות של נינה"

בטקס פרסי הקולנוע הישראלי ה-14 במספר נקבעו שני שיאים שטרם נשברו. האחד, בזכות הסרט הזה היה שבי גביזון לבמאי הראשון שביים שלושה זוכי פרס הסרט, אחרי ניצחונותיו הגדולים עם "שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'". אליו יצטרף שבע שנים לאחר מכן יוסף סידר, שהשווה את השיא עם "ההסדר", "מדורת השבט" ו"הערת שוליים". הם נכון לרגע זה היחידים עם המספר הזה.
השני הוא שהזוכה הגדול של אותה שנה, "האסונות של נינה", הגדיר מחדש את המילה "גדול" עם 11 ניצחונות מתוך 13 מועמדויות אפשריות. הוא עד עצם היום הזה שיאן האופירים. בשביל הטריוויה, אחריו עם עשרה פרסים ניצבים "חתונה מאוחרת", "החברים של יאנה" וממש לאחרונה הצטרף לקבוצה "שבע ברכות".
כדאי להזכיר שבדרך כלל כאשר יש סוויפ כל כך מוחלט באופירים זה יותר מעיד על שנה חלשה מאשר על אהבה מוחלטת לסרט אחד, אם כי קשה לקבוע את זה בוודאות. אבל המקרה של 2003 משונה במספר צורות ודרכים.

אל טקס פרסי הקולנוע הישראלי של 2003 נרשמו לא פחות מ-16 סרטים – המספר הגבוה ביותר שאי פעם הוגש לתחרות, כנראה תוצאה של חוק הקולנוע הישראלי שנתן את אותותיו בשלב זה, מאפשר ליותר יוצרים לקבל מימון. אבל מעבר לכך, גם בהסתכלות עכשווית מתגלה תמונה נעימה למדי על היבול, מכיוון שלא מעט מהסרטים (באופן יחסי) עדיין נשארו בתודעה ואפילו מוזכרים בשיחות, רטרוספקטיבות, הקרנות ומאמרים. אם קראתם את הפרקים הקודמים ונחשפתם לכמות הסרטים הישראלים שאיש לא שמע או חשב עליהם מאז שנת יציאתם, אתם יודעים שזה הכול חוץ ממובן מאליו.
ארבעה מבין המועמדים לפרס הסרט "האסונות של נינה", "הכוכבים של שלומי", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ו"מתנה משמיים", יחד עם "סימה וקנין מכשפה", עוד צצים פה ושם כנראה בזכות המורשת של הבמאים שלהם. כולם המשיכו ליצור סרטים נוספים שהצליחו אצל הקהל או אצל הביקורת (יוצא הדופן מביניהם הוא במאי "מסעות ג'יימס", רענן אלכסנדרוביץ', שמאז עשה חיל בתחום התיעודי ולא הבדיוני). חמישה מתוך 16 זה יחס בסדר גמור. 11 הנותרים די נעלמו, חלקם ממש באותו הרגע, ויהיה מאוד קשה למצוא אותם כיום.

בהכרזת המועמדויות, התברר שעשרה מבין 16 הסרטים שהוגשו נכנסו לחמישיות המכונות "מועמדים" או "פיינליסטים" (אם כי היה בעצם רק סיבוב הצבעה אחד). "האסונות של נינה" כמובן שלט בכיפה עם נוכחות בכל אחת מהקטגוריות, "הכוכבים של שלומי" אחריו עם תריסר (הכול חוץ מפרס העיצוב האומנותי), ולאחריו "מתנה משמיים" עם 11. הוא גם היה המועמד היחיד לפרס הסרט בלי נוכחות בתסריט. הסרטים הכי מועטי מועמדויות היו "הביוגרפיה של בן" ו"עלילה" עם אזכור כפול בלבד.
הסרטים "איים בחורף", "זמזום", "מיס אנטבה", "פגישה עיוורת", "תמונה קבוצתית עם אישה" ו"תני סימן חיים" נשארו בחוץ כליל.

על פניו יש לנו פה מצב של שפע מאוד נדיר בנוף הקולנוע הישראלי. קבוצה לא קטנה (שוב, יחסית) של סרטים, חלקם המשמעותי מאת במאים מוכרים שהאקדמיה כבר חיבקה בעבר (שבי גביזון, שמי זרחין, דובר קסואשווילי, יגאל בורשטיין, דרור שאול) או לפחות צ'יפחה בחביבות (דן וולמן, מיכל בת-אדם, עמוס גיתאי, חיים בוזגלו) ועוד כמה תגליות מעניינות, ואפילו המשיכה הפשרת הקיפאון ששרר שנים בין הקולנוע המקומי לקהל. ועדיין, "האסונות של נינה" עשה מחטף כמוהו לא נראה עדיין, ובכך גם גביזון בלם את רצף סרטי הביכורים שזכו בארבע השנים האחרונות.
אבל יש אלמנט נוסף שהופך, בעיני, את תמונת הניצחון הזו למעט יוצאת דופן וכזו שמעניין לרדת לעומקה, והיא כמובן הסרט הזוכה עצמו.

למיטב זיכרוני "האסונות של נינה" היה סיפור די רציני ב-2003, ובהתחשב בנתונים היבשים אין לי סיבה לערער על זה. הוא סימן את חזרתו של כנראה בכיר במאי הקולנוע בישראל אחרי שמונה שנים, ובמיוחד הנציח את הכוכבת שלו, איילת זורר, כשחקנית המדוברת והמוערכת ביותר של תקופתה. It girl אמיתית. היא הייתה בת 34 אז, וכבר אחרי שסחפה את המסך הקטן ("עניין של זמן", "פלורנטין") ואת המסך הגדול ("אהבה אסורה", "איש החשמל", "כיכר החלומות", על שלושתם הייתה מועמדת לאופיר. זו האחרונה מעידה על החיבה הרבה אליה, כי מדובר במועמדות משונה להפליא בהתחשב בגודל ואופי התפקיד). כולם התאהבו בזורר, ובאמת היה קשה שלא.

אני צפיתי ב"האסונות של נינה" בקולנוע, ולא בסתם קולנוע, זה היה הסרט הראשון שראיתי במתחם החדש ופורץ הדרך שהוקם על צומת גלילות, סינמה סיטי. אך למרות שהיו ממנו כמה סצנות שלגמרי נחרטו לי בזיכרון ולא עזבו במהלך שני עשורים, אני לא לגמרי מצליח לשחזר אם התלהבתי ממנו כפי שקיוויתי או לא. יכול להיות שהחוויה מהסרט עצמו התקהתה קצת בגלל שלפני הסרט הוקרן הטריילר ל"חוקי המשיכה", ששינה לי את הכימיקלים במוח מאז ולתמיד. אבל כבר כתבתי על זה בעבר.
אם לשפוט לפי פרסי התעשייה, גם אנשי הקולנוע בארץ כולם נפלו בקסמו של הסרט, והביקורות עליו שנמצאות בספר הקולנוע הישראלי, מאת יעל שוב ואורי קליין, מעידות על חיבוק מאוד חם מהקונצנזוס. באמת שלא היו הפתעות כאשר שמו של הסרט נקרא לבמה פעם אחר פעם. כך שבתפיסה שלי הוא לחלוטין חלק משמעותי מהרצף של "ההסדר"-"חתונה מאוחרת"-"כנפיים שבורות"-"סוף העולם שמאלה" שבנו מחדש את האמון של הקולנוע הישראלי מול הקהל שלו. מה גם שלסרט יש קאסט חלומי של הסרט שכולל את כמובן ההוריקן הקולנועי איילת זורר, אלון אבוטבול עם צ'ארם על מאתיים, יורם חטב בכמה סצנות עם יבגניה דודינה (איחוד משעשע של "קרקס פלשתינה"), שמיל בן ארי שגם אם ינסה לא יוכל לתת הופעה שאיננה מדהימה, ענת וקסמן, דב נבון, רבקה נוימן באיפור מטריד שכנראה היה מביא לסרט אופיר נוסף אם הקטגוריה הייתה קיימת אז, ועוד.
העניין הוא שכיום, 21 שנים לאחר מכן, קצת קשה להבין מה הביא לסחף כל כך קיצוני. זאת לא עמדה שנוחה לי, אז אני פשוט אסיר את הפלסטר במכה, כי כנראה אין דרך לעקוף את זה – הצפייה הנוכחית שלי (והשנייה בסך הכול) ב"האסונות של נינה" בלבלה אותי כהוגן, כי עם היד על הלב ובלי רצון להוריד לסרט ישראלי, אני חושב שכמעט שום דבר לא עובד בסרט הזה.

"האסונות של נינה" נפתח בהלוויה, ממש כמו סרטו הקודם של גביזון, והאמת היא שזה נראה נהדר. המחשבה הראשונה שלי עם דקותיו הראשונות הייתה "אה, ככה נראה סרט של גביזון כשיש לו תקציב!". גם הצילום של דוד גורפינקל והמוזיקה של אסף אמדורסקי מבטיחים רבות. את זה רודפת הסצנה הראשונה של איילת זורר ויורם חטב, מין שיחת פרידה והשלמה על טורים גבוהים במיוחד (שכמובן מערבת את המוטיב הגביזוני היקר לו של השפלה ואגרסיביות פאסיבית), והאנרגיה בשמיים. משם, על אף הטאץ' הגביזוני הכל כך ייחודי, הסרט פשוט הולך וקורס.
בין אם מבנה סיפורי מוזר, וויס-אובר בעייתי מאוד של הילד המלווה את הסרט, שילוב מגושם בין צחוק לשכול, ייתכן ומה שהפריע לי יותר מהכול היה, גם כשעלו כתוביות הסיום, שפשוט לא הצלחתי להבין על מה הסרט הזה. הסיפור הולך לכל כך הרבה כיוונים שונים שלא מגיעים לכדי מיצוי. לא ברור אם זה בסופו של דבר פשוט סרט על ילד שמתאחד עם אבא שלו, על אהבה שמשנה את חוקי המציאות, על התמודדות עם אובדן, או כולם ביחד בלי ששום דבר באמת מקבל משקל כמו שצריך.

בהתחשב בכל אלו הסוויפ של "האסונות של נינה" מעלה כמה שאלות לגבי נטיית הלב והראש של האקדמיה, אך בכל זאת, יש כמה פרסים שהיו לו ניצחון קל, כנראה כמעט בלי תחרות.
הראשון מהם הוא כמובן הפרס הגדול, זה של הסרט הטוב ביותר. "האסונות של נינה" לא רק שהלהיב את הצופים בו אלא גם היה כנראה בעיני האקדמיה המתמודד המושלם לשלוח לאוסקר האמריקאי, בטח ביחס אל המועמדים מולו. בשלב הזה של התחרות אין ספק שזה שיקול.
"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", היחיד שבמהלך הטקס הצליח להביס את "האסונות של נינה" ועוד פעמיים (שחקן ראשי ומוזיקה מקורית), כנראה הרגיש לוקאלי מדי; "חתונה משמיים", חזרתו של דובר קוסאשווילי אחרי מהפכת "חתונה מאוחרת", לא שחזרה את הצלחת הקודם מכיוון שהסרט החדש פיצל את הקהל בצורה מוחלטת, חלק ראו בו אכזבה מהדהדת ואפילו מתריסה, כאשר השאר מצאו בו עשייה קולנועית יוצאת דופן; סרט ההתבגרות הנוסף בחמישייה, "הכוכבים של שלומי", כבר יצא לבתי הקולנוע והיה להצלחה, שזה סטטיסטית מכת מחץ כשזה מגיע לשלב ההצבעות; והמועמד החמישי, "סיפורי בית קפה", כנראה התגנב מלמטה אל החמישייה, מזיז במה שנראה די בדוחק סרט נוסף שהיה מועמד גם הוא לחמישה פרסים – "צעד קטן". כנראה היה מקום רק לשני סרטי התבגרות בפרס הגדול.
אל הזכייה הוודאית בפרס הסרט מצטרפת קטגוריית הבימוי, שעד כה בכל תריסר שנות האופיר הקודמות פוצלה רק פעמיים (1998 ו-2000).
גם בפרס השחקנית הראשית זה היה בכיס של איילת זורר. לא רק בגלל האופי של תפקידה כמין אישיות מסעירה שקשה לתאר מישהי אחרת שהייתה עושה את זה כל כך מחשמל. היא התמודדה מול שלוש שחקניות משנה שהתגלגלו לפרס הראשי (זוכת שני האופירים אסתי זקהיים מ"הכוכבים של שלומי", רונית יודקביץ' מ"מתנה משמיים" ואלישבע מיכאלי מ"סיפורי בית קפה") ועוד שחקנית אחת, אדירה אמנם, אבל מסרט שלא היה מאוד פופולרי אם לשפוט לפי מניין המועמדויות (תיקי דיין מ"סימה וקנין מכשפה" במועמדותה הראשונה). אני אהיה מופתע אם מישהי שאיננה זורר קיבלה יותר מקולות בודדים.
הפרס הרביעי שבו אני מאמין ש"האסונות של נינה" לא ראה ממטר הוא פרס הצילום לדוד גורפינקל, שעשה מעל ומעבר כדי להרים פריימים נהדרים לסרט, ובאמת שביחס לתקופה הוציא דברים מרשימים מאוד תחת ידו. זו הייתה זכייתו הרביעית.
גם על הזכייה בעיצוב הפס קול קשה מאוד לבוא בטענות, אבל מכאן זה קצת מסתבך.

זכייה משונה למדי של "האסונות של נינה" לדעתי הייתה בפרס שחקנית המשנה, שהגיע לידיה של ענת וקסמן. מכיוון שמדובר בשחקנית שאני אוהב אהבת אמת קצת קשה לי להיות בעמדת המתנגדים, אבל אני לא לגמרי מבין מה ב"האסונות של נינה" הצדיק פרס שלישי לווקסמן (אחרי "סיפורי תל אביב" ו"נודל"). גם אם על מיעוט זמן המסך שלה אפשר להחליק כי מדובר בפרס המשנה, באמת שאין לה יותר מדי עם מה לעבוד. מצד שני, בהתחשב בתחרות שלה קשה היה למצוא סיבה לא להצביע לה. היא התמודדה מול איה קורן של "הכוכבים של שלומי" (מעניין מה היה קורה אם זקהיים הייתה מורצת כמשנה במקום כראשית. ייתכן והיא זו שהייתה הופכת לזוכת שלושה פרסי אופיר), חני נחמיאס ב"חיים זה חיים", חנה לסלאו ב"עלילה" ואנסטסיה קובלקו מ"מתנה משמיים".
בפרס שחקן המשנה, נציג "האסונות של נינה" אלון אבוטבול גם הוא התמודד מול תחרות חלשה יחסית. למזלו, אריה אליאס, כנראה המועמד הכי קרוב לזכייה מול אבוטבול (בזכות "הכוכבים של שלומי") הביא באותה שנה דאבל שכלל גם מועמדות לפרס הראשי ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש") ושם האקדמיה העניקה לו את הכבוד, מפנה את פרס המשנה לאבוטבול. שאר המועמדים, סלים דאו ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש"), מוני מושונוב ("מתנה משמיים") ואדם הירש (שכנראה היה ראוי לזכייה על "צעד קטן"), לא נראה שנתנו פייט לשניים האלה.
אני באופן אישי הייתי נותן לאליאס את פרס המשנה, ובכך מאפשר לשחקן שלצדו ב"הכוכבים של שלומי", אושרי כהן, לזכות בפרס מוצדק על התפקיד הנהדר שלו.

פרס התסריט הוא כנראה המקום שבו יש לי הכי הרבה קושי עם הזכייה של "האסונות של נינה", כי זה בעיני האספקט הכי מכשיל של הסרט הזה. בין הסנטימנטליות המתוקה והדמויות מעוררות החיבה ב"הכוכבים של שלומי" (שאפילו משקיטה את חוסר האמינות של העלילה) וההצלחה באספקטים של ז'אנר סרטי ההתבגרות הרבה יותר מהזוכה, האמירות העוקצניות והמקוריות של "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", "הביוגרפיה של בן" (עם מועמד התסריט הנצחי דן וולמן) ו"סיפורי בית קפה" (של אחד מעמודי הטווח של קהילת התסריטאים בישראל, עמית ליאור), זו כנראה הייתה הצבעה אוטומטית.
פרסי העריכה, עיצוב התלבושות והעיצוב האומנותי היו בעיני חד משמעית צריכים להיות בידיים של "חתונה משמיים", בפער על פני "האסונות של נינה".

בטקס פרסי הקולנוע הישראלי של 2003, כשלה האקדמיה לחגוג את ההיצע המקומי. כמובן שהכול עניין של דעות אישיות, אבל אין ספק שהרבה יותר משנים קודמות היה מקום לציין ולהלל הרבה יותר תוצרים של הקולנוע שלנו מאשר התמונה שהצטיירה בסופו של דבר, כאילו רק סרט יצא באותה השנה.
זו כמובן לא אשמת "האסונות של נינה" או אף אחד שקשור אליו. על אף הביקורת האישית שלי, צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר בנקודת סיום של סרט שהצליח להיעשות, לצאת לבתי הקולנוע, לזכות בחיבה מקצועית ולגרום הנאה לצופים רבים. ככזה, בנקודת הזמן של הרגע, "האסונות של נינה" הרוויח את שמגיע לו, זה פשוט קצת מאכזב שהאקדמיה לא השכילה לפזר את יוקרתה גם לסרטים אחרים שימשיכו לשרוד בתודעה שנים לאחר מכן. למרבה השמחה, שנה לאחר מכן האקדמיה תוכיח שהיא יכולה גם אחרת כשהיא רוצה.
כדי קצת להאיר את המצב אומר שמבחינתי כל אלו פחות חשובים, מכיוון שבטקס הפרסים ה-13 בכל זאת זכה אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בישראל, אבל זה דווקא היה מחוץ לטריטוריית הסרטים העלילתיים. את פרס הסרט התיעודי של השנה לקח דוד אופק על "ההרוג ה-17", סרט שהראו לי במהלך לימודי בסם-שפיגל ומאז אני לא מפסיק לחשוב עליו ולהפציר בכל אדם לצפות בו. אנא סמנו אותו באיזו רשימת צפייה כלשהי, כי אתם רוצים את זה. אופק עשה טרו-קריים שנים לפני הפיצוץ של הפודקאסט "סירייל" והמיני סדרה "הג'ינקס", והרבה הרבה לפני שנטפליקס הזנתה את העניין לחלוטין. פשוט יציאה מדהימה.

2003 היא גם השנה שבה אנחנו נפרדים משבי גביזון – למרות שעוד יזכה שוב, אבל רק כתסריטאי על "געגוע" – ונכנסים לתקופה מעניינת בפרסי הקולנוע הישראלי בה האקדמיה בחרה שנה אחרי שנה בבמאים (תמיד במאים) ותיקים ומנוסים על פני השמות החדשים והנוצצים כפי שעשתה עד כה. אנחנו גם מתקרבים לשתי השנים הכי שנויות במחלוקת בתולדות הפרס, אבל יש לנו שנה-שנתיים עד אז, והבאה בכלל הולכת להיות בלתי נשכחת.

רשימת הזוכים המלאה בפרסי הקולנוע הישראלי 2003:
סרט: ענת אסולין – "האסונות של נינה"
בימוי: שבי גביזון – "האסונות של נינה"
שחקן ראשי: אריה אליאס – "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"
שחקנית ראשית: איילת זורר – "האסונות של נינה"
שחקן משנה: אלון אבוטבול – "האסונות של נינה"
שחקנית משנה: ענת וקסמן – "האסונות של נינה"
תסריט: שבי גביזון – "האסונות של נינה"
צילום: דוד גורפינקל– "האסונות של נינה"
עריכה: טלי הלטר-שנקר – "האסונות של נינה"
מוזיקה: אהוד בנאי – "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"
עיצוב פסקול: ישראל דוד, דוד ליס וגיל תורן – "האסונות של נינה"
עיצוב אומנותי: שחר בן-אדון – "האסונות של נינה"
עיצוב תלבושות: ציפי אנגלישיר – "האסונות של נינה"
סרט תיעודי: דוד אופק, אלינור ועדנה קוברסקי – "ההרוג ה-17"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "קלרה הקדושה"
3. "ההסדר"
4. "שחור"
5. "החיים עפ'י אגפא"
6. "כנפיים שבורות"
7. "חולה אהבה בשיכון ג'"
8. "שורו"
9. "החברים של יאנה"
10. "האסונות של נינה"
11. "קרקס פלשתינה"
12. "מעבר לים"
13. "עפולה אקספרס"
14. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"