״Rebel Moon – חלק ראשון: ילדת האש״, סקירת נטפליקס

זאק סניידר הוא קולנוען שאוהב לחלום. חלומותיו תמיד גדולים ומרהיבים, והם אלו שהקנו לו את מעמדו הכמעט מיתי בתעשיית הקולנוע של ימינו. כבמאי, הוא פיתח לעצמו שפה קולנועית ייחודית המזוהה עימו מיד, כזו שייצרה לו עדר מעריצים רחב וכמעט פנאטי, אבל גם כזו שגררה אחריה לא מעט מבקרים ואף שונאים. חלומו השאפתני של סניידר ליצור את היקום הקולנועי של חברת הקומיקס DC בצלמו ובדמותו עלה על שרטון אחרי טרגדיה אישית נוראית, ובחברת וורנר החליטו ללכת לכיוונים חדשים בהנהגתו של ג'יימס גאן ("שומרי הגלקסיה", "יחידת המתאבדים"). הוכחה לכוחו האדיר של סניידר וכוחותיהם של מעריציו (ושל הרשתות החברתיות) הגיעה ב-2021, אז אישרה חברת וורנר לסניידר לשחרר לאוויר העולם את אקורד הסיום האישי שלו מהיקום הקולנועי שהוא עצמו התחיל ב-2013 עם "איש הפלדה". הכוונה היא ל"ליגת הצדק: גרסת סניידר", סרט קומיקס ניסיוני ומרתק באורך של כ-4 שעות.

את הבית החדש שלו מצא סניידר בנטפליקס, שם הוכרז ב-2019 כי הוא מפתח סרט זומבים מקורי בשם "צבא המתים", שיהיה יריית הפתיחה של פרנצ'ייז זומבים חדש. מאז קיבלנו גם סרט פריקוול בשם "צבא הגנבים" (אותו סניידר רק כתב והפיק), ובעתיד מתוכננות עוד סדרות אנימה וסרט המשך בשם "כוכב המתים". אבל זה לא הספיק לסניידר. הוא החליט לחזור לחלום ישן – לביים את הגרסה שלו ל"מלחמת הכוכבים". אחרי שדיסני רכשו את לוקאספילם מג'ורג' לוקאס בשנת 2012, סניידר מיהר להציע לדיסני את הטייק הבוגר שלו על אופרת החלל הקלאסית, אך נדחה. בסופו של דבר, החלום הזה קרם עור וגידים, אמנם לא בגלקסיה הרחוקה רחוקה שאנחנו מכירים כל-כך טוב, אלא אחת אחרת, גם הפעם בנטפליקס. החלום הזה הפך לסרט לסרט לשמו התכנסנו – "ירח המרד – חלק ראשון: ילדת האש" (Rebel Moon: Part One – A Child of Fire).

הסרט מתחיל על הירח השקט והשליו של ולדט. שם, בכפר מבודד, מתגוררים איכרים ועובדי אדמה, מרוחקים מהצרות של הגלקסיה הרחבה. או כך לפחות הם חשבו. כל חייהם משתנים כאשר יום אחד מגיע לכפרם אדמירל של האימפריום, הכוח הצבאי של הכוכב השולט בגלקסיה, הדורש מידע על שני אחים מורדים שלפי המודיעין שלו נמצאים בסביבה. בנוסף, הוא דורש מאנשי הכפר כמות גדולה של יבול כמנחה לצבא האימפריום. אחרי שהוא משאיר מסר מאיים, עוזב האדמירל בדרישה שהיבול שלו יהיה מוכן בתוך עשרה שבועות, ומציב במקום מספר חיילים שיוודאו כי הדרישה מתממשת. אך מה שהאדמירל איננו יודע, זה שבין החקלאים מסתתרת קורה בעלת העבר המסתורי, לוחמת אדירה ומיומנת שמחליטה לקחת את אחד מבני הכפר למסע מסביב לגלקסיה על מנת למצוא לוחמים נוספים שיגנו על שוחרי השלום מפני שליחי האימפריום הרצחניים.

כל המאפיינים המרכיבים את חזונו הויזואלי המובהק של סניידר מככבים גם ב"ירח המרד": מהשימוש הנרחב בסלואו-מושן גם כשאין בכך צורך, דרך פלטת הצבעים המעומעמים ועד האלימות המסוגננת. רק שהפעם הם מתקיימים בעולם מדע-בדיוני מקורי, אותו ברא סניידר יחד עם שותפיו לכתיבה קורט ג'ונסטד (שגם כתב לו את "300") ושיי האטן (שהיה חתום גם על "צבא המתים" ולאחרונה על "ג'ון וויק 4"). השימוש במילה "מקורי" במקרה של "ירח המרד" נעשה בזהירות, שכן מדובר ביצירה שנהגתה במקור כחלק מיקום קולנועי קיים, שבעצמו שואב השראה רבה מיצירות קודמות, בין אם אלו סיפורי וספרי מדע-בדיוני ופנטזיה או סרטי סמוראים.

ואכן, "ירח המרד" מרגיש כמו אוסף של רגעים, מהלכי עלילה, סיפורי רקע ודמויות שראינו כבר אינספור פעמים, בכל מיני וריאציות וז'אנרים. קל מאוד לדמיין את הסרט הזה מתרחש ביקום של "מלחמת הכוכבים", עם האימפריה המרושעת וצמאת הדם המחפשת לשים את ידה על כל פינה מרוחקת של הגלקסיה, הכפר השקט שנקלע להרס וממנו מגיחה הגיבורה, זו בעלת העבר המסתורי או הסוד הגדול, היוצאת למסע חוצה פלנטות בניסיון להציל את ביתה, ואולי על הדרך את הגלקסיה כולה.

מבחינה נראטיבית, אין כאן שום חידוש אמיתי או מסעיר. אין ל"ירח המרד" סיפור או בניית עולם מקוריים באמת המנסים להצעיד את הז'אנר הזה קדימה או למקומות מעניינים שטרם ביקר בהם. ההרגשה היא של דריכה במקום, הישארות בתוך המסגרות הברורות של הז'אנר והישמעות מוחלטת לחוקיה. גם הדמויות כתובות כל אחת כממלאת משבצת ברורה, כתבניות פלקטיות שלא מעוררות הזדהות רבה, וככאלו קשה מאוד ליצור עימן חיבור ולהיות מושקע במיוחד במטרותיהן.
בנוסף, מרבית השחקנים לא משכנעים במיוחד ולא מצליחים לרומם את הטקסטים שלהם גבוה. סופיה בוטלה, המגלמת את הגיבורה קורה, איננה מסוגלת לסחוב את הסרט על גבה ולהוביל אותו. את שותפה של קורה למסע, גונאר, מגלם מיכיל הויסמן, שהופעתו נשארת שטוחה וחסרת הברקות. אפילו צ'ארלי האנם הצ'ארמר הולך לאיבוד בתוך הדמות הקריקטורית שלו והמבטא שלה. אד סקריין אמנם נופל לכל המלכודות האפשריות בתור הנבל, האדמירל אטיקוס נובל, בהופעה מוגזמת להחריד – אבל הוא היחידי שהצלחתי לשאוב ממנו הנאה.

למרות כל הבעיות התסריטאיות הללו, אשקר אם אגיד שלא מצאתי את חווית הצפייה ב"ירח המרד" מהנה. אמנם אינני נמנה עם אותם מעריצי סניידר מושבעים, אך אני מוצא את עצמי יותר נהנה מסרטיו מאשר סובל מהם, תמיד עם יכולת רבה יותר לסלוח למגרעותיהם הברורות כל-כך לעין. לדוגמה, את "צבא המתים", סרטו הקודם לנטפליקס, אהבתי קצת יותר מדי, ואני עדיין חוזר מדי פעם אל "השומרים" ו"איש הפלדה", שניהם מסרטי הקומיקס החביבים עליי ביותר.
ההרגשה שלי כשאני צופה בסרטיו של סניידר היא שאני רואה יצירה של במאי עם תשוקה ואהבה אינסופיים למקצוע, כזה שכל רגע על הסט עבורו הוא אושר צרוף. יוצר שמודה לכל האלים על ההזדמנות להמשיך ולממש את הפנטזיות שלו על המסך הגדול. ההרגשה הזו קיימת גם ב"ירח המרד". למרות שעשה סרטים גדולים, מרהיבים ושאפתניים יותר, הפעם סניידר פועל על קנבס רחב יותר. הוא יוצר פלנטות שלמות ותרבויות שונות, ולכל אחת מהן הוא מזריק את הסגנון הייחודי שלו. הירח בו הסרט מתחיל, לדוגמה, מעוצב באופן כל-כך מרשים ומרהיב שהייתי מוכן לראות סרט שלם על חקלאות חלל כל עוד היא מתרחשת על פני הירח הספציפי הזה. מדובר בסרט שהוא פשוט תענוג ויזואלי.

"ירח המרד" לא ישנה את דעתו של אף-אחד על זאק סניידר. אוהביו ומעריציו ייהנו ממנות האקשן העשויות לעילא, עטופות באריזה של אופרת חלל ומעוצבות על-פי חוקי השפה. מקטרגיו יגידו שמדובר בחיקוי חיוור של "מלחמת הכוכבים", יצביעו על הכתיבה המרושלת ובניית העולם השטוחה. שניהם צודקים: סרטו החדש של סניידר, שבכלל אמור להיות רק החלק הראשון של פרנצ'ייז רחב יותר ושאת ההמשך שלו נקבל באפריל הקרוב, הוא הרפתקת מדע-בדיוני מהנה ויפייפיה, אבל גם צפויה, רדודה ולא מיוחדת. ואולי, כפי שקרה עם "ליגת הצדק", גרסת הבמאי המורחבת (והמדורגת R) של "ירח המרד", שעתידה אף היא לצאת בקרוב, תהפוך אותו פתאום ליצירה אחרת ומעניינת יותר.