"אם אין נסיך לי" (Damsel), סקירת נטפליקס 

טוב, לפני הכל הבה אוציא את זה, ואז נוכל להמשיך: אי אפשר שלא להתייחס לשם העברי של "Damsel"', סרט ההרפתקאות שנטפליקס הוציאה ביום האישה הבינלאומי. קודם כל, הוא יושב נהדר עם שמה של השחקנית בתפקיד הראשי. "אם אין נסיך לי" – מילי בובי בראון לי. בראבו, מתורגמני פרילנס של נטפליקס שאולי לא מקבלות תשלום שווה ערך לעבודה שהן עושות, אבל כן מצליחים להתחכם במסגרתה, בראבו. בנוסף, הוא נשמע כמו שם של קומדיה רומנטית, או אולי אפילו סרט ילדים. ואמנם, הסרט לוקח מרכיבים שנראים כמו קומדיה רומנטית ואז הופך אותם על הראש, או משליך אותם למאורת דרקון, עם שמלות מתנפנפות, ורדים אדומים וכתרי זהב והכל. הוא גם לא בדיוק סרט אימה, אבל למרות שהוא מיועד לגיל 13 ומעלה לפי הפלטפורמה, יש בו כמה וכמה סצנות ברוטליות, כמה כואבות גם ללב, וכמה ענייני מוסר, מסורת, ניצול ונקמה שיכולים להיות קצת כבדים, עכשיו ותמיד, בפרט לגילים רכים.

אם היה רצון עז להתחכמות, למה לא לקרוא לסרט "עלמה בלי מצוקה", או אפילו "העלמה והדרקון". שום קשר ל"העלמה והמוות", אם כי הגיבורה כאן מתנהלת רוב הזמן בחלל סגור בו היא ניצבת לבד מול מי שפגע בה ובאחרות – ומתעמתת – אבל כאן נגמרת ההשוואה. באמת. סליחה. זה פשטני אבל שם הגיוני. אפשר להמשיך ולהציע שמות חלופיים סבירים יותר ומגחיכים פחות, אבל מעבר לכך, בכנות, למרות שיש עוד נקודות פה ושם שהפריעו להנאה להתרומם, מדובר בסך הכל בהפקת נטפליקס יעילה, נוחה לצפייה, אפילו קצת מפתיעה לטובה בכמה שהיא מהנה וסוחפת.

קראתי אי אילו ביקורות שנהנות לסלוד מהסרט שעלה לא במקרה ב-8 במרץ, הלא הוא יום האישה הבינלאומי. וכסרט שכל כולו צועק עלינו העצמה נשית, זה אכן קצת מצחיק כשמדובר ביוצרים גברים. ביים אותו חואן קרלוס פרסנדיו ("28 שבועות אחרי") לפי תסריט של דן מזאו ("זעם הטיטאנים" ו"מהיר ועצבני 10"). לפחות בובי בראון חתומה גם כמפיקה. אבל בזמן שאפשר להסכים עם הביקורת על כך שמדובר בסופו של דבר בסיפור פשטני, קצת שטחי, צפוי במידה (בטח אם צפינו בטריילר), אפשר גם ליהנות ממנו. כי, ובכן, לא מדובר מראש בסרט שמכוון להיות סוגה עילית. הוא כן מופק לעילא, כן, עם המון צילומי חוץ או מסך ירוק אבל כאלו שמתערבבים טוב זה עם זה, ובקצת פחות משעתיים הוא מצליח לייצר הרפתקת אקשן עם אישה צעירה במרכזה. אגדה-הפוכה טיפוסית עם משחק מעולה, מפלצת משכנעת, כמה סצנות מרשימות במיוחד, ומספיק עניין כדי לככב, ולדעתי בצדק, במקום הראשון של הסרטים הנצפים של נטפליקס. לפחות נכון לסוף השבוע בו עלה לשירות.

אבל מה הסיפור, עלמה מדובר? הסרט מספר על אלודי (בובי בראון), נסיכה בממלכה צפונית ענייה שאנשיה קופאים מקור ורעבים, שנוסעת עם אביה ואמה החורגת (ריי ווינסטון ואנג'לה באסט בתפקיד קטן מדי – וחבל) וגם עם אחותה הצעירה פלוריה (ברוק קרטר) אל הדרום החמים והעשיר, להתחתן בשידוך מוסכם מראש עם הנסיך הנרי (ניק רובינסון). החתונה המלכותית תביא לצפון ממון הכרחי כדי לשרוד את החורף הקשוח, ואל הדרום כלה שתמשיך את השושלת המשפחתית אותה מנהלת ביד רמה, מתנשאת ומלחיצה המלכה איזבל (רובין רייט). אם השם שלה מזכיר שם של מלכה מקראית נבזית, זה לא מקרי. גם אם הרעיון של משפחה רמת מעלה בצפון שמסתכנת בהיבלעות על ידי האינטרסים המדממים של הדרום הגרגרני מזכיר סדרה מסוימת שעדיין מנסים לשחזר את ההצלחה שלה, זה כנראה לא מקרי. אם כי באמת, המהלך הנרטיבי כאן הרבה יותר ישיר ופשוט. בכל זאת, מדובר בסרט לבני 13 ומעלה, לא סדרה אפית של כמה עונות.

הסרט טרי יחסית, אז אם במקרה לא צפיתן בשום טריילר ולא קראתם עוד מידע עליו, אשמור את הסקירה חפה מספוילרים ולכן עמומה קצת לגבי העלילה. אבל אין מנוס מלציין שכחלק מהמשפחה החדשה אליה אלודי מתחתנת היא לוקחת על עצמה תפקיד שיש בו מסורת עתיקת יומין. הוא יוביל אותה ואותנו תחת מסגרת של סרט פנטזיה בין תתי ז'אנרים של דרמה להרפתקת הישרדות, אקשן ואפילו נגיעות של אימה. כמו כן, יש דרקון (בקולה של שוהרה אגדאשלו, או אע'דאשלו לפי ההיגוי בפרסית).
בין התחמקות מהדרקון, לגילוי תושייה, לחשיפת ההיסטוריה של המשפחה שסיבכה אותה, אלודי והסרט מטיחים בנו מסרים פמיניסטיים שוב ושוב כמו נשיפת אש חינוכית. ועדיין, אני חושבת שראוי קודם כל לשמוח בסיפור שלפנינו, כי הוא עובד, והוא לא מבוסס על מותג קיים כלשהו. זה תסריט מקורי, אפילו אם הוא נשען על מוסכמות שונות של פנטזיה וסיפורי גבורה של עלמות במצוקה שהופכות ל-final girl ושורדות את כל מה שהסרט משליך לכיוונן בזכות הכישורים שלהן: אלודי יודעת לחטוב עצים ויש לה שכל כשם שיש לה שרירים והתנהלות שנחשבת באופן כוללני למדי לגברית.

הגיבורה מושלכת אל עיצוב סביבה מרשים ויזואלית, שכולל תעוזה עם איזו אלימות מראים לנו ועד כמה רחוק הולכים עם מי שמשלמות או משלמים מחיר ועל מה. ובנוגע לעיצוב הדרקון, הוא אמנם דיגיטלי לחלוטין, אבל הוא מרהיב, משכנע בפסיעה על הקו הדק בין יצור שברור מאוד שהוא חיה, עם כוח פיזי וחספוס, לבין יצור מיתולוגי תבוני לא פחות ולפעמים יותר מבני האדם שסביבו. בעיקר, הוא מצליח להיות אויב מאיים ומפחיד בדיוק במידה, שמעורר מספיק רצון לראות איך הדינמיקה של צייד וניצודה בינו לבין אלודי תיפתר.

לכך יש להוסיף את היכולת של בובי בראון לשאת על כתפיה את רוב הסרט, בו היא מבלה חלק ניכר לבד על המסך. קיבלנו חוויה קלילה, מסגרת מסרים שעדיין צריך לשמוע, ונקמה שאפשר להתווכח לגבי כמה היא צודקת – אבל נו, גם זה רלוונטי לנו. המקוריות איננה בתסריט או בסיפור חדשני, היא בניואנסים של מה שעובר על הגיבורה, בבניית העולם, כולל כמה סצנות מקוריות באופן מרענן, אחת אכזרית שמערבת אש וציפורים, עוד אחת קשורה לקיר טיפוס שעשוי מקריסטלים. הכל מאורגן באופן מהודק ונוח, אולי קצת נוח מדי, אבל הדרך מהנה, כמו סרט הרפתקאות שפשוט עושה את מה שהוא אמור – להעביר צפיית ערב אחרי יום ארוך בחן, עם מתח ויצירת מספיק עניין והזדהות עם הגיבורה כדי שנרצה להמשיך איתה ולראות איך היא תצליח לצאת מהתסבוכת ההישרדותית שנישואים מאורגנים מראש הכניסו אותה אליהם. ככה זה כשיש חותנת שהיא מפנימת דיכוי וערכי משפחה ברמת נבזיות שמאפשרת לה לסלוד מכל בני האדם, בעיקר נשים.

ואפרופו נשים, הסרט דואג להפוך גם את קלישאת האם החורגת המרשעת למשהו אחר, גם אם באופן ישיר מדי. מעניין אם היה לאנג'לה באסט תפקיד גדול יותר בתכנון המקורי שנערך החוצה או קוצץ ברמת התסריט. בכל אופן, לפחות הסרט מצליח לא ליפול לבור שעלול היה ליצור, כי לא כל הנשים שאת מקבלת למשפחה שלך דרך נישואים הן שק של נחשים. ולא כל הגברים הם חסרי מעוף וחלשי אופי שצריכים להתנצל בפנינו. בעצם, יכול להיות שכן, אבל לגבי המסר הזה – תבואו בטענות לגברים שכתבו וביימו, זה הסרט שלהם.