“שומר הברים" (1989), סקירת עבר לכבוד החידוש 

"בקרבות אף אחד לא מנצח" – משיב דלטון (פטריק סווייזי המנוח), נטול חולצה וחבול, לרופאה אליזבט (קלי לינץ') שתוקעת בו סיכות כדי לסגור חתך טרי, כשזו שואלת אם הוא ניצח בעימות שהוביל אותו אל חדר המיון לפנות בוקר. בזמן שהם מנהלים שיחה עמוקה יחסית לשעה ולזווית הצילום – הוא מדבר אליה פחות או יותר דרך בית השחי שלו, כי הפצע נמצא קצת מתחתיו – היא מסתכלת בתיק הרפואי שלו. זהו ככל הנראה מסמך שכולל תקציר מלא של קורות החיים של שומר הברים, כשם הסרט בו הסקירה הזו עוסקת, כי כך היא מגלה שהוא הספיק לעשות תואר בפילוסופיה. לפני שהלך להתפרנס מלוודא שאנשים לא הולכים מכות, מטרידים נשים מעבר למקובל בשנות ה-80, או מוכרים סמים בברים.

בעודה מתרשמת מגופו ומוחו, עם מסר אנטי-מלחמתי מפתיע שנחמד לשמוע כרגע, זו דוגמה אחת מתוך רבות בסרט שבונה את הדמות של דלטון ממידע שמוסרים לנו בעקיפין, לא מפרטים שהוא מספר על עצמו מרצונו החופשי. זה מהלך אפקטיבי שהופך את הדמות המרכזית של הסרט כמעט מהרגע הראשון למישהו מסתורי, עם עבר לא מפוענח, הווה זמני ועתיד לוט באדי אלכוהול שהוא לא שותה בזמן העבודה. מסקרן, מושך בכמה מובנים, ומלא סתירות. וזו בערך ההברקה המרכזית של הסרט בן 35 השנה מבחינת עשייה קולנועית. לכבוד יציאת אתחול באמזון פריים, בבימוי דאג לימן ועם ג'ייק ג'ילנהול בתור הבאונסר המוסרי עד שהוא נשבר – בדקתי מה יש בחומרי המקור של ״שומר הברים״ (Road House). מצאתי עוד כמה נקודות אור בתוך הטראש האמריקאי שהוא מתהדר בו.

הסרט שביים ראודי הרינגטון לפי תסריט של ר. לאנס היל והילארי הנקין ("לכשכש בכלב"), ככל הנראה לקח את עצמו יחסית ברצינות, אבל היום הוא עובר כמוגזם. הוא רווי מבטים דרמטיים ומהלכים מופרכים שבאים על חשבון ניואנסים עלילתיים, סצנות אקשן של מכות לפעמים מרובות משתתפים שכיום קל לראות את המלאכותית שלהן, ומבט גברי שמתאמץ אבל לא מצליח לטשטש זרמים תת קרקעיים, טוב, די רדודים בעצם, של הומוארוטיקה מרומזת עם ים של שדיים ועכוזים שמחוברים לנשים, רובן לא מתגלמות לכדי דמויות של ממש. זה מגוחך אבל באותה נשימה מבדר, כל עוד תצליחו למצוא איזון בין צפייה ביקורתית שמזהה את כל המקומות שאני מקווה שלא נראה בגרסה החדשה, לבין ההנאה שבהיסחפות אחרי דמות כריזמטית, רוק אמריקאי, והבלחות של קונפליקט פנימי מוצלח לצד סצנות כה מטופשות שהן מהפנטות.

"שמעתי שהוא הרג בן אדם בממפיס". המשפט הזה חוזר כמה פעמים בלי שדלטון יספר לנו מה באמת קרה ואיך. לצידו חוזר גם "בהתחשב במוניטין שלך חשבתי שתהיה גדול יותר". דלטון הוא באונסר מוערך ואף מעורר יראה, שני רק לגארת (סאם אליוט הנהדר והמבוגר האחראי-יחסית גם כאן), באונסר שנחשב לטוב ביותר אבל כבר מעט הזדקן. דלטון מגולם על ידי סווייזי, שבכוונה נמצא כאן על תקן מישהו ש"לא רואים עליו" שהוא מסוגל לפרק גברים אחרים במכות. כי את זה הוא עושה לא עם מסת גוף, אלא עם הבנה של אמנויות לחימה, תפיסת עולם וחימה – שעולה לו כשכבר אין ברירה אחרת. הוא מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה מבעל מועדון דרכים גדול, כלומר תרגום חופשי ל-Road House, במיזורי. מדובר בתופעה תרבותית אמריקאית שאין לנו ממש מקבילה שלה בישראל – בר גדול, כולל הופעות במקרה הזה של הלהקה של פט הילי (זמר עיוור אמיתי שמופיע בסרט) שמשמש כמקום בילוי לאוכלוסיה המקומית וגם לנהגי משאיות וכל מי שנמצא בדרכים, ורוצה לעצור לשתות משהו, לשמוע משהו ואולי לפגוש מישהי.

הבר המדובר, שנקרא The Double Deuce, רווי בלגן מדמם. הבעלים צריך מישהו שיבוא ויעזור לו לעשות סדר. דלטון מגיע, שותה קפה, ומתבונן. הוא מביט במגוון אירועים שנעים בין הטרדות מיניות, סרסרות, גניבה מהקופה על ידי הברמן, באונסרים שהולכים מכות כאילו הם בעצמם חלק מהבעיה והשיא – סצנת קטטה כוללת, מגוחכת, מפוארת וקורעת. היא גם מלאה בהומור נמוך ופיזי ולפחות לדקות בהן היא נמשכת נוטעת בנו תחושת ביטחון שזה סרט שבו דמויות הולכות מכות, נפצעו ומדממות. אבל כשם שאפשר לזהות שצלילי החבטות הוספו לאחר מעשה, ושהמהלומות עצמן נוחתות באופן כזה שברור שהן לא אמיתיות למרות הפנים המתעוותות, כך אף אחד שחשוב לנו או לעלילה לא ייפגע. זו תחושה שמתבססת כאן וסביב הילת הגיבור המאופק והמיוסר שהוא דלטון, רק כדי לתסוס כל הסרט עד שמשהו גדול יהיה חייב להתפוצץ לנו ולו בפרצוף.

את חומר הבערה בעיר ואצל דלטון בראש ובלב מתדלקים שלושה צירים: סדר, אהבה וצדק. דלטון עושה סדר במועדון כי הוא מבסס ערכים וכללי התנהגות מכבדים גם של הצוות וגם של האורחים. תהיו נחמדים, הוא אומר לעובדים שלו, עד שיגיע הרגע לא להיות. הוא מעבר לפנים יפות וניהול משברים של שיכורים. הוא לוקח על עצמו לפטר את כל מי שלא מתאים ומזלזל במקום, ושם מגבלת גיל וכמות על הנכנסים. וכחלק מהסדר היעיל שלו הוא מרגיז הרבה אנשים בעלי השפעה ונאלץ להיות לא נחמד. כך הוא מגיע למיון ופוגש את אליזבט. היא מוצאת חן בעיניו, האישה הראשונה שהוא מגלה בה עניין. השניים מחליפים כמה מילים אבל בעיקר מדובר במישהי שמבינה את הגבר עם ההשכלה. וכמו שאומר לו גארת': "יש לה יותר מידי מוחות בשביל שיהיה לה תחת כזה". הסרט גם נפתח עם שוטים ממוקדים בעכוזים של נשים, וכאמור, חוץ מאליזבט רובן הן פונקציות שמפעילות גברים במקרה הטוב, ואיברי מין להעברה או גוף להכאה במקרה הרע.

בזמן שהאהבה של השניים פורחת, כולל סצנת ארוטיקה קלה טיפוסית שעוברת כמטופשת היום, יש כאן סיפור אהבה נוסף ומהותי יותר: זה של דלטון וגארת'. אני לא זוכרת היכן כבר ראיתי או קראתי על תבנית כזו, אבל זה משהו שקורה די הרבה. סרטים ויצירות נוספות בהם אפשר לפרש את בת הזוג ברמת הסאבטקסט כקישוט שנמצא כאן כדי שהסרט יהיה מיינסטרים וסטרייטי, כשקצת מתחת לפני השטח מוצגים לנו רגשות עזים בין שני גברים. גארת' הוא כמובן גם דמות אב לדלטון וגם החבר הכי טוב שלו. הוא היחיד שמכיר אותו לעומק, שיודע מה קרה בממפיס, או יותר נכון מה היו ההשלכות של "האם הרגת בן אדם" על הבחור שדוגל באלימות כמוצא אחרון, שבמקרה מגיע כמעט מדי ערב. כשגארת' בא לבקר הוא היחיד שמציל את דלטון, כשהוא נמצא בצרות באמצע עוד קטטה. בעצם, רק מולו ומול אליזבט הוא מפגין איזושהי פגיעות, התלבטות או חולשה. דלטון אפילו לוקח את גארת' להכיר את אליזבט, והשלושה מבלים יחד עד שהיא זו שהולכת לישון ומשאירה את הצמד חמד לבד. הצהרת האהבה היחידה בסרט מגיעה מגארת' לדלטון ברגע דרמטי רווי זיעה בו שומר הברים המסוכסך עם עצמו שוב בלי חולצה.

גם הנבל של הסרט ושל העיירה, ברד ווסלי (בן גזארה) מבין את החשיבות של גארת'. ווסלי מספק אלכוהול לברים, גובה דמי חסות מכל עסק, ובהמשך פשוט מתנהל כאילו אין שוטרים בשום מקום, כי הוא מחזיק בכיס גם את השריף ופשוט משמיד כל מה ומי שלא מוצא חן בעיניו ושהוא לא יכול לקנות. כשהוא מבין שיש כוח גברי חדש בעיר, מוצלח יותר מכל אלו שעובדים עבורו ושהוא בהחלט לא מצליח לקנות, העניינים מסתבכים. עוזר למתח המיקום של החדר מעל האסם בו דלטון גר, שנמצא ממש מול האחוזה של ווסלי. שני מודלים של גבריות – עבודת הכפיים מול כסף גדול, מי שכבר שכח מה זה מרוב שהוא עושק את כולם. התסיסה של הסרט מתפוצצת כשווסלי פוגע באנשים ובמקומות שקרובים לדלטון, והוא מתחיל לאבד שליטה. הוא כבר לא יכול להיות נחמד.

אם נניח לשאלה את מי דלטון אוהב יותר, אליזבט או גארת', בלב הסרט יש גיבור שמנסה לא לחזור על טעות טרגית מהעבר, שנשאר לא מפוענח עבורנו לאורך כל העלילה. קצת כמו הקלישאה של גברים מפעם, כאלו שאי אפשר להבין עד הסוף, שלא מרבים במילים, שלא מראים רגשות, שמדברים עם האגרופים. ואם נקלף את כל שכבות הבלגן, המשחק הלא-משהו והסקסיזם, יש פה בסיס נרטיבי עם פוטנציאל, ודמות שמנסה ליישב האם האויב הכי גדול שלה הוא אי הצדק בדמות אנשים כוחניים כמו ווסלי, או הדחפים שלהם עצמם שיוצאים משליטה. האם בשם הרצון שלו לוודא שצדק ייעשה, הוא יאבד את עצמו? ואם נחשוב על היסודות: דמות שמנסה לא לחזור על טעויות, שהזהות שלה מסתורית, שאולי לא מכירה את עצמה או לא מעזה, ומסביב המון (המון) אקשן ואלימות וקצת ארוטיקה – ובכן, זה נשמע כמו סרט של דאג לימן שמביים את הגרסה החדשה.

ולמה כתבתי מעל 1300 מילה על סרט טראש מוגזם מ-1989 דווקא עכשיו? כי אם נחשוב על האופן שבו הדמות של דלטון היא קודם כל מיתוס בעיני אחרים, ואיך הוא על פניו לא רוצה לעשות את כל הדברים שהוא עושה אבל הנסיבות לא מותירות לו ברירה, ואז כדאי שכולם ייזהרו, ושיש בו רכות אבל היא מופנת כלפי אנשים מאוד מסוימים, וכל זה קורה בתוך עולם עם כללי התנהגות משלו, כמו חברה סודית מתחת לפני השטח – נו, רק חסר היה שיגידו שהוא הרג מישהו עם עיפרון, וקיבלנו את אותם חומרים מהם בנו את ג'ון וויק. עכשיו נקווה שהגרסה החדשה תהיה מבדרת יותר, ומגוחכת רק קצת פחות.