אוסקר 2023/24: סיכום הטקס בכמה אופנים

שנה לא פשוטה עברה על הוליווד. תעשיית הסרטים האמריקאית, שעדיין מתאוששת מנזקי הקורונה והאצת השינויים בהרגלי ההליכה לקולנוע, נכנסה לסחרור של חודשים רבים עקב שתי שביתות ענק של איגודים מקצועיים, של התסריטאים ואז השחקנים. ההזדקקות לערב חגיגי שיעניק מראית עין של יציבות וחוסן הייתה גבוהה מהרגיל, ובדיוק לשם כך הומצא האוסקר. כלומר, גם לשם כך, יש הרבה סיבות להעניק פרסים לעצמך, משהו שעושים בהוליווד כבר 96 שנים. וזה בדיוק מה שקרה אמש בטקס שסוקר אצלנו רגע אחר רגע בפוסט המסורתי של אור, הלייב-בלוגינג החביב עליי בכל שפה. אני אמנם משוחד אבל נורא כיף לחוות כך את הטקס, בקריאה שהיא גם מהנה ומשעשעת (באמצע הלילה זה קריטי כמו חטיפים ושתייה ממותקת) וגם מלאת בקיאות לצד ענווה. בהמשך לפוסט הסיקור החי המדמה את המשדר, הטקסט שלי יהיה מעין מקבילה אפשרית לשידור הערוך והמתורגם, שאפשר לראות בלעדית בערוץ yes movies drama ביום שלישי (מחר) בשעה 21:00 בערב. אציע דרכים נוספות לקרוא את מפת הזכיות – כמאבק בין מה שהוליווד רוצה וצריכה לבין זרם תת-קרקעי שהיא ספק מתעלמת ממנו ומפתיע אותה כמעט בכל שנה כבר תקופה.

הדרך הברורה להגיב לטקס האוסקר ה-96 היא להגיד שהפייבוריט זכה והכל בא על מקומו בשלום. כי על פניו, ״אופנהיימר״ מייצג את הוליווד הכמו-קלאסית: ביוגרפיה עצומת מידות, על אירוע היסטורי ששינה את העולם, המבוצעת ברמת גימור מרשימה בידי צוות מוערך. אבל מוערך זה לא מספיק בהוליווד, וכאן נכנס לתמונה הנראטיב הידוע של פרסי פיצוי. כריסטופר נולאן אמנם חתום על השינוי הכי משמעותי באוסקרים במאה הנוכחית, הגדלת כמות המועמדים לפרס הראשי, אבל רק בעקיפין – זו ההתעלמות של האקדמיה מ״האביר האפל״ שלו שהובילו לתמורות בחוקים. מאז הוא ניסה את כוחו בסרטי ז׳אנר נוספים אבל מרגשים יותר לצד השכלתנות המאפיינת (״בין-כוכבים״), ואף רתם את סגנונו המובחן לטובת דרמת מלחמת העולם השנייה שהתקרבה אל הפסלון הנכסף (״דנקרק״). לבסוף הגיעה שעתו עם סרט שהזכיר להוליווד משהו שהיא מאוד אוהבת – יהודים ששינו את העולם. שניהם התכבדו בפסלונים משלהם, עם אותו נראטיב של חצי-מפעל-חיים כמו נולאן: קיליאן מרפי בתור אופנהיימר היהודי שרצה לעצור את הנאצים בכל מחיר, ורוברט דאוני ג׳וניור בתור הפוליטיקאי המתכחש ליהדותו (סטרוס ולא שטראוס), אכול הקנאה בגדולים ובחשובים ממנו.

שבעת הפסלונים של ״אופנהיימר״ מספרים גם סיפור הוליוודי קלאסי נוסף, על החיבוק למהגרים כמו אלה שהקימו את עיר הסרטים. נולאן וזוגתו המפיקה אמה תומאס הם אנגלים, מרפי הוא ״אירי גאה״ כפי שטרח לציין על הבמה כשזכה, הויטה ואן הויטמה הצלם הוא הולנדי-שוודי (יליד שוויץ), לודוויג גוראנסון המלחין הוא שוודי-שוודי, שכמו קודמו נטמע היטב בארצות הברית. כלומר, להוציא את דאוני ואת העורכת ג׳ניפר ליים, כל מה שטוב בסרט לדעת האקדמיה הוא לא ממש תוצרת אמריקה. אגב ליים, היא חתיכת סיפור – כמו חבריה לזכיות זה האוסקר הראשון שלה (השני אצל גוראנסון) אבל בניגוד אליהם זו גם המועמדות הראשונה, לא סיכום קריירה. שלה עדיין בתחילתה אבל כבר מאוד מגוונת ומוצלחת, עם סרטים כמו ״מנצ׳סטר ליד הים״ מחד ו״תורשתי״ מאידך והרבה נואה באומבך בין לבין (בעצם כל מה שביים בין ״פרנסס הא״ ל״סיפור נישואים״). לכן היא כן נכללת בעיניי במוטיב הכללי שאופף את ״אופנהיימר״ ובמיוחד לאור הזכיות, והוא של סרט גדול וחשוב המבוצע לעילא בידי אנשי מקצוע אהודים שהגיע זמנם להצטרף לפנתיאון האוסקרים. שמחתי בכל זכייה וזכייה, גם אם בלב אני יודע שלרובם יש ביצועים טובים יותר ברזומה.

הצוות של ״אופנהיימר״ מסיים את הערב עם שבע זכיות

מה שהיה הכי מעניין בטקס בעיניי הוא דווקא כל מה שלא ״אופנהיימר״, בדגש על מה שלא-אמריקאי והמעט שהיה מפתיע. וזו הדרך הנוספת להסתכל על הטקס, שנהנה מכיבוש אירופאי מסיבי, בסוג של התבוננות לינצ׳יאנית במה שקורה מתחת למדשאה המוריקה. זה בלט במיוחד בקרב המינורי אך מסקרן של הערב, והוא ״ברבי״ נגד ״מסכנים שכאלה״, הלא הוא ״ברבי החשקנית״. ההפקה האירופאית בהובלת יורגוס לנטימוס גרפה את פרסי העיצוב האמנותי והתלבושות, תלשה מברדלי קופר את האף המלאכותי והפסלון של פרס האיפור (ל״גולדה״ היה פחות סיכוי מלכתחילה ועצם המועמדות משמחת), וקינחה בהפיכת הבמאי היווני למחולל אוסקרים עבור השחקניות שלו. בהזדמנות זו, שאפו ליאיר רוה שחזה את כוחו של הסרט ופגע ב-19 ניחושים. אור ועופר האמיצים הצליחו יפה עם 18 כל אחד, ללמדנו שהיה אוסקר צפוי בקטע טוב, ולכן מעניין להרחיב דווקא על ההפתעות.

האוסקר השני בקריירה של אמה סטון, וזה משפט שאני הולך לכתוב סתם בלי קשר עד סוף השנה בכל מקום, היה ההפתעה היחידה בקטגוריות המרכזיות. אפשר להיות מנותק ולומר שההופעה הכי טובה ניצחה, מה שנכון בעיניי, אבל העובדה שהיא ניצחה את הפייבוריטית לילי גלדסטון אומר משהו. אור עזר לי לנסח שבזכות ההצבעות מכל קצוות תבל, שהתחברו פחות לנראטיב של הילידית-אמריקאית, נציגת ״רוצחי פרח הירח״ לא זכתה אחרי שהפסלון היה כבר כמעט שלה. אני חושב שאפשר אולי להוסיף את עניין הכן/לא שחקנית ראשית ולכרוך הכול יפה עם שני תהליכים הפוכים שעוברים על האוסקר: שקיעת תקופת הייצוגים והמשך זריחתו של עידן הבינלאומיות באקדמיה ה״אמריקאית״.

במילים אחרות, האוסקר הוא כבר רשמית לא פרס אמריקאי, למקרה שהיינו זקוקים לעוד איתותים מאז ״פרזיטים״. הביטו ברשימת המועמדים הארוכה לפרס הסרט ותמצאו בה סרט אחד בלי אף מילה באנגלית (״אזור העניין״), ושני סרטים שחציים לא באנגלית (״חיים שלמים״ ו״אנטומיה של נפילה״). אלו שלא הופקו באמריקה גם יצאו מעוטרים, לא רק הגיעו על תקן קישוט שמעיד על אינקלוסיביות. ז׳וסטין טרייה וארתור הררי היו הזוג הנשוי הראשון לזכות בערב החגיגי, מביסים את כל מתחריהם האמריקאים בפרס התסריט המקורי. אגב, גם הזוג הנוסף שפיספס את הפרס המקביל (גרטה גרוויג ונואה באומבך) וגם הזוג שביים-הפיק את הזוכה המרכזי (נולאן ותומאס), כולם עבדו יחד על סרטים שצרות בזוגיות הם נדבך משמעותי בעלילה שלו.
עוד אגב, טרייה והררי היהודי-צרפתי היו אחד האיומים המרכזיים לנאום פוליטי, ספציפית על המתרחש בישראל ובעזה בחודשים האחרונים, אך היחיד שעשה זאת הוא דווקא ג׳ונתן גלייזר, יהודי-בריטי. לא אכנס לניתוח הנאום שלו, שהוא דוגמה לאופן בו הרשתות החברתיות מצליחות לפרש לא נכון גם את הברור מאליו, כי יש לנו טקסט נוסף רק עליו בקנה. במקום זה רק אקווה שהבמאי יובל אברהם צפה בנאום, ואתייחס לזכיות של הסרט עצמו כי זה יותר מעניין בעיניי.

זכייה של בריטניה (נו, אנגליה) בפרס הסרט הבינלאומי היא נושא בפני עצמו, שטרם קרה גם מהסיבה הפשוטה שהקטגוריה הזו נקראה בעבר ״הסרט הטוב ביותר בשפה זרה״. מעולם לא ״הסרט הזר״ כמו שעדיין אוהבים לכתוב בעיתונות הישראלית. אבל אנחנו כבר עמוק בעידן ״הסרט הבינלאומי הטוב ביותר״ והפקה בריטית הדוברת גרמנית ופולנית לא רק כשירה אלא גם מנצחת, וכך השחקנית סנדרה הולר משלימה דאבל לסרטים בכיכובה שזכו באוסקר, לצד ״אנטומיה של נפילה״. שני הסרטים שהיו מקום ראשון ושני בפסטיבל קאן, והן יצירות אמנות כשם שהן קולנוע שמסוגל לדבר למצביע האמריקאי. אם כי אשוב ואניח שהמצביעים שאינם כאלה הטו פה את הכף. זה לא הפרס היחיד של ״אזור העניין״, שהפתיע קלות כשסחף גם את קטגוריית הסאונד וניצח את הטיטאן ״אופנהיימר״. נהוג לומר באוסקר שאסור להמר נגד סרט שואה, וב״אזור העניין״ יש בעצם סרט שואה נפרד שמתרחש רק בפסקול. ״תודה שהאזנתם לסרט שלנו״ כפי שסיכם זאת מעצב הסאונד ג׳וני ברן בנאום הזכייה שלו. איזה עוד סרט הוא הינדס קולית השנה? את ״מסכנים שכאלה״, כי הוא אחד גם הקבועים גם של לנטימוס, לא רק של גלייזר. איש השנה שלי.

העיצוב והתלבושות זוכי האוסקר של ״מסכנים שכאלה״ בתמונה מייצגת

סרט על השואה בכל זאת הפסיד את הפרס שלו השנה, וכוונתי היא ל״מכתב לחזיר״ המונפש, הקצר והמופתי של טל קנטור. חבל שהוא התמודד באותה השנה כמו סרט שנהנה מהשמות של ג׳ון לנון, יוקו אונו ובנם שון, זה כל מה שיש לי לומר. בקטגוריות הקצרות בכל זאת נרשמה גאווה ילידית-אמריקאית עם זכיית ״חנות התיקונים האחרונה״ בפרס לסרט התיעודי הקצר, בזכות המוצא של אחד משני הבמאים, בן פראודפוט. כבר היה לו אוסקר בבית מלפני שנתיים, עבור ״מלכת הכדורסל״, באותה קטגוריה. אם תרצו לחפש ייצוג לקהילה השחורה, מסתמן שקטגוריית שחקן המשנה היא המקום אליו מגיעות שחקניות שאינן לבנות כדי לזכות, כפי שהדגימה השנה דה-ויין ג׳וי רנדולף המקסימה. היא דאגה ש״נשארים לחג״ לא יישאר בלי פסלון לחג, ואילו גלדסטון הייתה מתחרה שם במקום בשחקניות ראשיות ממנה אפשר אולי היה לדבר אחרת. נציג נוסף של הקהילה השחורה הוא קורד ג׳פרסון שזכה בפרס התסריט המעובד עבור ״מעשייה אמריקאית״, ומזכיר חוק פרטי שלי – לרוב התסריט הגרוע ביותר זוכה בה. שווה גם להזכיר כאן במילה את ״גודזילה מינוס אחת״ זוכה האפקטים שהכניס את יפן לטקס, ואת ״20 ימים במריופול״ שהזכיר שבאוקראינה עדיין נלחמים.

כדי להשלים דיון בכל מתמודדי פרס הסרט, ״ברבי״ גומד לזכיית ניחומים בודדה בפרס השיר הטוב ביותר, ואפילו כאן נעשתה טעות מבחינתי כאשר בילי אייליש המרדימה ואחיה המוכשר פיניאס זכו על חשבון בלדת הרוק הגברית האולטימטיבית של ריאן ״קן״ גוסלינג ומארק רונסון (וסלאש!). זכייה שכולה הפסד, עד שנזכרים ש״ברבי״ הכניס חצי מיליארד דולר יותר מ״אופנהיימר״ והוא התופעה התרבותית של השנה שחלפה, ובאוסקרים אוהבים לאזן. אתנחם בכך שההופעה הבימתית של ״אני רק קן״ תהיה שזורה בקליפים עתידיים של טקסי אוסקר מעתה ועד עולם, לצד העירום הכמעט-מלא של ג׳ון סינה מגיש את פרס התלבושות. ואם לא אז היא כבר שזורה בליבי, כי יש משהו כמעט נבואי בשיר על מישהו שנועד להיות מקום שני כפי שהוא מכריז בפתיחה, וצריך לגלות שהוא קן וזה מספיק (והוא מעולה בלעשות דברים).

הלוזרים המוחלטים יותר היו ״המאסטרו״, סרט שכל הפסד שלו הוא ניצחון לאמנות הקולנוע, ו״רוצחי פרח הירח״ ששב והוכיח שסרט של מרטין סקורסזה בעיקר נמצא שם כדי להחמיא להוליווד ולא להיפך, ולכן מסוגל לסיים ערב של עשר מועמדויות ללא זכייה. לא שהיינו זקוקים לזה, הרי זה בדיוק מה שקרה בפעם הקודמת עם ״האירי״. אחרון חביב הוא ״חיים שלמים״, שהגיע בעיקר כדי להשתתף ולא לזכות בהסתמך על צמד מועמדויות בלבד, אבל אולי זה עדיף מאשר להשתתף בלי באמת להגיע. הזוכים הנעדרים היו הייאו מיאזאקי ו-ווס אנדרסון, הראשון עבור ״הילד והאנפה״ המונפש והיה צפוי שלא יבוא, כי הוא בוס, לעומת השני שכרגיל יצא פוץ בלתי נסבל על שלא טרח לקבל אוסקר ראשון עבור ״הסיפור המופלא של הנרי שוגר״ הקצר. האם יש פה מוסר כפול מצידי המתבסס על טעם אישי? בהחלט, ותודו שהייתי משתלב היטב באקדמיה לקולנוע.

לסיום, כנראה שזה לא יכול היה להיות אחרת השנה: טקס סולידי, זכיות סולידיות ברובן, ומנחה למל״מ בדמות ג׳ימי כלשהו. כלומר, גם סולידי. הוליווד הייתה צריכה להירגע מהטלטלות שעברה אבל מתחת לפני השטח בכל זאת המשיך תהליך שהחל כבר לפני כמה שנים. הפלישה האירופאית מדגימה זאת, ואם בהוליווד לא רוצים להישאר מאחור במשחק שלהם יש מה להפנים. בעיניי זה דווקא מראה שאנחנו בכיוון הנכון בצעדה לעבר קולנוע אוניברסלי-גלובלי באמת ולא סתם חלוקה לנישות או ניצחון השיקולים הפוליטיים, ולכן האמריקאים יצטרכו לזנוח כמה מן העקרונות החברתיים-תרבותיים שהנחו אותם תקופה ארוכה ולהצטרף למהלך שכבר מתרחש במגרש הביתי שלהם. או שהאוסקרים הם רק אוסקרים, תמיד אופציה ששווה להזכיר ולכן לא תשמעו מאיתנו על העניין הזה בזמן הקרוב. חוץ ממחר.