״טהורה״ (Immaculate), סקירה

על כל סרט שמופק, יש לפחות מאות תסריטים שלא זוכים להיות סרטים. חלקם גם מגיעים לשלב של עבודה ממשית על הפרויקט. זה היה גם המצב עם תסריט הביכורים של אנדרו לובל, שלפני בערך עשור עמד לצאת להפקה והחל לערוך מבחני בד לשחקניות. אחת מהן הייתה סידני סוויני, אז נערה מתבגרת שכבר עבדה כמה שנים כשחקנית בלי תפקיד שהוא רמז לפריצה. חלפו לא מעט שנים ודומה כי סוויני תכננה היטב את שנת 2024 כשנה בה תהפוך לאחת מכוכבות הקולנוע הגדולות בעולם, על בסיס תהילה מכמה סדרות להיט בטלוויזיה והחלטה מחושבת לא רק לקבל קרדיט של מפיקה, אלא גם ללמוד לקראת התפקיד ולפתח פרויקטים שיעזרו למעמדה.

דומה כי למרות שהיא אכן הופיעה ב"מאדאם ווב", התכנון המוקדם שלה די הצליח. "רק לא אתה" הוא להיט למרות ביקורות שליליות לרוב (אני דווקא אהבתי) וגם מסתמן כהצלחה קופתית ביחס לתקציב שלו. והייתה גם הופעה מדוברת יותר מדי כמנחה ב"סאטרדיי נייט לייב", כי ייתכן ומדברים על הכוכבות יותר מעל הסרטים – ואם זה כך סביר שזה בדיוק לפי התכנון. תכנון שכלל פניה לתסריטאי הלא מוכר לובל, במטרה להחיות את התסריט שלו בפרויקט בו סוויני בוחרת את הבמאי ושולטת בהפקה, מה שמוביל לסרט האימה "טהורה" (Immaculate) שעלה כעת לאקרנים. אולי היא הרוויחה את ההתמקדות בה בביקורות, אני אעשה זאת קודם בתפקיד שלה כמפיקה.

איני יודע מה תפס את סוויני בתסריט המקורי ששוכתב לצורך ההפקה, אבל אם לשפוט על פי התוצאה לא מדובר במקוריות יוצאת דופן. למעשה, אם יש מכנה משותף לשני הסרטים שהפיקה הכוכבת, זו היותם סרטי ז'אנרים מובהקים בלי להתנצל ובלי רצון לרומם את הז'אנר. הקומדיה הרומנטית שלה מטופשת לחלוטין, וסרט האימה שלה כולל קריצות לקלאסיקות ועיצוב מושקע, אבל גם כמות גדולה של ג'אמפ-סקרז שמבהירות שזה לא סרט שמנסה להתחרות עם A24 בשאיפות אמנותיות. למרות שיש בו לכאורה תנועות מצלמה מודגשות שיכולות להזכיר סרטים אמנותיים יותר, ודמות ראשית שהיא נזירה, מה שמאפשר פתח לדיון תאולוגי או פוליטי. אבל אנחנו כבר יודעים שלא כל סרט אימה סביב נזירה הוא בהכרח מעמיק ו"טהורה" מבקר ליד האופציה לעומק, על מנת להפנות לה עורף. הוא לא נועד לשנות את הז'אנר, אלא להיות הצלחה בתוך הז'אנר בעיקר דרך התפקיד הראשי, אם כי לא רק.

"טהורה" מתרחש באיטליה ומתחיל בפרולוג בו נזירה (סימונה טבסקו, שהייתה ב"הלוטוס הלבן" אבל לא באותה עונה כמו סוויני) מנסה לברוח ממנזר ונתקלת בהתנגדות שמראה שהסרט עוסק לא רק בהפחדה, אלא גם בהרבה גור (gore) מסוגנן על המסך, באופן שמצדיע למורשת האיטלקית בתחום ובעיקר לדריו ארג'נטו. משם אנו יוצאים מסביבות המנזר המבודד יחסית למה שהוא כנראה שדה תעופה למרות שהוא לא נראה ככה. בשדה, האחות ססליה (סוויני) מעוכבת לחקירה על ידי שוטרים, מכיוון שהיא קנתה כרטיס רק לכיוון אחד ששולם על ידי המנזר. הם גם מעירים הערות על המראה שלה על פי הסטריאוטיפ הלא-בהכרח שגוי. במנזר, הגיבורה נתקלת בתגובות מעורבות: אם המנזר (דורה רומנו) נראית תומכת למרות שאינה מדברת אנגלית, וגם הכומר הצעיר טדסקי (אלברו מורטה) נמצא בצד התומך; הנזירות בנות גילה קצת נוקשות והיא מרגישה זרה, גם בגלל שהיא לא יודעת איטלקית. חוץ מזה, התפקיד של המנזר הספציפי הזה הוא ללוות נזירות מבוגרות שהן חולות סופניות וחלקן לפחות קצת דמנטיות. עם הזמן, ססליה מוצאת גם קצת חברות אבל עדיין דברים במקום נראים משונה. ויש לה סיוטים שמרגישים אמיתיים מאוד.

ואז מגיע נקודת המפנה הראשונה, שאני לא חושב שהיא ספוילר כי היא בעצם כל הסרט ומופיע בתקצירים ובטריילרים: ססליה נכנסת להריון למרות שהיא נשבעת כי היא בתולה. במנזר חוקרים, אבל ממהרים לקבל את הנס ובעצם ניתן היה לראות רמזים לכך שמתייחסים אליה כסוג של קדושה עוד קודם לכן. כלומר, זה שאת במנזר לא בהכרח אומר שמשהו כמו "תינוקה של רוזמרי" לא מתרחש. ציינתי את השם הסרט הקלאסי מכיוון שהוא סוג של השראה, אבל הטוויסט של הסרטים שונה. אם אפשר לקרוא לזה טוויסט. העניין העיקרי הוא שססליה מוצאת את עצמה בהריון, בלי יכולת לסמוך על אף אחד ועם אמונה דתית שהופכת את הכל למאיים יותר, ואין דבר בסרט שסותר את ההנחות שלה. כאמור, יש בו הרבה רגעים של הפחדות ופנייה לכיוונים של דם על המסך גם כשאין כל סוג של אלימות, בדרך לסיום שלא אחשוף את פרטיו. רק אציין שהוא בו זמנית צפוי, מופרך ואפקטיבי.

הסרט באמת מרגיש כמשהו שנבנה סביב הדמות הראשית, אולי בגלל שאף אחד מן השחקנים האחרים בו, רובם מוכרים מן הטלוויזיה אבל פחות מן הכוכבת, לא מקבל תפקיד טוב או מצליח לרומם אותו – וכולם די קלישאות. אבל זה לא ממש מפריע להנאה מן הסרט, שכן המנזר האיטלקי והסביבה שלו הם אתר צילומים יפה והבמאי מייקל מוהן לא מקמץ בשוטים הנעים בחללים השונים ויוצרים מעבר בין שוטים אפלים מאוד לאור. לעתים הרגשתי כי הקטעים האפלים חשוכים מדי ולא ידעתי אם זו אשמת המקרן באולם בו צפיתי בסרט, או שהצלם בעל השם הסמלי אלישע כריסטיאן בחר להיות מוערפל בכוונה, לצד כמה שוטים מרהיבים. סוויני שכרה את הבמאי והצלם מכיוון שכבר עבדה איתם בסרט המתח האירוטי "המציצנים" (The Voyeurs) שנעשה עבור אמזון פריים, סרט שהוא וריאציה אירוטית על "חלון אחורי" והוא די מוצלח, גם בגלל שהוא מרגיש מנותק מן הזמן ודומה למותחנים האירוטיים של שנות השמונים והתשעים. הבחירה של סוויני לעבוד שוב עם אותו הצוות נותן תקווה כי על הסט שלו המצב היה יותר טוב לעומת הסיפורים שצצים לאחרונה על התרחשויות מאחורי הקלעים בחלק מן הסרטים הללו.

סוויני היא שחקנית שמודעת היטב ליתרונות ולמגבלות שלה. יש בה משהו שמשדר שבריריות ומראה צעיר מן הגיל שלה, דבר הנובע בעיקר מהקול שלה והיכולת שלה להשתמש בו כדי להישמע כמו תמימה, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בסרט זה וב"ריאליטי". זה מייצר גם חוסר נחת כאשר הסרטים והסדרות שלה מצלמים אותה כמו אובייקט מיני גם כאשר היא מגלמת נזירה, בחירה שככל הנראה היא מאוד מודעת אליה ומשחקת עליה.

"המציצנים" הוא סוג של דיון על הבעיות של הקולנוע על מיניות שגם נהנה מאותו מבט, ומראה מצב בו לפעמים דווקא מי שמביטים עליו נמצא בשליטה, או נהנה שחושבים עליו בצורה מינית. "טהורה" מבצע ניגוד בין המושג בתולים לשני הדברים שמנוגדים לו, פוריות ומיניות. מיניות שהגיבורה מוותרת עליה, אבל האחרים מעירים על כך שהם חושקים בה, והשחקנית לגמרי משחקת את המשחק. ולא, זה לא סוף התקינות פוליטית כפי שחלק מהאנשים פירשו את ההופעה שלה בטלוויזיה, אלא הבנה שגם אישה יכולה לבחור להדגיש את היותה מושא למבט – כאשר בתפקידים של סוויני יש גם משהו מעבר לכך. זה המקום בו הגוף הקטן שלה מאוים בצורה שונה, המאפשרת לה בסופו של דבר לצבור כוח ולהראות צדדים נוספים.

סוויני היא עדיין לא שחקנית שלמה ולצד הכריזמה ובניית תחושת פגיעות, היא עוד לא שם מבחינת יכולות דרמטיות. אבל זה בהחלט מספיק לסרטים שלה ולסוג הכוכבת-קולנוע שהיא רוצה להיות. כוכבת קולנוע כמו שכבר אין יותר היום, כזו שעושה סרטי ז'אנר ולא סרטים יוקרתיים או סרטים הקשורים בהכרח למותגים, אבל היא הדבר הבולט ביותר בהם והשאיפה היא שיבואו לסרטים במיוחד בשבילה. עדיין מוקדם לדעת אם זה אכן יתרחש או אפילו רק יימשך יותר מן הרגע הנוכחי, אבל יהיה מעניין לבחון אם יהיה לה המשך קריירה ככוכבת בעידן שאחרי כוכבי הקולנוע.