פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 10: "החברים של יאנה" (1999)

את 1999 בקולנוע הישראלי אפשר לתאר על ידי ציטוט מהשורה המפורסמת של שלום חנוך, "הכי חשוך לפני עלות השחר". או, לחילופין, "תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה", אם אתם רוצים לדבוק בפסקול העכשווי של התקופה. טקס פרסי הקולנוע הישראלי שוב נאלץ להתמודד עם כמה נתוני פתיחה קשים למדי, אבל עוד מאמץ קטן והנה תגיע הארץ המבוטחת. סוג של.
בדומה לשנים שקדמו לה, מצב התעשייה המקומית היה בכי רע בשנתו האחרונה של המילניום. בלי גיבוי ממשלתי ועם אפס עניין מהקהל, הקולנוע כחול-לבן היה מאבק סיזיפי שבשיא הכנות, קשה לי אפילו לתפוס את הדרייב של היוצרים והיוצרות שעבדו באקלים הזה, נלחמו בטחנות רוח לטובת היצירה הישראלית. מיעוט היכולת גרם לכך שממש כמו בשנה שלפני כן, בסך הכול תשעה סרטים הושלמו וניגשו לתחרות העלילתית של הפרס. רובם, עצוב לומר, פשוט התפוגגו מהתודעה מאז. כאילו לא היו קיימים מעולם.

לזכותה של 1999 כן חשוב להזכיר שני אירועים משמעותיים למדי שהתרחשו בה. הראשון שאסור לזלזל בו הוא שעל אף מה שכתבתי לפני רגע, השנתון הזה כן העניק לנו נכס צאן ברזל תרבותי בדמות סרט פולחן. זה פשוט לא היה בקולנוע, אלא על המסך הקטן. ברצועת "ראשון בדרמה" של ערוץ 3 בכבלים שודר פלא בן 54 דקות בשם "מבצע סבתא" של דרור שאול, שהיה מאז ועד היום אחד הסרטים האהובים והמצוטטים ביותר בעברית. האקדמיה אפילו זיהתה את זה והעניקה לו את פרס הדרמה המקורית לטלוויזיה. בכל העשור ההוא יש מעט מאוד סרטים שהצליחו להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית כמו זה, למרות שב-1999 לא מכר אפילו כרטיס אחד.
השני הוא שלאחר מאבקים רבים של אנשים שבאמת ראויים להצדעה, ביומה האחרון של 1998 אושר חוק הקולנוע, הצעה שהוגשה על ידי יונה יהב, דוד צוקר ואחד בשם רובי ריבלין. אירוניה רבה היא שזו הייתה ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, אחרי המהפך שרדף את רצח רבין. על פי החוק הוקמה המועצה הישראלית לקולנוע והוסדר עניין מתן תקציבים לקולנוע ישראלי. התוצאות הגיעו במהרה, אבל לאלו נצטרך לחכות עד הפרקים הבאים.

אם נחזור לטקס של 1999, מה שכן היה שונה בלוח המועמדים ביחס לשנים קודמות הוא שכל אחד מתשעת המתמודדים מצא את דרכו ללפחות שני אזכורים בחמישיית המועמדים. עד כה בכל שנה היו כמה סרטים שלא זכו לשמוע את שמם מוקראים בטקס, והנה הפעם איכשהו אף סרט לא נותר מחוץ לחגיגה. כזכור, בתקופה ההיא היה רק סיבוב הצבעה אחד, כך שזהות הזוכה נקבעה יחד עם זהות המועמדים (אך נשמרה בסוד עד הטקס).
בתחתית מניין המועמדויות, ניצבו "שקרים לבנים", "זאיה" ו"פרא", עם שתי מועמדויות לכל אחד. אם יש מישהו שאפילו זוכר שאחד הסרטים האלה יצא, בבקשה צרו אתי קשר (האמת שאני דווקא זוכר את הפוסטר של "פרא" כי הייתי אז ממש דלוק על השחקן הראשי עומר ברנע, אבל זה לא לעכשיו). אחריהם הגיע "הגרעין הקשה" עם שלוש מועמדויות, "שחרר את הנסיכה" (עוד סרט שייתכן והוא בעצם הזיה קולקטיבית של האקדמיה אז) עם שבע מועמדויות, "קדוש" של עמוס גיתאי עם עשר, "צור הדסים" ו"צומת וולקן" עם תריסר, ורק "החברים של יאנה" השתלט על כל חלקה טובה עם 14. כיצד הוא עשה זאת כשיש רק 13 קטגוריות, אתם שואלים? זה קרה בזכות מועמדות כפולה בקטגורית שחקן המשנה.
"החברים של יאנה", "צור הדסים", "צומת וולקן", "קדוש" ו"שחרר את הנסיכה" מילאו יחד את קטגורית הסרט, הבימוי, התסריט והעיצוב האומנותי.

עם זאת, מה שנראה בהתחלה כמו חיבוק גדול של האקדמיה לכל סרטי השנה, התגלה מהר כאשליה ותו לא. מתוך כל תשעת הסרטים שהתמודדו ב-13 הקטגוריות, רק שניים מהם יצאו עם פרס: "צומת וולקן" עם שלושה (רשימת הזוכים המלאה בסוף הפרק, כרגיל), ו"החברים של יאנה" שקבע שיא חדש כאשר זכה בלא פחות מעשרה פרסים, פותח פער של ניצחון אחד מהזוכים הגדולים ביותר עד כה, "מעבר לים" ו"החיים עפ'י אגפא". תואר הזוכה הכי גדול של פרסי האופיר יישמר ל"החברים של יאנה" ארבע שנים, ואז יילקח על ידי סרט שעדיין נושא אותו. סביר להניח גם שזה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין.

"החברים של יאנה" הוא סרטו הראשון באורך מלא, וגם היחידי אם הבנתי נכון, של אריק קפלון, יליד מוסקבה אז בן 41, שכבר היה אזרח ישראל כמעט שני עשורים. את התסריט כתב יחד עם סמיון וינוקור. באופן שראוי לחקור, זה היה הזוכה השני ברציפות שבחלקו הגדול דובר רוסית, ועוסק בהתנגשות של שני סוגי ישראליות, אחרי "קרקס פלשתינה". בשונה מזוכה 1998, הפעם הוא מובא לא דרך עיניים צבריות, אלא של הקהילה הרוסית בתקופת העלייה הגדולה שהתרחשה בשנות התשעים בעקבות התפרקותה של ברית המועצות. גיבורת הסרט היא יאנה, אישה צעירה שעוברת עם בעלה לדירה משותפת בתל אביב, לפני שהוא עוזב בחזרה לרוסיה לטובת עסקים כלשהם, שמרגישים די מפוקפקים מלכתחילה. יאנה נשארת לבדה, ומפתחת קשר עם אחד הדיירים האחרים, אלי, צעיר ישראלי שחולם לעבור לחו"ל ולהגשים את חלומו להיות יוצר קולנוע (בינתיים הוא מתפרנס מצילום חתונות). במקביל לרומן המלבלב בין האישה הנזנחת לבין הישראלי המחוספס, עוברת משפחה רוסית נוספת לבניין, שכוללת זוג, תינוק וסבא קשיש ומעוטר אותות מלחמה, שמנוצל על ידי אב המשפחה לקיבוץ נדבות ברחוב, שם מתחיל מאבק בינו לבין נגן רחוב ישראלי.

התפקיד של יאנה ניתן לאשתו של קפלון, אוולין קפלון, ואלי הוא לא אחר מאשר ניר נירו לוי, אז בן 31 ולא הרבה אחרי סיומה של הסדרה המפורסמת בכיכובו, "הפוך". לא הרבה יודעים את זה, אבל כן, עלינו לומר "זוכה פרס הקולנוע הישראלי ניר נירו לוי" כשאנחנו פונים אליו. עוד בקאסט היו שמיל בן ארי ומוסקו אלקלעי שחלקו את המועמדות לפרס שחקן המשנה, דליה פרידלנד, ולדימיר פרידמן, ישראל דמידוב, ולמשהו כמו שתי דקות של זמן מסך זוכת העבר לוסי דובינצ'יק והשחקנית שירה ארד, שהפכה מאז לעורכת שאפילו זכתה בעצמה באופיר על "אבינו".
את הסרט הפיקו אורי סבג, עינת ביקל ומרק רוזנבאום, מסמנים עם הסרט הזה זכייה שנייה רצופה באופיר, בשיתוף עם משה לוינסון. הצילום היה של ולנטין בלונוגוב, העריכה של טלי הלטר-שנקר ועינת גלזר-זרחין, העיצוב האומנותי של אריאל רושקו, התלבושות בעיצוב לאורה שיים ואת המוזיקה הלחין אבי בנימין.
הסרט יצא לבתי הקולנוע בנובמבר של 1999, לאחר שעשה חיל בפסטיבל קרלובי וארי הצ'כי, שם זכה בפרס הסרט והשחקנית הטובים ביותר. בישראל זכה גם בפסטיבל ירושלים וקיבל ביקורות חיוביות ששיבחו את הופעות המשחק ואת הטאץ' של קפלון אותו תיארו כמאוד לא ישראלי ומרענן בנוף העשייה המקומית. אם כי, כמו לא מעט סרטים לפניו, חלק משמעותי מהעניין בו היה בזכות סצנות הסקס שלו, פה ספציפית כאלו בהן אלי ויאנה עוטים על עצמם מסכות אב"כ בזמן אזעקות נחש צפע של ימי מלחמת המפרץ.

את "החברים של יאנה" ראיתי בבתי הקולנוע בסמוך ליציאתו, אבל אתוודה שאני לא לגמרי זוכר מה הייתה התרשמותי ממנו אז. בהתחשב בכך שהייתי בן 16 זה כנראה גם לא מאוד רלוונטי. בצפייה הנוכחית יכולתי בקלות להבין מדוע התגובות אליו היו חיוביות בתקופתו, אך בד בבד קשה לומר שהוא מצליח להחזיק אל מול אכזריות הזמן. כמו הרבה סרטים שנעשו בישראל באותה תקופה, מאוד נוכח הפער בין מה שרצה היוצר להביא למסך, ומה שבסופו של דבר נצרב על הצלולויד בהתחשב בתקציבים ובקשיי ההפקה שהיו מנת חלקם של כולם.
מה שבוודאות יש לסרט עדיין הוא משמעות בנראטיב של העלייה הרוסית, זה שבפרסי הקולנוע הישראלים כבר קיבל מקום של כבוד ב"קלרה הקדושה". אני בוודאי לא יכול לדבר בשם קהילת הרוסים-לשעבר, אבל החל ממונטאז' כתוביות הפתיחה המציג את הרחוב התל אביבי על נגני הרחוב שבו, אין ספק ש"החברים של יאנה" רצה והצליח לתפוס את המהות של אותה קהילה עצומה שלא זכתה לחיים קלים יותר עם הגעתה לציון, נאמר זאת במילים עדינות. סרטו של קפלון איננו כלל וכלל סרט תוקפני או כזה שבא לסגור חשבונות, אבל כן יש בו הסתכלות צינית על ההוויה הישראלית, בו בזמן שהוא לא חוסך את שבטו גם מהרוסים-לשעבר עצמם.

"החברים של יאנה" מנסה להיות הרבה דברים. הוא גם דרמה אנושית, גם קומדית סלפסטיק, גם סאטירה, גם כזה עם נגיעות סוריאליסטיות, אבל בשורה התחתונה הכול מובא באותה שפה קולנועית משתדלת-אך-דלה. שוב, חשוב לי לציין שזו לא "אשמת" היוצרים, אלא כנראה רצף מאוד ארוך ומתיש של מאבקים ופשרות, בין אם בחומר גלם, לוקיישנים או ימי צילום. התוצאה הסופית די מסורבלת וחורקת לעיתים רבות, והניסיון לאסוף את כל חלקי העלילה – שקצת מרגישים כמו הלחם מלאכותי של סרטים בסגנונות שונים – לקראת פאנץ' רגשי לא לגמרי עבדה עלי, גם אם הכוונות לגמרי שם. בעיקר בלטו לי חוסר הכימיה בין השחקנים (בעיקר בין אווה קפלון ולניר לוי, שאת זכייתו אני לא לגמרי מבין ובעיני היה ראוי יותר שיזכה שנה לאחר מכן על "כיכר החלומות") כמו גם חוסר היכולת שלי להבין בעצם על מה הסרט הזה. מה הוא שואף לומר מעבר לגלריית הדמויות שמאוגדת יחד בתסריט שפונה להרבה צירופי מקרים (שצריך לעבוד מאוד קשה כדי להאמין להם) או רגעים שנצמדים לקלישאות כדי שנוכל לקבל אותם כמשהו סביר.

את הרגעים האהובים עלי ביותר בסרט אני זוקף לשחקנית המשנה דליה פרידלנד, שכנראה ללא הרבה תחרות הביסה את זוכת השנה שעברה דפנה רכטר ("צור הדסים"), ליאת גורן ("צומת וולקן"), מיטל ברדה ("קדוש") וסמדר קלצ'ינסקי ("שקרים לבנים"). פרידלנד האגדית הייתה אז בת 64 וזה היה שובה לקולנוע לאחר שנים רבות בהן השקיעה את זמנה בעיקר בבמה וכאמנית קול. פרידלנד מגלמת בסרט את בעלת הבית שעלתה מברית המועצות (למרות שפרידלנד עצמה ילידת ישראל) והקריבה לטובת המדינה את היקר לה מכל, שבאמצע הסרט מקבלת עלילת משנה רומנטית עם מוסקו אלקלעי, כמוה גם הוא עוטר בפרס הופעת המשנה. הנוכחות של פרידלנד, האצילות שהיא מביאה למסך, והמעברים שלה בין אישה שלא תיקח שיט מאף אחד למישהי שאהבה ישנה חוזרת לבעור בה, הם מרהיבים. גם אם התסריט לעיתים מכניס אותה לפינות די משונות, פרידלנד מנגנת על כל אלו בלי למצמץ. הברקת ליהוק יוצאת דופן.
במקביל, בכל מה שקשור לשחקני המשנה, אני מוצא את עצמי מעט מתוסכל מהמהלך שבחר "החברים של יאנה". לפרס המשנה מטעמו נרשמו שני טיטאנים ישראלים: שמיל בן ארי, שזכה חמש שנים לפני כן על "שמיכה חשמלית ושמה משה", ומוסקו אלקלעי האחד והיחיד, אז בן 68, לאחר שהפסיד לפני שנתיים עם "אין שמות על הדלתות". שניהם היו מועמדים, ואלקלעי אף זכה. ובזמן שאני לעולם לא אקח שום תואר או פרס משני המופלאים האלו, אני חושב שהופעת המשנה הטובה ביותר של הסרט היא ללא ספק דווקא של ולדימיר פרידמן, ובפער. מאוד מתסכל שהוא לא זכה להיות חלק מהטקס הזה, בטח בהתחשב בכך שלא זכה להכרה גם על השתתפותו בזוכה השנה הקודמת, "קרקס פלשתינה". למעשה, פרידמן האדיר טרם הצליח לשריין לעצמו מועמדות לפרס המקומי, אפילו בזכות "קולות רקע", כנראה סרט-העלייה-הרוסית המשמעותי ביותר בישראל פוסט "החברים של יאנה".

מכיוון שלציבור הכללי המורשת של "החברים של יאנה" נשענת כמעט כולה על הזכייה שלו כסרט הישראלי המצטיין של 1999, קשה לומר האם האקדמיה עשתה את הבחירה הנכונה. כלומר, יכול להיות שאם "צומת וולקן" היה זוכה (הוא די בוודאות היה המקום השני), סרטו של קפלון היה "זוכה" לאותו גורל של "צור הדסים" או "שחרר את הנסיכה" שנעלמו מהנוף. מאותה הסיבה יהיה קשה להשוות בינו ובין שאר המועמדים, כי להשיג אותם זו משימה כמעט בלתי אפשרית. מה שכן אפשר לכתוב כמעט בביטחון הוא שכנראה היה אפשר לפזר את הזכיות בין יותר סרטים.
האמת היא ששנים כמו 1999 הן הסיבה למה חששתי להתחיל בפרויקט הזה, כי ידעתי שאגיע למקומות די מורכבים בניסיון לשרטט בכנות את ימי הקולנוע הישראלי של אז. מצד אחד מגיע לאנשי הקולנוע בארץ את כל הקרדיט בעולם על כך שניסו ועשו, אך מאדך היה ברור שבראי הזמן יצופו ביתר שאת החלקים הרכים והחלשים של היצירה, וזה לא לגמרי הוגן. כך או כך, אפשר לקוות שהמשך הפרויקט יגלם וייב אחר לגמרי עם דור חדש של יוצרים שיביאו את הקולנוע הישראלי למקום אחר. על אף הכול, במקרה הספציפי של "החברים של יאנה" יש מה לציין לטובה, בין אם המהות שלו כזוכה אופיר שעוסק בחוויה הישראלית ממקום יחסית זר, וגם הזדמנות להזכיר את המחווה היפה שמתרחשת בסופו – רגע קטן מאחורי הקלעים של ההפקה שנכנס פנימה כמחווה מרגשת מאוד לפוקוס פולר של הסרט, יוסי זיכרמן ז"ל. בזכות הסרט הזוכה לשנת 1999, איש הצוות המוערך הזה קיבל רגע של תהודה לשמו ותרומתו.

רשימת הזוכים המלאה של טקס פרסי הקולנוע הישראלי 1999:
סרט: אורי סבג, עינת ביקל, מרק רוזנבאום, משה לוינסון – "החברים של יאנה"
בימוי: אריק קפלון – "החברים של יאנה"
שחקן ראשי: ניר לוי – "החברים של יאנה"
שחקנית ראשית: אוולין קפלון – "החברים של יאנה"
שחקן משנה: מוסקו אלקלעי – "החברים של יאנה"
שחקנית משנה: דליה פרידלנד – "החברים של יאנה"
תסריט: אריק קפלון, סמיון וינוקור – "החברים של יאנה"
עריכה: עינת גלזר-זרחין, טלי הלטר-שנקר – "החברים של יאנה"
צילום: ולנטין בלונוגוב – "החברים של יאנה"
מוזיקה: קיטש יחיאל אמסלם, אמיר בן-דוד, קובי רכט, חיים רומנו, טל יניב – "צומת וולקן"
עיצוב פסקול: אולג קייזרמן, ג'ון פרסל – "צומת וולקן"
עיצוב אומנותי: אריאל רושקו קיטש יחיאל אמסלם, אמיר בן-דוד, קובי רכט, חיים רומנו, טל יניב
עיצוב תלבושות: ענבל שוקי – "צומת וולקן"
סרט תיעודי: ארנון גולדפינגר ואמיר הראל – "הקומידיאנטים"
דרמה מקורית לטלוויזיה: דרור שאול – "מבצע סבתא"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "קלרה הקדושה"
2. "שחור"
3. "החיים עפ'י אגפא"
4. "חולה אהבה בשיכון ג'"
5. "שורו"
6. "החברים של יאנה"
7. "קרקס פלשתינה"
8. "מעבר לים"
9. "עפולה אקספרס"
10. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"