"מסכנים שכאלה", סקירה 

לפני הכל בואו נתנחם בשמחה זעירה ולא חשובה בימים אלה, והיא האפשרות לראות בקולנוע את "מסכנים שכאלה" (Poor Things). סרט חדש, מדובר, מועמד ל-11 אוסקרים, בזמן הנכון רגע אחרי ההכרזה על המועמדויות. להשתקע מול מסך ענק לשעתיים ועשר דקות לערך, ולדעת על מה כל הרחשים. כמו הילולת הצפייה ב"ברבי", לפני מה שמרגיש כמו שנים אינספור. האזכור של שני הסרטים זה לצד זה אינו מקרי, כי יש בהם כמה נקודות דמיון מבחינת הסיפור, הגיבורה, העולם שבו היא מגלה את עצמה, השבחים וגם הביקורות ששניהם מעוררים. אבל נגיע לזה.

לפני שאכנס לפרטים וגם לספוילרים, אתן את חוות הדעת הכללית יותר ונטולת הפרטים: למי שמכיר או מכירה את סרטיו הקודמים של הבמאי יורגוס לנתימוס – "המועדפת" שאת התסריט שלו כתב טוני מקנמרה, שתסרט גם כאן והפעם לפי ספר של אלסדר גריי, "להרוג אייל קדוש", "הלובסטר", "שן כלב" – אפשר לומר שככה נראית הגרסה שלו לסרט מהנה. או כמו שהמנתח הנודע והמעוות ד"ר גודווין בקסטר (ווילם דפו) אומר בסרט למתלמד החדש שלו מקס (ראמי יוסף) – "I'll share it with you, for this is a happy tale". מה זה אומר על חוויית הצפייה? שאם תהיו בסדר עם מיצי ואיברי גוף מבותרים בחדר ניתוחים ביתי, בסביבה שמעוצבת כמו חלום עשיר ורווי צבעים וסטים מרהיבים, אם האופטימיות הקיומית שלכם יכולה לחיות בשלום עם קצת זוועה, גועל מכוון, הומור שחור וגם כזה שלא, סקס שעדיין מכוון להנאה של מבט גברי לרוב וישירות – תיהנו. מה זה תיהנו, מדובר בצפייה סוחפת שבה כל חמש דקות כמעט קורה משהו מרשים ויזואלית, או משחקית, או מבחינת סאונד, או גם וגם וגם.

זה היה תיאור כללי למדי של המסגרת של הסרט. והאריזה הצבעונית, גותית, שהיא מחווה אוהבת שעושה תיקון אופיטימי ליצירה של מרי שלי על ד"ר פרנקנשטיין, מציעה לנו בגדול את הסיפור הבא: מקס, סטודנט לרפואה, בא לעזור למנתח מבריק אך משונה שמבהיל את רוב תלמידיו כי הוא מתנשא כשם שהוא נראה כמו גופה מבותרת, במחקר האחרון שלו. המחקר כולל מעקב אחר התפתחותה של בלה בקסטר (אמה סטון), אישה צעירה שהקשר בינה לבינו לא ברור בהתחלה והיא מתנהגת, ובכן, בעיכוב התפתחותי משמעותי נקרא לזה, אבל גם מתקדמת יפה. אפילו יפה מאוד. מכאן העלילה מתפתחת גם היא ומתקדמת איתה, וחוצה בהדרגה את גבולות הבית המטורלל המלא הכלאות של חיות של הדוקטור המהולל, אל ימים ומדינות, חוויות, התפכחויות והתבגרויות מיניות. אבל לא רק.
בלה רוצה לראות עולם, בהתחלה כפי שגברים מציגים לה אותו, במיוחד גבר תחמן אחד בשם דאנקן וודרברן (מארק רופאלו), ואז אט אט מסגלת לעצמה השקפה משלה. הפערים בין איך שהיא נראית (אישה בוגרת בבגדים מנופחים ומפוארים, אפילו מכובדים לפרקים) לבין איך שהיא מתנהגת (מישהי חסרת כל עכבות או הבנות של כללי התנהגות מקובלים), מניעים את העלילה לתוך מצבים מצחיקים, לפעמים מסוכנים, לפעמים עצובים או מדאיגים, ובעיקר מרתקים. ואם לא תרצו לדעת עליו עוד שום דבר – ואני ממליצה, באמת, גם הטריילר לא מספר באמת שום דבר מהותי – המשיכו אל הטקסט של עופר, לכו לראות אותו, וניפגש להמשיך לחפור כאן אחר כך.

בסרט זוכה "אריה הזהב" של פסטיבל ונציה, בלה לא עומדת במקום לרגע. על רגליים מתנדנדות בהתחלה עד כדי סכנה לעצמה ובעיקר לחפצים בסביבה הקרובה, היא מספקת לנו תהליך התפתחות והתבגרות מואץ, של מישהי שמתחילה ללא מסננים בכלל ועם כמעט שום יכולת התבטאות אישית ברורה. כמו חתול שמשליך חפצים כדי לבחון את התגובה האנושית או לשם שעשוע, ויותר מדויק כמו פעוט שזו צורת ההתבטאות וההבעה העצמית העצמאית הראשונה שלו, היא מתחילה למרוד ברגע שהיא מבינה איך. וככל שהיא חווה יותר, מפנימה כשם שהיא מחצינה את מה שהיא סופגת וחושבת על החיים, היא מגבשת את עצמה. יחד איתה, הסרט והעיצוב שלו כולו הולכים ומתבגרים, הולכים ומשתנים, הולכים וחושפים בפנינו אובדן תמימות אבל קבלה של משהו אחר, מודעות עצמית, ועוד ועוד גוונים ססגוניים של חיים.

מה שמפתיע במידה מסוימת הוא עד כמה הסרט סוחף ומהנה, אם ניקח בחשבון כמה מרכיבים שיכולים להרתיע. ובמקביל, עד כמה הוא מרגיש אופטימי, חפץ חיים ומעודד, למרות שבבחינה מדוקדקת התוכן שלו אולי לא כזה מהפכני כמו שהוא מרגיש. כבידור שמרים על נס את הרצון לחיות ולעשות זאת באופן עצמאי, במיוחד אם את אישה שמנסים ללא הרף להצר את צעדיה כי, ובכן, את אישה – הוא פיסת קולנוע נהדרת וקרובה למושלמת. אין בו כמעט משהו שלא עובד. האם גם התוכן שלו מושלם? לא בדיוק, אבל זו שאלה של ציפיות.

-ספוילרים מוחלטים מכאן ועד הסוף-

על ספוילרים כבר התרעתי, וכאן אפשר כבר ממש להזהיר, וגם לציין שיש בסרט נושאים קשים רגשית ששווה להזהיר מפניהם. כי זה סרט שאי אפשר לדון בו בלי להתייחס להתאבדות, זנות והתעללות או ניצול. וגם אלימות כלפי בעלי חיים. וכעת – נתייחס אליהם. כי יש כאן שני אלמנטים מהותיים שפועלים יחד.
האחד מורכב מהסגנון והטון של הסרט שנשארים, בניגוד לסרטים אחרים של לנתימוס, אופטימיים למרות הכל. היה אפשר לתאר את אותו סיפור בטון קודר וכבד הרבה יותר. ומהיכרות קודמת עם היצירות של הבמאי, גם אם "המועדפת" הוא סרט קל יותר וכבר הבנו שיש יכולות קומיות בבימוי, בתסריט ואצל סטון, עד כה הם שימשו בעיקר כעוד דרך להתל בנו כדי לחשוף איזו אמת איומה מנשוא על הקיום האנושי. לנתימוס מציג לנו מראה מבעבעת באיד מחריד, בנויה משברים של מוסכמות ונימוסים, חושפת ופוצעת אותנו עם נבזות, פחדים, אנוכיות ורוע שיוציא מאיתנו בתוך חולשה. וכאן, קורה סוף סוף משהו אחר. "מסכנים שכאלה" מציג לנו מציאות שיכולה להיות קשה ורעה, אבל הגישה של בלה היא מתוך כוח עצמי, מתוך אמונה בעצמה – ולכן, איכשהו, כל מה שקורה נצבע בגוונים עזים של אופטימיות ומסוגלות. והאימה המזדחלת נשארת שלנו – מתוך החששות שלנו מהיכרות מוקדמת או מקריאה של הנסיבות, עד שנסמוך על בלה והיכולות המתפתחות שלה למצוא את הדרך הטובה ביותר לא רק לשרוד, אלא ממש לחיות.

האלמנט השני הוא בניית הדמות של בלה. אם הטון והסגנון הם במידת מה גם חיצוניים – הצבעוניות, הבגדים, האופן שבו דמויות מגיבות ומדברות – השני הוא קצת יותר פנימי. אנחנו חווים את העולם מתוך ההתבגרות של הדמות הראשית ולכן הסגנון הוא החצנה של הפנימיות שלה. פנימיות שהיא כוח שנע כל הזמן קדימה, כל הזמן מוצא דרכים להשלים עם העולם אבל לאו דווקא לשנות אותו, או לפחות לא לשנות אותו באופן מהותי. בלה מאתגרת מוסכמות, אבל רק עד כדי כך שיאפשרו לה להמשיך ולחיות איך שהיא רואה לנכון. האמירה החוזרת בסרט, בהתחלה בניצול ציני של דאנקן ואחר כך על ידי חבר פילוסוף שהיא רוכשת, היא שמוסכמות או נימוסים הם בעיה. הם-הם העיוות החברתי. ומה שנאמר כך בהתחלה כדי להחמיא לבלה על הישירות הבוטה שלה שנובעת מחוסר מודעות ומתמימות, משהו שדאנקן מבקש לנצל, הופכת להיות הבנה שלה, שלא נאמרת בקול, שהעולם מחפה על המון רוע ואכזריות בתוך כללי התנהגות יפים. כי מה לעשות, לפעמים את פשוט רוצה לחבוט בתינוק (יש לי שניים, נא לא להיבהל, הכל בסדר). ובאותה שעה קולנועית, את גם פשוט רוצה לבכות כשאת מבינה כמה תינוקות משלמים מחיר על הרוע והניצול הקפיטליסטי האנושי. ואיכשהו, כל זה לא מדכא או מעציב כאן. רק מרומם נפש.

הנה המרכיבים מהם בנוי הסרט, שמוגשים לנו בצבע, ואז בשחור לבן מגביל של ראייה צרה של עוללים, ואז שוב בצבעים מרהיבים וסטים של תפאורה עוצרת נשימה כשבלה יוצאת לעולם, הכל דרך עדשת המצלמה ועין-הדג (או בימוי הצילום) המורגשת במתכוון והמשכנעת לגמרי של רובי ריאן ("המועדפת", "אמריקן האני"). המרכיב הראשון הוא התאבדות. ככה הסרט נפתח, בגישה הרומנטית, תסלחו לי אבל כן – נשים יפות בשמלות מתנפנפות שקופצות אל מותן מגשר הוא משהו שנחשב רומנטי, מהלך דרמטי גדול מהחיים. גדול עד מוות.
רק בהמשך מתברר לנו ההקשר – לא מדובר בסצנה שעלולה להתרחש, היא קרתה כבר. לפני שהייתה בלה, הייתה ויקטוריה, אישה בהריון מתקדם שסבלה נפשית עד כדי כך שהחליטה להתאבד. הסרט לא עוסק אקטיבית בדיכאון בהריון או בדיכאון אחרי לידה, הוא לא מאיית באופן ישיר את המשמעויות של לחיות כאישה, למרות שהוא בהחלט עוסק בהן. הוא נכתב, מבוים ומצולם על ידי גברים, ואולי לכן יש בו סלחנות למרכיבים עצמם, אבל הוא רואה את בלה כאדם שלם שמתמרן ביניהם. אז עוד לפני היותה, אמא שלה התאבדה. חיים שמתחילים במוות וכך הסרט בעצם מצהיר בפנינו על מה שידוע ונעדיף לא לחשוב עליו ביום יום – החיים כפי שאנחנו מכירים אותם הם זמניים. המוות נוכח. עכשיו בואו נמצה אותם. 

הגופה מגיעה במצב טוב אל דוקטור גודווין בקסטר, שמנצל אותה לניסוי שהשתוקק לו – להשתיל מוח חי של עוברית בגוף המת, ולראות מה יקרה. בסצנה בה הוא מספר על כך למקס, הדמות והקהל מגלים יחד את האופן שבו בלה באה לעולם, דרך הרבה יותר מצמררת מכל שוט של ביתור גופה שמגיע קודם או אחר כך, מההבנה של מה קרה כאן. יש כאן מישהי שמלכתחילה נמצאת תחת מבט בוחן של גבר, גברים, בשליטה שלהם – כל הזמן, בתכנון מראש. איזה חופש פעולה יכול להיות לה, איזה עתיד? והנה, בלה קיימת, חיה, בועטת, משליכה חפצים, לומדת לדבר יותר מהר משהיא לומדת ללכת כמו שצריך, ולומדת גם את ההנאה המינית.

המרכיבים על הנייר מתארים כאן מוח צעיר מאוד בגוף בשל לגמרי, ואת האופן שבו גברים עורגים אליה ברגע שהיא מגלה את ההנאה ממין, שמגיעה בזמן של הסרט – מהר מאוד. בזמן שגודווין, גוד בקיצור, רואה בה בת, הוא מודע היטב לכך שהיא מעוררת עניין ומציע למקס להתחתן איתה. כדי שיהיו יחד תחת ביתו ותחת עינו. כאן מתערב עורך הדין בו הוא נעזר כדי להכין חוזה בנושא, והוא מתפעל מהרעיון שיש אישה כה נחשקת שהיא צריכה להיות סגורה בבית – ואז מפתה אותה לבוא איתו לראות עולם. בדרך היא עוזבת אותו, אחרי שהוא הופך אובססיבי כלפיה והיא מגלה בעזרת חברים פילוסופיים שמספקים לה חברות וגם חומרי קריאה לצד שיעור נורא במציאות, עד כמה העולם יכול להיות מלא בזוועה ולא רק בהנאה.

בשלב זה, כדי להחזיק את עצמה כלכלית, בלה הולכת לעבוד בבית בושת. זו הדרך הכי משתלמת ומהירה, כך אומרת לה המדאם (קתרין האנטר), לאישה להסתדר עם כסף. היא שוכבת עם מגוון גברים, מבקשת להפוך את השיטה ולתת לזונות את זכות הבחירה, מבינה שזה לא יקרה כי לא כך העולם פועל, מתנחמת בזרועות חברה (סוזי במבה), וחוזרת הביתה כי גוד גוסס. בחזרה היא כבר אדם שלם, מעמיק, למודת חוויות ומה שאמור להיות גם סבל – אלא שבלה לא מגיבה לעולם כך. היא מגלה את האמת על איך באה לעולם, מוחה על השקרים אבל גם מקבלת אותם, מעוניינת במקס, אבל כשמגיע בעלה של ויקטוריה (כריסטופר אבוט) ותובע עליה בעלות, היא הולכת אחריו. היא רוצה לדעת מה קרה למי שחייתה בגוף שלה. היא מבינה מהר מאוד עם מי יש לה עסק – כמעט קלישאה של גנרל ששולט בכולם דרך אכזריות וקנה של אקדח, שרוצה לסמם ולחתוך את איברי המין שלה כדי שתפסיק לעשות בעיות. היא מצליחה לברוח, להעניש אותו, להבין שהיא הולכת להיות רופאה, ולהקים לעצמה מרחב בטוח בבית של גוד, עם האנשים שהיא באמת אוהבת ושמקבלים אותה ואת המוזריות של העולם.

זה תקציר מהיר של האירועים שמעביר אותנו אודיסיאה חיננית כשם שהיא בוטה. ובתוכו בלה מבינה שמתייחסים אליה כאל אובייקט תשוקה, אבל איכשהו, כמו כנגד כל הסיכויים, כמו שמי שהולך ותופס את עצמו כדמות אב באמת מודה בפניה – היא התהוותה, היא נהייתה בלה והפכה למי שהיא בזכותה, לא בזכות שלל הגברים שמסתכלים עליה. היא חיה בעולם של ניהול גברי, גם ברמת המטא מבחינת הצוות היוצר, וגם מבחינת הנרטיב. הדמויות הנשיות המשמעותיות שסביבה הן שתיים – המדאם שמלמדת אותה חוקים איומים לגבי הגוף הנשי ככלי מסחר, והחברה שלה מבית הבושת שמסכימה ומעודדת בה רעיונות של עצמאות. בהקשר הזה, גם אין אלא לעקם את האף על כך שההתנהלות שלה בבית הבושת היא ברובה נטולת קושי. היא כן מציינת שהיא הופכת קהה, ומאבדת את האמפתיה שלה, אבל בסך הכל זו תקופה שמיוצגת כמו עוד מרכיב במתכון החיים שלה. לא משהו שיקדיח את התבשיל, לא טראומה חלילה, אפילו לא ממש ניצול. אפשר לייחס את הגישה הזו לכך שזה סרט שגברים יצרו, או לכך שככה האפלה של המציאות נותרת נוכחת בסרט שמח.

שמחת החיים של בלה, הגילוי העצמי שלה, היכולת שלה להבין מה היא רוצה, ממה היא נהנית וממה לא, להפנים הכל ועדיין להישאר אדם שלם שמודע לרצונותיו ופועל לפיהם, לא דועכת אלא אפילו מתפתחת – הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות. הסרט מציג נסיבות חיים מוגבלות מאין כמותן. מישהי שאמורה לחיות בכלוב, שהכל מוכתב לה ותחת מעקב, אבל נדבך אחר נדבך היא לוקחת את החיים, על המגבלות שלהם, בידיה שלה. ואולי לכן יש בסרט משהו מרומם. כי הוא לא מציג מישהי שמצליחה לשנות את כל העולם, אנחנו לא במצב להאמין לזה, שאולי אפשר במחי תקופת חיים אחת לשנות את כל העולם. הוא מציג מישהי שעוברת התבגרות מואצת, ושפועלת בתוך החוקים הבלתי נסבלים, בתוך עולם שבו נשים הן גוף שהוא כלי לסיפוק ולמבט, ומצליחה להישיר מבט, לשאול שאלות, לשרוד, ללקט את האנשים שהיא אוהבת ושעושים לה טוב ולבנות את חלקת האלוהים הקטנה שלה, בתוך הקיום הבלתי נסלח של האנושות. אולי זה מסביר את השם של הסרט. באנגלית וגם בעברית הוא מבטא רחמים, וקצת התנשאות. אבל אחרי הצפייה מי שמסכנים כאלה הם כולנו, אם לא נאמץ את תפיסת העולם והגישה של בלה. אם לא נמצא את המהות שלנו בעצמנו, ונשחרר אותנו. עד כמה שניתן.