פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 13: "כנפיים שבורות" (2002)

באופן די משעשע, טקס פרסי הקולנוע של סרטי 2002 היה ממש כמו שידור חוזר של השנה הקודמת. בדיוק כמו "חתונה מאוחרת", שוב זכה סרט אחד בתשעה פרסים כנראה בלי הרבה תחרות, ומשם המשיך להצלחה מאסיבית אצל הקהל והביקורת (במונחים של קולנוע ישראלי). ובדיוק כמו דובר קוסאשווילי, שוב זכה במאי בזכות סרט ביכורים בעקבותיו של סרט קצר ומהולל שעוסק בילד קטן.
ב-2002 היה זה ניר ברגמן, אז בן 33 וארבע שנים אחרי סרט הגמר שלו "סוסי ים", שעשה סבב פסטיבלים מרשים. ברגמן לא הלך רחוק מסרט הגמר שלו, ושילב אלמנטים ממנו בפיצ'ר הביכורים שלו "כנפיים שבורות": סיפור על משפחה שבורה שמתמודדת (או לא מתמודדת) עם מותו הטראגי וחסר הפשר של האבא לפני תשעה חודשים. הסרט מתרחש על פני כמה ימים שמגיעים לנקודת רתיחה, מפרקים ומאחים מחדש בין האמא שמנסה ללהטט בין עבודתה המתישה כאחות בבית חולים לבין גידול הילדים, האחות הגדולה שמקריבה את עצמאותה כדי להחזיק את המשפחה, האח הבוגר שמסרב להיכנס למסגרת ומחפש משמעות בחיים שאחרי האובדן, ושני האחים הקטנים יותר.
את הסרט הפיק אסף אמיר, צילם ולנטין בלונוגוב, ערכה עינת גלזר-זרחין, והלחין אבי בללי. עדה לוין הייתה על התלבושות ועידו דולב על העיצוב האומנותי.

"כנפיים שבורות" התחיל את סבב הפסטיבלים שלו בטוקיו, בו זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, ומשם המשיך לברלין (עם שלושה תארים בטקס הסיום) וירושלים ממנה יצא עם פרס וולג'ין, מה שמיקם אותו כאחד הסרטים הישראלים המחובקים ביותר של התקופה. היה די ברור שפרסי הקולנוע הישראלי יעניקו לו את מרב התארים כמו גם את המנדט לייצג את ישראל באוסקר. וכך בהחלט קרה. בטקס הוא נכח ב-12 קטגוריות, כלומר הכול מלבד פרס השחקן הראשי אליו מלכתחילה לא רשם אף מתמודד, וזכה בתשעה, מרחק ניצחון אחד מהשיא של "החברים של יאנה".
"כנפיים שבורות" התמודד בפרס הסרט מול "בחודש התשיעי", "בית"ר פרובנס", "המנגליסטים" ו"חוכמת הבייגלה", ארבעתם סרטים שזכו לעניין יחסי באותה השנה, מי פחות ומי יותר. זו אותה חמישייה שהייתה מועמדת בפרסי הבימוי, התסריט והעריכה.
ארבעת הסרטים הנוספים שהתחרו בפרסי הקולנוע הישראלי של אותה שנה היו "טאהרה" (שש מועמדויות), "קדמה" (ארבע מועמדויות), "השיבה מהודו" (שתי מועמדויות), ו"חמש דקות בהליכה", סרטו העצמאי ועמוס תלאות ההפקה של איתי לב, שהיה היחיד ללא מועמדויות כלל.

2002 היא גם השנה בה לראשונה היו שני שחקנים ערבים מועמדים בפרס הראשי – אשרף ברהום ("בחודש התשיעי") וג'וליאנו מר ("טהארה"). הם הצטרפו לשני שחקנים ערבים בקטגורית המשנה – מכרם חורי ("המנגליסטים") ויוסוף אבו ורדה ("קדמה"); זאת גם שנה בה שחקנית חדשה ולא מוכרת בשם עלמה זק הייתה מועמדת לראשונה ("חכמת הבייגלה"); ובזכות הנוכחות הכפולה של "השיבה מהודו" (שחקן משנה לאסי דיין ועיצוב אומנותי), זוהי גם הפעם היחידה בהיסטוריה של פרסי הקולנוע הישראלי בה ניתנה מועמדות לסרט של מנחם גולן. ואם גם זו נחשבת נקודת ציון כלשהי, אפשר להזכיר שניר ברגמן היה לבוגר הראשון של סם-שפיגל שחתום על זוכה פרס הסרט הטוב ביותר מטעם האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה (בטקס הוא התמודד מול בוגרי שפיגל אחרים, יוסי מדמוני ודוד אופק של "המנגליסטים").

בטקס ה-13 של פרסי הקולנוע הישראלי, ההפסדים היחידים של "כנפיים שבורות" היו בפרס התלבושות שהלך ל"קדמה", ופרסי המוזיקה ושחקן המשנה ל"בית"ר פרובנס", הסרט שכנראה היה השושבינה של "כנפיים שבורות" אם לשפוט לפי מניין המועמדויות והזכיות. מבין השלושה, ההפסד של פרס שחקן המשנה, בו הובס ניתאי גבירץ על ידי איתי תורג'מן, הוא לדעתי הכואב ביותר, אם כי אהיה חייב לציין שאת שאר המתמודדים לא ראיתי זמן רב או שלא ראיתי בכלל. גבירץ באמת מעולה, ומשמש כמרכז של החלקים האהובים עלי בסרט. חבל שזה לא הסתיים בזכייה, בטח כשהאקדמיה פסחה עליו 16 לאחר מכן עם הופעה משמעותית נוספת ב"אל תשכחי אותי".
האמת היא, על אף שזה פגם בנוכחות של הסרט בסופו של דבר, אולי צריך לשבח את אנשי "כנפיים שבורות" שהחליטו לרשום את ניתאי כמשנה, למרות ששחקנים עם זמן מסך קטן משלו נכחו בקטגוריה הראשית במהלך השנים. בצד הפחות חיובי, כנראה כדי להימנע מפיצול קולות, נעשתה ההחלטה לא לרשום גם את ולדימיר פרידמן בקטגוריית המשנה, עוד רגע מאכזב בחוסר היחס של פרסי הקולנוע הישראלי אל השחקן הענק הזה, שעל אף נוכחותו בהצלחות אופיריות כמו "קרקס פלשתינה", "החברים של יאנה" ו"קולות רקע" מעולם לא היה מועמד. זה נכון שכנראה לגבירץ לא היה סיכוי להביס את זאב רווח בזכייה הראשונה שלו, אבל מסתבר שגם במשנה הוא לא הוביל.
גם בתחום השחקניות אפשר להתווכח על השיבוצים של "כנפיים שבורות". אורלי זילברשץ (שזכתה בעבר על "שירת הסירנה") הורצה כשחקנית ראשית כאשר מאיה מרון התמודדה כמשנה. זה גלגול עיניים די רציני. באמת שאין שום סיכוי לשכנע אותי שאחת מהן משנית לאחרת. מה שכן, רישום של שתיהן באותה קטגוריה באופן טבעי היה מונע מאחת מהן לזכות, ומזה הסרט הצליח להתחמק, גם אם לא באופן חינני. אני מאוד קרוע בעניין הזה כי לשתיהן מגיע פרס על ההופעה שלהן, בטח אל מול התחרות, אבל העקרונות המגוחכים שלי גורמים לי להסתכל על זה בעין צרה.
כנראה שאם זילברשץ ומרון היו רצות כראשיות הן היו מועמדות זו לצד זו, וייתכן והיה נמנע מאתנו הדאבל של אסנת חכים בקטגוריה הזו ("בית"ר פרובנס" ו"חוכמת הבייגלה"). זה גם היה פותח אפשרות לשחקנית אחרת מ"כנפיים שבורות", צעירה וחדשה בנוף, דאנה איבגי (בקרדיטים היא מופיעה כ"דנה") להתמודד על פרס שחקנית המשנה. עם זאת, זה היה לחלוטין לא הכרחי כי ב-2002 היא הגיעה כמו הוריקן – זו השנה הראשונה (מתוך ארבע, אם אינני טועה) בה איבגי הצעירה הצליחה לעשות דאבל, הפעם עם "המנגליסטים" ו"בית"ר פרובנס". אין מה לדאוג לה.

ב-2002 כבר הייתי חייל בבסיס סגור וללא טלפון חכם (לזכותי יאמר שגם לאף אחד אחר לא היה), ולכן לא יכולתי לעקוב אפילו אחרי מעט הסיקור שהיה מנת חלקו של פרס הקולנוע הישראלי. מזיכרוני, שבהחלט יכול להטעות, "כנפיים שבורות" היה סיפור די גדול. אחרי המומנטום של "חתונה מאוחרת", שהחזיר את הקהל הישראלי לסרטים המקומיים, ניר ברגמן נראה שלקח את זה צעד נוסף קדימה, ועיקום הפנים הכמעט אוטומטי מול יצירה קולנועית ישראלית החל להיות פחות שכיח. אך מעבר לאיכויותיו כסרט, אם הייתי צריך לשער מהי הסיבה לחיבוק החם לו זכה "כנפיים שבורות", הייתי אומר שחלק משמעותי מזה הייתה התחושה "הבינלאומית" של הסרט, כזו שמקרבת את העשייה הישראלית לעולם הרחב אליו אנחנו לוטשים את עינינו כל הזמן.

ישנה קונספציה מוטעית שרוב הסרטים שנעשים פה עוסקים בנושאים פוליטיים (זה די הפוך מזה), אבל האמת היא שאם מסתכלים על "כנפיים שבורות" דרך פריזמת הטקס, הוא בהחלט הזוכה נטול המטען "הישראלי" הראשון מזה הרבה מאוד זמן.
בשונה מכל זוכי הפרס עד כה, להוציא את זוכי העבר של שבי גביזון ("שורו" ב-1990 ו"חולה אהבה בשיכון ג'" מ-1995), "כנפיים שבורות" לא התעסק באופן ישיר או משני בשואה, צבא, יחסי ערבים-יהודים, עדות המזרח, דתיים או העלייה הרוסית (יש בסרט דמות של רופא רוסי, אבל אפילו הוא הגיע מקליפורניה). במילים לא ראויות, אפשר לקרוא לו הזוכה הראשון שמייצג את "ההגמוניה הלבנה" – תסריט שהיה ללא שינוי כלל עובר בקלות לדנמרק, צרפת, אוסטרליה או ברזיל. בעיני הוא גם האחרון שיוכל להיות מזוהה ככה עד הזוכה של 2011.
עם זאת, וזו באמת הסתכלות של אחרי מחדל ה-7 באוקטובר, "כנפיים שבורות" תופס כעת חוויה ישראלית מאוד מהותית כשנגע בחלק עצוב ומבולבל של הישראליות האקטואלית, עם משפחה שחווה אובדן של אבא, והניסיון לשמור על החיים כפי שהם למרות שזה קרב אבוד מראש. "כנפיים שבורות" כנראה לא היה רוצה שנעשה את ההשוואה הזו, ולראייה המוות של אבא אינו הירואי או פטריוטי (עקיצת דבורה), כנראה החלטה מודעת להתנער מאתוס ציוני, אבל אנחנו בתקופה שבה אי אפשר להימנע מהדברים האלו.

את "כנפיים שבורות" ראיתי לראשונה באיחור קל, אחרי שכבר ירד מבתי הקולנוע והגיע למדיה הביתית. אתוודה שאני לא זוכר הרבה מהתגובה שלי אליו מצפייתי הראשונה להוציא את זה שהיא הייתה חיובית מאוד. ומכיוון ששנים בודדות לאחר מכן אושפזתי מרצון בעצמי בסם-שפיגל, מקום שהעלה באופן טבעי את ניר ברגמן על נס, "כנפיים שבורות" רק גדל בהערכה שלי כלפיו. זה היה חלק מהחינוך שלנו אז, האולימפוס השפיגלי לאיך עושים סרט כמו שצריך. ואמנם גם אם בחלוף השנים קשה להתווכח עם הקביעה הזו כי אין ספק שבשורה התחתונה הסרט הזה מקסים ועובד, הוא נסיעה פחות חלקה ממה שזכרתי, אם להצטרף למוטיב הרכב-המקולקל-כדימוי-למשפחה-נאבקת ש"כנפיים שבורות" היה חלק ממנו.

זהו סרט קצר יחסית, קצת מעל לשעה ועשרים, ולכן די מפליא איזה מהלך קיצוני עברתי אתו מתחילת הצפייה עד סופה, עם המון סימני שאלה שעלו אצלי במהלכו.
אין לי שום מידע על מה שקרה על הסט או מצב החומרים שהגיעו לידיה של גלזר-זרחין, אבל התחושה בדקותיו הראשונות של "כנפיים שבורות" היא של עריכה שעושה סלטות כדי להציל מה שנותר מחומרי הגלם. הקצב מאוד מוזר לרמת הגחמתי. לעיתים מקוצץ וקופצני, לעיתים משתהה וסבלני, כשהמעברים בתוך הסצנות והחוצה מהן נראה שבמאבק כל הזמן. אל זה גם אפשר להוסיף משהו שאולי היה נסלח יותר אז, אבל היום, כאשר אנחנו יכולים לדקלם את כל האלמנטים שמרכיבים "דרמה משפחתית" מתוך שינה, כמות הקלישאות לכל אורכו של הסרט מאוד נוכחת: הילדה המתבגרת שקוצצת את שיערה מתוך מרד, הילד שסובל מבריונות, המכונית המקרטעת שהוזכרה מקודם, משפטים שכבר אי אפשר לשמוע כמו "חבל שלא מתת במקומו" או אמא שצועקת על בנה בקומה שיתעורר כבר, ועוד. יש גם כל מיני בעיות נקודתיות כמו הדמות של יורם שהיא אוסף קלישאות שלא מדברת בשפה האמינה של שאר הדמויות, ועוד עניינים אחרים של חוסר אמינות כמו הדרך בה מבשרים לאמא שבנה לא יכול לחזור למסגרת לימודית, ואמנם אינני מגיע מעולם המוזיקה, אבל כל מה שקשור לסשן ההקלטה ב"הליקון" נראה לי לא קשור למציאות מהרגע הראשון.
למעשה, היה רק דבר אחד ב"כנפיים שבורות" שעבד בשבילי בלי מהמורות כלל, לרמה שתהיתי מדוע הוא לא מרכז הסרט כי התחושה הייתה ששם ברגמן מרגיש הכי בנוח, ושם הוא יודע לנווט באופן הכי מיומן – זהו קו העלילה של יאיר (ניתאי גבירץ) ואיריס (דאנה איבגי). זה רק קומץ סצנות, אבל מבחינת משחק, כתיבה ובימוי הוא בעיני פתח פער גדול מכל דבר אחר בסרט.

ובכל זאת, ועל אף התחושה שמדובר ביצירה בוסרית למדי, כשהגיעו הדקות האחרונות של "כנפיים שבורות" והסרט התחיל להתארגן לקראת סגירה, אני הפכתי לשלולית. זה כמובן קשור גם להופעות המשחק, אבל התסריט חייב לקבל על זה קרדיט, כמו גם הצילום שהחליק את הפערים בין חללים קטנים לבין סצנות פתוחות יותר. כך שגם אם מה שפחות עבד בלט מאוד, האפקט הרגשי הצטבר אצלי החל מהאמצע, עלה ועלה, ובסצנת הטלפון הציבורי כבר לא שלטתי בעצמי. שימו מולי נערה עצמאית שמבקשת בבכי שאמא שלה תבוא לקחת אותה, ואני גמור. "כנפיים שבורות" הוא פאנץ' רגשי יוצא מן הכלל, וגם אם יכולתי לגלגל עיניים מול כל ה"אבל נכון לא נורא?" המתאמץ, הדמעות שזלגו ממני ללא הכרה הבהירו שאני לגמרי בפנים.

היה מאוד כיף להתמסר לסרט הזה שלא מתבייש להיות רגשני. גם אם הדרך לשם הייתה משובשת קלות, "כנפיים שבורות" לא אצלי כמו קיטש או סחיטה רגשית לא נעימה גם כשהוא פונה לאמוציונליות יותר מכל דבר אחר. איכשהו הוא שיחק על הקו הדק הזה מאוד יפה, וזה הכול חוץ ממובן מאליו.

רשימת הזוכים המלאה של טקס פרסי הקולנוע הישראלי 2002:
סרט: אסף אמיר – "כנפיים שבורות"
בימוי: ניר ברגמן – "כנפיים שבורות"
שחקן ראשי: זאב רווח – "בית"ר פרובנס"
שחקנית ראשית: אורלי זילברשץ – "כנפיים שבורות"
שחקן משנה: איתי תורג'מן – "בית"ר פרובנס"
שחקנית משנה: מאיה מרון – "כנפיים שבורות"
תסריט: ניר ברגמן – "כנפיים שבורות"
צילום: ולנטין בלוגונוב – "כנפיים שבורות"
עריכה: עינת גלזר-זרחין: "כנפיים שבורות"
מוזיקה: שם טוב לוי – "בית"ר פרובנס"
עיצוב פסקול: דוד ליס וגיל תורן – "כנפיים שבורות"
עיצוב אומנותי: עידו דולב – "כנפיים שבורות"
עיצוב תלבושות: לאורה שיים – "קדמה"
סרט תיעודי: ארז לאופר, דליה מגדל, בועז פייפר – "מייק בראנט – לס מואה ט'מה"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "קלרה הקדושה"
3. "ההסדר"
4. "שחור"
5. "החיים עפ'י אגפא"
6. "כנפיים שבורות"
7. "חולה אהבה בשיכון ג'"
8. "שורו"
9. "החברים של יאנה"
10. "קרקס פלשתינה"
11. "מעבר לים"
12. "עפולה אקספרס"
13. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"