“שומר הברים" (2024), סקירת אמזון פריים 

"יש משהו לא בסדר איתך. גם אצלי". ככה מסכם נוקס (Knox, מגולם על ידי קונור מקגרגור, לוחם ואלוף MMA ומתאגרף) את מה שאמור להיות התמצית והשיא של העימותים ראש בראש שלו ושל דלטון (ג'ייק ג'ילנהול), ב"שומר הברים" (Road House), החדש. הסרט מבוסס בקווי עלילה כלליים עם כמה מחוות לסרט מ-1989, דאג לימן ביים לפי תסריט של אנתוני בגרוזי וצ'אק מונדרי, תסריטאים שחוץ מקרדיט לבגרוזי על "בלשים בע"מ" אין יותר מדי שמות תחת החגורה שלהם. זו אינה ערובה לכלום, אבל במקרה הזה, הם אמנם עבדו על הסיפור גם עם דיוויד לי הנרי, מכותבי התסריט המקורי, אבל היו צריכים להסתמך יותר גם על אותו בסיס מבחינת בניית דמות ומתח, או לטפל אחרת בשינויים שעשו. אבל נגיע לזה.

קודם כל, בשורה התחתונה מדובר בכשעתיים של סרט די מעייף. הטון שלו לא אחיד ומסרב להחליט איזה סרט הוא רוצה להיות – אקשן ומהלומות עם הרבה הומור יבש ושחור, או אקשן שכולל בתוכו דרמה אנושית כלשהי ולכן צריך לקחת אותו ברצינות. התוצאה לא לכאן ולא לכאן, ואישית גם האופן שבו הקרבות מצולמים ומבוימים לא היה סוחף, אלא תזזיתי ושם דגש יותר מדי על תנועת מצלמה, כולל רגעים של צילום כמו במשחק וידאו מנקודת המבט של מי שחטף מכות. גימיק נחמד אבל בעיקר מסיח את הדעת. והעריכה קצבית במקום לתת לנו ליהנות מעבודת הגוף של השחקנים.

הסיבות כן לצפות בסרט שזמין מסוף השבוע באמזון פריים, או בחלקים ממנו, מתרכזות בפעמים שבהן מקגרגור, בבכורה קולנועית, נמצא על המסך. רצוי מול ג'לינהול, אבל לא רק. אחרי שנים של דיבור אגרסיבי במכוון ובאירית ליריבים בזירה, הוא לוקח את הדימוי שלו כ"ידוע לשמצה" (הוא מכונה The Notorious, ולצערי יש עוד כמה דברים שכדאי לדעת עליו בהקשר הזה, בסוף הסקירה) ומציג כישורי משחק סבירים בהחלט.

מקגרגור מגלם דמות של בריון שש לקרב, שהצד העשיר והמפוקפק של אזור פלורידה קיז שולח לבר הגדול המקומי, roadhouse שנקרא Road House כי זה מצחיק. הוא מגיע כמו נשק יום הדין או בוס במשחק בדמות מתאבק, אבא של בן (בילי מגנוסן שלא מקבל משקל כדמות שאמורה להיות מאיימת גם היא) שבכלל נמצא בכלא, שלא מבין איך הבן שלו לא מצליח להיפטר מהבר כדי להשתלט על רצועת החוף במלואה. הוא לא מצליח, כי יש כוח חדש בעיר – דלטון, לוחם UFC לשעבר עם עבר קטלני שרודף אותו. הוא מגיע לעבוד בבר כשומר שמנהל עניינים ועושה סדר, ומבססים לנו בתחילת הסרט שהוא מגיע לעבודה הזו ממקום נמוך, אולי הכי נמוך שיש, כשהוא כבר כמעט איבד רצון לחיות.

הסרט מצמיד אותנו בעיקר לדלטון, אותו ג'ילנהול משחק באופן רגוע, בדיכאון בתפקוד גבוה. באמת, זה נראה כמו מאפיין של הדמות, מדי פעם עם בדיחות קטנות שנוחתות די בסדר בין המהלומות שהוא נאלץ לחלק. היה מעניין לו הסרט היה מתחייב לקו הזה, עם דמות של אדם שעשה את הנורא מכל בזירה, ומאז הוא שונא את עצמו עד כדי מרירות פאסיבית כמעט קטלנית שמובילה אותו להתנהלות מצחיקה, אבל גם עצובה ובסופו של דבר מסוכנת. אם היה מוצא את עצמו מחדש ובהדרגה, אבל גם עלול לאבד הכל שוב בגלל אותה נטייה שלו לאלימות לא מרוסנת ואכזרית – היינו בסרט אחר, סוחף יותר. אפשר היה ללכת לקצוות קיצוניים, שקיימים באופן ברור יותר בסרט המקורי, גם אם הוא בסך הכל טראשי ומופרך. דלטון משכנע במקומות שבהם הוא מתנהל כמו באסטר קיטון שעשה הרבה יותר מדי פיתוח גוף, וניכר שהוא שאף להגיע לאסתטיקה של צעצועי דמויות הפעולה מהפלסטיק של מתאבקים בשנות ה-90. כשהוא מחייך במקומות הלא נכונים, רגוע כשדברים מתלהטים, ואז פשוט שובר למישהו איבר, הוא במיטבו.

אבל הסרט לא נשאר יותר מדי במקומות האלה. הוא נותן לדלטון סיוטים, שם בפיו שורות כמו "את לא רוצה להכיר אותי", וגם מבהיר לנו שכולם יודעים מה הוא עשה, רק לא למה הוא עשה את זה. הסביבה שעובדת איתו יודעת, כי כמו שאומרת הרופאה שמהווה עניין רומנטי נטול אמינות או עניין (דניאלה מלכאיור, ולא באשמתה, זה התסריט) – "מה חשבת, שאין לנו פה אינטרנט?". הוא אמנם אומר לה, כמו בסרט המקורי ש"אף אחד לא מנצח בקרב", אבל הפעם לאף אחד לא אכפת, ואין למשפט הזה שום השלכה אחר כך. מה שהוא עשה, בניגוד לשמועות על דלטון של 89׳ שכן או לא הרג בן אדם – ידוע, מתועד ודי מחריד.

כשמראים לנו מה הוא עשה יש משהו מגוחך בהבעות הפנים של ג'ילנהול בזירה, לא ברור אם זה מכוון כדי להראות אותו כאדם שאיבד את זה, אבל הוא נראה בעיקר מטופש. ואם בסרט המקורי יש סיפור של הלקאה עצמית, נפילה וגאולה שאפשר להתווכח עליה מוסרית, כאן היחיד שתוהה על מה שדלטון עשה, הוא דלטון, ואין ממנו ציפייה להשתנות. בעלי הבר שוכרים דווקא אותו בגלל שהוא כל כך מפחיד אנשים, הצוות ממלמל שהם מעריצים אותו והרופאה נמשכת אליו ורוצה בקרבתו בכל מקרה. היחיד שמתעניין בשאלה מה בתוכו איפשר את מה שעשה הוא בן, אחד הנבלים הראשיים, ונוקס ששמח על ההזדהות ביניהם. ואם נקלענו לעולם קולנועי בו רק הנבלים שואלים שאלות של מהות ומוסר, היה אפשר לצפות לסרט אכזרי פי כמה. אבל גם זה לא קורה.

נערה בחנות הספרים המקומית, עוגן של חמלה שגורם לדלטון להתעכב במקום, מספקת לו ולנו הערות מטא-נראטיביות מביכות ביומרנות שלהן: "הנה ספר עליך, זה מערבון על גיבור שבא לעשות סדר". או משהו בסגנון, אל תתפסו אותי במילה. אחר כך היא אומרת שנראה לה שמדובר בעירוב ז'אנרי, מערבון שכולל תעלומה וחקירה, כי היא רואה שדלטון נהיה מעורב ומנסה להבין למה הנבלים של הסרט רוצים להרוס את הבר. ההצהרה הזו אולי נמצאת שם, אבל היא לא הופכת את הסרט למשהו עם מנוע עלילתי של מתח או תעלומה גדולה. ולמקרה שנתבלבל, אבא שלה מודיע לדלטון כשזה מתנער מתואר הגיבור ש"אולי אתה לא גיבור, אבל כאן אתה גם לא הנבל". וחבל! למה לא לבדוק את הרעיון הזה, הרי זה מה שאמור להפחיד אותו וכמעט גרם לו להפסיק להתקיים.

בשלב הזה, השבח לאגרופים, מגיע נוקס, בסצנה נטולת בגדים ועמוסת אגו וגם איד. הוא מביא את חדוות ההרס שמהנה לצפייה כשם שהיא מטרידה. ושוב חבל, הפעם שלא השכילו להכניס אותו מוקדם יותר, ולהעמיס על הסרט יותר אקשן ופחות נסיונות לבסס את הדמות של דלטון כמישהו מלא תחכום ולבטים לגבי עצמו. הוא אומר שהוא מפחד ממה שיקרה כשידחפו אותו יותר מדי, אבל הוא מגיש לנו את המונולוג הזה בדיוק כשהוא כבר מתחיל לחסל אנשים, והאופן שבו זה קורה, אותה הגשה קרירה וכמעט אדישה של טון דיבור, לא מרשימה או מדאיגה כשכל מי שנפגע הוא חלאה טיפוסית שממש לא עניינה אותנו. לקינוח, הדבר הכי מלהיב בסרט הוא קליפ כתוביות הסיום שלו. משהו מסוגנן, לא מציאותי, שחוגג פיצוצים ומכות באופן גדול מהחיים, קצת מדאיג אבל גם מרהיב. אם כל הסרט היה נראה ככה אולי היה לנו כאב ראש בסוף, אבל הוא היה מספק משהו.

דלטון של "שומר הברים" החדש לא מציג לנו קונפליקט של דמות או מספיק הרס כדי שניבהל או נתענג. כמעט בשום שלב הוא לא מבהיל באמת, אולי רק לכמה רגעים בקרב האחרון. הגיבוי הסביבתי שהוא מקבל מלכתחילה הרבה יותר מפחיד, ומציג מראה קטנה ולא מכוונת לחברה שסולחת וחוגגת דמויות שעושות דברים איומים אם הן מלהיבות ומפורסמות מספיק.

בהקשר הזה, סליחה, אבל כדאי לדעת שבמציאות, מקרגרגור קיבל לפחות ארבע האשמות שונות מאז 2018, בדבר הטרדה מינית ותקיפה של נשים, לצד עוד אי אלו התנהלויות אלימות כולל הכאת גבר מבוגר בפאב, אחרי שזה לא הסכים לשתות איתו שוט. על ההכאה הוא הורשע ב-2019 ושילם קנס של 1000 פאונד. יתר ההאשמות הגיעו להגשת תלונה או תביעה אזרחית, כולל אחת מ-2023 בה לכאורה הטריד והבהיל אישה על יאכטה מספיק כדי שהיא תברח בקפיצה למים, ותשבור יד בדרך. אחרי שהאישה האשימה אותו, המכונית שלה התפוצצה ליד ביתה, ודיווחו שהושלכה לבנה לתוך הבית עצמו. קצת אחר כך, התביעה לא המשיכה לבית משפט. מקגרגור הכחיש עוד האשמה בתקיפה מינית מ-2023 בבית מלון, ולאחר זמן קצר ההאשמה בוטלה. בזמן שהוא מלהיב על המסך ואולי יכלו להתייעץ איתו לגבי דמויות ש"משהו לא בסדר" איתן – כדאי לפקוח עליו עין. רק כדי לשים לב שלא נקשור כתרים למישהו עם עבר שלא ראוי להערצה במציאות, כי הנה, גם לנו יש אינטרנט.