פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 9: "קרקס פלשתינה" (1998)

1998 לא הייתה שנה טובה לקולנוע הישראלי, נקודת שיא של משבר בין הענף לבין הממשלה לבין הקהל. אנחנו כמובן נדבר על כל זה, ועל המרוץ המשונה במיוחד של טקס פרסי הקולנוע הישראלי התשיעי במספר, אבל בניגוד לדכדוך של  התעשייה ב-1998 הפרק שעוסק בה הוא אחד המשמחים. כי הפעם, לראשונה, הוא נעשה בזכות עבודת צוות ועזרה מבחוץ, אז הרשו לי לפתוח בכמה מילים על זה.
חלקכם בוודאי שמתם לב שעבר זמן רב מאז הפרק הקודם, זה שעסק בניצחונו של "עפולה אקספרס", ועד הנוכחי. זה לא היה רק בגלל החגים, פסטיבל חיפה, וכמובן האימה היומיומית המשתקת בעקבות מחדל 2023, אלא מכיוון שמתוך מועמדי השנתון היה לי סרט אחד חשוב להשלים צפייה בו, ופשוט לא הצלחתי להשיג אותו בשום מקום. לא בערוץ הקולנוע הישראלי, לא בארכיון סינמטק ירושלים, אפילו לא בפינות אפלות במיוחד של האינטרנט. שבועות רבים ניסיתי למצוא אותו עד שלתמונה נכנסו שניים, אילן לובטון מ"האוזן השלישית" ועמרי חורש מספריית סינמטק תל אביב, שנרתמו כדי לעזור לי להשיג עותק וכך לאפשר לכם תמונה מלאה ומיודעת יותר על פרסי הקולנוע של 1998. הפרק הזה מוקדש להם, וזו גם הזדמנות להזכיר לכם את שני המוסדות האלה שכדאי להכיר ולהיעזר בהם כי יש שם אוצרות.

קאוויאט נוסף חשוב לפני שמתחילים: כמו בשלוש השנים שקדמו לטקס התשיעי, אי אפשר להשיג את רשימת המועמדים המלאה, ותאמינו לי שהקדשתי כמה שנים לזה. הפעם המצב טוב יותר, כי כל מה שחסר לי אלו פרסי העיצוב האומנותי והסאונד, אבל חשוב לי לציין ששני אלו בגדר נעלם. החדשות הטובות הן שזו השנה האחרונה עם הבעיה הזו, והחל מ-1999 יש בידי את כל רשימות המועמדים המלאות בכל הקטגוריות.

קרדיט התמונות מ"קרקס פלשתינה": אלכסנדר שבתייב

לא היה כיף להיות קולנוען ישראלי ב-1998, מגמה שליוותה את התעשייה כמה שנים טובות והגיעה לשיא, או לתחתית, בשלהי העשור רגע לפני שחוקק חוק הקולנוע ב-1999 ושינה הכול. באותה תקופה המונח "קולנוע ישראלי" היה סוג של אמירת גנאי לסרטים ברמה נחותה. הקהל התרחק, הביקורות לא היו מלטפות, והממשלה נמנעה מלתמוך כלכלית. גם הפסטיבלים העולמיים לא ממש התייחסו לתוצרת המקומית, ועל האוסקר, שהפך להיות סוג של משאת נפשו של הפרס הישראלי, בכלל לא היה מה לדבר.
את המצב הקשוח היה אפשר לראות בנתונים: ב-1998 רק תשעה סרטים הוגשו לתחרות, חמישה פחות מהשנה לפני כן. מאז היוסדו של הפרס היו רק שתי שנים עם פחות הגשות, זו של 1991 (חמישה סרטים) וזו של 1995 (שמונה סרטים). אם זה לא מספיק, סרטי השנתון הזה התפוגגו לגמרי בתודעה ונזנחו, אפילו אלו של היוצרים הפוריים והמוכרים ביותר של הקולנוע הישראלי – מיכל בת-אדם, שמי זרחין ועמוס גיתאי – שסרטי 1998 לא נתפסים בקאנון כפסגה יצירתית שלהם. במקרה של זה האחרון, גיתאי, אני אפילו מעט מופתע כי מבין ארבעת סרטיו שראיתי, זה של 1998 הוא בפער הטוב ביותר.
אם יש פה איזושהי נחמה קטנה, שליש מסרטי התחרות היו מאת במאיות.

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של 1998 היו "אהבה ממבט שני" (הסרט היחיד של מיכל בת-אדם בקטגוריה הזו אי פעם), "יום יום" (שפתח את הרצף המשולש של עמוס גיתאי בפרס הסרט, אותו ירדפו "קדוש" ו"כיפור"), "מסוכנת", "קרקס פלשתינה" ו"קשר עיר". אלו היו אותם המועמדים בקטגורית התסריט והבימוי.
שני סרטים נוספים שנכנסו לחמישיות השונות הם "סודות משפחה" של ניצה גונן שהוזכר לפחות שש פעמים (ובאופן מפתיע הדף את "יום יום" מפרס העריכה) ו"אגדת האיש ששתק" של דורון נשר עם לפחות ארבע מועמדויות.
כך נוצר מצב ששני סרטים נפקדו לגמרי מהרשימות: הראשון הוא "כרוניקה של אהבה" של ציפי טרופה, ובאופן אירוני למדי, השני הוא הסרט היחיד של 1998 שאיכשהו שרד בזיכרון והפך לקאלט. אני מדבר כמובן על "סופר בוי". ואני לא צוחק אתכם. לפני שלוש שנים הייתי בהקרנה מפוצצת של הסרט בקולנוע קנדה, וכל הקהל דקלם את המשפטים בסרט יחד עם הדמויות. לא משהו שאפשר להגיד על אף סרט אחר של השנה הזו, או של השנים מסביב לו.

התמונה שהתקבלה מתעשיית הקולנוע הישראלית דרך נבחריה לפרס מאפשרת שתי הסתכלויות: או שהיה זה מרוץ צמוד ומתוח מלא תשוקה ומחנות מנוגדים, או שהיה מדובר במרוץ שהתנהל בעצלתיים בו לאף אחד לא באמת היה אכפת מהתוצאה הסופית והכול נראה חסר חשיבות.
את המסקנות האלה אני מסיק – אולי באופן נמהר מדי, מי יודע? – על ידי לוח המועמדים והזוכים (כזכור, באותה התקופה התקיים רק סיבוב הצבעה אחד, כך שעל אף שהאקדמיה הכריזה על חמישה מועמדים, זהות הזוכה כבר הייתה ידועה אך נשמרה עד הטקס עצמו): לפי מה שאני יכול להבין, לא פחות משלושה סרטים נכחו בכל הקטגוריות האפשריות ("מסוכנת", "קרקס פלשתינה" וכנראה "קשר עיר" אם יכול להיות שלו היו 12) והסרט עם המספר הכי נמוך של מועמדויות היה ארבע או חמש ("אגדת האיש ששתק"). זה אומר שהאקדמיה לא הרגישה שיש לה יותר מדי מגוון לעבוד אתו. אבל הרבה יותר משמעותי מזה – 1998 היא שנה שבה התרחשו שלושה דברים שלא קרו לפני, וגם נדיר למדי שיתרחשו לאחר מכן.

הראשון הוא כנראה הדרמטי ביותר. לראשונה אי פעם פרסי הסרט והבימוי הוענקו לשני סרטים שונים. את הפרס הגדול לקח "קרקס פלשתינה" (יחד עם עוד ארבעה פרסים) לעומת פרס במאי השנה שהלך לשמי זרחין בזכות "מסוכנת", מתווסף לשש הזכיות של הסרט בערב (פירוט כל הזוכים, כרגיל, בסוף הפרק). זה אומר שיש כמה חברי אקדמיה, אם כי טכנית זה יכול להיות תוצאה של קול אחד בלבד, שחשבו ש"קרקס פלשתינה" הוא הסרט הטוב של השנה, אבל עבודתו של זרחין כבמאי הייתה מרשימה יותר מזו של אייל חלפון.
מכיוון שהאקדמיה טרם עשתה דבר כזה עד כה, אפשר לחשוב על כמה אופציות מדוע זה קרה. הצינית יותר היא שהיו חברי אקדמיה שהעריכו יותר את "מסוכנת" אבל נטו לחשוב ש"קרקס פלשתינה" יצליח יותר באוסקר (ממש כמו שיקרה לסרט של שמי זרחין, בקונסטלציה קצת שונה, בעוד שמונה שנים); הכנה יותר היא שהאקדמיה רצתה לתת לשני הסרטים האלו מקום תחת השמש, תוצאה של חיבה שווה או אדישות זהה. אלו היו גם שני הסרטים שסחפו את כל הטקס, להוציא את שני פרסי המשחק של הנשים בהם זכה "קשר עיר".

התנודה הזו של האקדמיה בין שני הסרטים הביאה ל"מסוכנת" תואר בלעדי שנשמר לו עד היום: עם שבעה ניצחונות, הוא הזוכה בהכי פרסי אופיר אבל ללא פרס הסרט, שניים יותר מ"קרקס פלשתינה" שעקף אותו בסיבוב האחרון. אגב, הסרט השני עם הכי הרבה זכיות בלי ניצחון בסרט הוא "אפס ביחסי אנוש" ב-2014. חברה טובה בסך הכול.
ההפסד הזה מייצר אירוע כל כך משעשע שאני חייב לבזבז עליו פסקה. בצפייה ב"מסוכנת" בולטות מאוד ההשפעות שלו מבוב פוסי ובמיוחד "קברט" בכל מה שקשור לשירים, הכוריאוגרפיה והשילוב של הנאמברים בנראטיב (גם הדמות של שרית וינו-אלעד משמשת כזו של ג'ואל גריי במחזמר המהולל). וזה היסטרי כי "קברט" הוא כזכור נושא התואר "הסרט עם הכי הרבה אוסקרים בלי פרס הסרט הטוב ביותר". כמו "מסוכנת" הוא אפילו זכה בפרס הבימוי לפני שהפסיד את הסרט הטוב ביותר ל"הסנדק" ב-1972.
תודו שלא ראיתם מצב שבו תהיה השוואה בין "קרקס פלשתינה" ל"הסנדק", אבל הנה זה קרה.

הדבר השלישי חסר התקדים שהתקיים בטקס התשיעי במספר הוא שלראשונה הוכרז תיקו. זה קרה בקטגוריית המוזיקה המקורית הטובה ביותר שם זכו שני סרטים, אתם כבר כמובן יודעים מי הם. "מסוכנת" (עדי כהן) ו"קרקס פלשתינה" (שלמה גרוניך) חלקו יחד את הזכייה, משאירים מאחור את "אגדת האיש ששתק", "אהבה ממבט שני" ו"קשר עיר". למרות שזה התיקו היחיד באותה שנה, אני מאמין שקולות בודדים הם שעיצבו את הזכיות וההפסדים של שני הסרטים האלו גם בשאר הקטגוריות, אולי להוציא את פרס השחקניות, שם ל"קשר עיר" לא נראה שהייתה תחרות.
בתולדות האופיר, התיקו הנוסף והאחרון לעת עתה יתרחש ב-2006, ושוב ייפול לידיו של שמי זרחין: "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת" שחלקו את פרס הסרט הטוב ביותר. בתקווה שנגיע גם לשם מתישהו.

עוד כמה אנקדוטות קטנות על פרסי הקולנוע 1998 לפני שסוף סוף נוכל לדבר על הזוכה עצמו: דפנה רכטר זכתה באופיר השני במספר שלה, על "קשר עיר", שבע שנים אחרי "מעבר לים" ב-1990. זה הפך אותה לראשונה שזוכה פעמיים בפרס השחקנית הראשית. בנוסף, היא התמודדה מול אמא שלה, חנה מרון, שהייתה רשומה כשחקנית הראשית של "יום יום" אך לא הגיעה לחמישייה (כנראה בעקבות גודל התפקיד שלה בסרט של גיתאי, שהיה מתאים יותר לקטגוריית המשנה); בהקשר של "קשר עיר", יהונתן סגל הלך בעקבות אסי דיין והצליח להשיג מועמדות משולשת על בימוי, תסריט ושחקן ראשי, את כולם הפסיד; אייל חלפון היה, אם אני לא טועה, הראשון שמועמד באותה שנה גם בתחום התיעודי ("החברים של תאו") וגם בתחום הכללי ("קרקס פלשתינה"); משה איבגי שיחזר את ההישג שלו מ-1993 כשהוזכר פעמיים בפרס השחקן הראשי ("מסוכנת", "יום יום"), וכמו בפעם הקודמת הפסיד.

את "קרקס פלשתינה" כתב וביים אייל חלפון, סרטו הבדיוני השני אחרי "האיטלקים באים" ב-1996. על ההפקה חתומים מרק רוזנבאום, אורי סבג, עינת דיקל וחיים שריר. הוא נפתח כאשר קרקס רוסי נודד, ולא כזה שנראה יוקרתי במיוחד, מגיע אל כפר ערבי באיו"ש בהזמנת ראש הכפר איברהים (בסאם זועמט) ובאישור מפקד הגזרה הקצין עוז (עמוס לביא), שיחד גם מנצלים את המצב הפוליטי כדי להרוויח כסף ממשחטת מכוניות בלתי חוקית. האטרקציה המרכזית של הקרקס הוא שווייק האריה, עליו אחראית מריאנה המסתורית (יבגניה דודינה), אבל עוד לפני הופעת הבכורה נמלט שווייק מהכלוב שלו ומתחיל לשוטט חופשי בגבעות הדליקות מלכתחילה. מש"ק החינוך של האוגדה, רס"מ בלייברג (יורם חטב), מתנדב להיות זה שיימצא אותו, פחות מדאגה לחיה או לתושבים אלא יותר בגלל הרצון להרשים את מריאנה. האיום החיצוני הזה על המרקם הרגיש של האזור מייצר בעבוע ובמהרה כולם יהיו על הרגליים ועם נשקים שלופים.
"קרקס פלשתינה" יצא לבתי הקולנוע בדצמבר של 1998, אחרי שכבר נרשם כזוכה פרס הקולנוע הישראלי, והתמודד עם ביקורות לא מאוד מרוצות שמצאו בו לא רק פגמים קולנועיים אלא גם אידיאולוגים בנוגע לשרטוט המצב הישראלי-פלשתיני.

בהקשר לפרויקט הזוכים, זאת הפעם הראשונה מאז הפרק על 1995 שבה הצלחתי לצפות בכל המועמדים לפרס הסרט, וכך אני יכול לדווח שלמרבה הצער המוניטין של 1998 הורווח בצדק. מה שמאוד בלט לי בחמשת הסרטים הוא שבכולם ללא יוצא מן הכלל נראה שהיוצר (או יוצרת, במקרה של בת-אדם. ברשותכם, מעתה אפנה אל החמישייה בלשון זכר כדי למנוע סרבול) נכנסו למסע הארוך והמתיש הזה עם אפס ציניות, רצון אצילי/יומרני לעשות את הטוב ביותר, ולהגשים את החזון הרגשי והאומנותי שלהם לעיני הצופים. גם אם יש ברשימה סרטים מסוגננים יותר או פחות, בכולם נראה כאילו הבמאים-תסריטאים והמפיקים הגישו את הלב שלהם על מגש, והשתדלו מאוד.
הבעיה היא שבאקלים העשייה של אותן שנים, עם תקציבים מגוחכים ופשרות בלתי נגמרות, הסרטים עצמם לא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם. ממש אפשר לראות איך היה משהו בראש של הבמאי שכל כך רצה לצאת החוצה, אבל לא הצליח להגיע באופן מלא אל המסך. נכון שלעיתים זה גם בגלל יכולותיו המוגבלות מלכתחילה של היוצר, אבל גם לטובים שבהם לא היה סיכוי. בכל סרט וסרט קפצה לי כמה פעמים המחשבה "אני מבין מה הם ניסו לעשות ואיך זה השתבש בדרך". זה בהחלט המקרה של הזוכה.

"קרקס פלשתינה" הוא סרט שכולו כוונות טובות ושעשייתו כנה ומתאמצת, אבל הפער בין הרצוי והמצוי כמרחק ישראל ופלסטין מפתרון מדיני. אמנם הצילום של ולנטין בלוגונוב (שהפסיד הפעם, אבל יזכה שנה לאחר מכן ואז שוב ב-2002) מצליח לתפוס את היופי והסוריאליזם של האיזור הגיאוגרפי המיוחד והמסוכסך הזה, אבל כל אלמנט אחר בסרט כל כך מסורבל ומגושם, שרוב הזמן לא הצלחתי להבין מה אני רואה ולמה.
הרבה בחירות נעשו ב"קרקס פלשתינה", מעט מאוד מהן עובדות. אני חייב להודות שבאופן אישי הצפייה בסרט הייתה לי קשה מאוד עוד לפני שהבנתי מה דעתי עליו, כי השוטים של אריה בתוך כלוב קטן עשו לי רע על הנשמה בצורה כל כך קיצונית, שהייתי צריך להדחיק את הידיעה שמעבר ליחס המחפיר לחיה פראית, הוא גם נמצא על סט של קולנוע ישראלי. מקום שאיננו ברמת הזן של גני הבהאים, נגיד את זה בעדינות. אני סמוך ובטוח שההפקה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להקל עליו, אבל אני ממש סבלתי מזה.

אם נניח לרגישויות הספציפיות שלי בצד, "קרקס פלשתינה" מעלה חיוך מדי פעם, אבל יותר מכך הרמות גבה. גלריית הדמויות השונות מרגישה שכל אחת יצאה מסרט אחר והמשחק בהתאם, הניסיון לעשות סאטירה או אלגוריה פוליטית נשאר אך ורק על הנייר, ובטח לא הבנתי את הבחירה בשיר האכזרי "דליילה" של טום ג'ונס כמוטיב, בטח ובטח לא את אחד הרגעים הכי ביזאריים שאני זוכר בתולדות הפרויקט הזה – ביצוע של השיר על ידי יורם חטב, בלי שאף אחד ביקש או רלוונטי לרגע, שהופך להיות מין מונטאז' סוריאליסטי של המתרחש בכפר כמו גם מין "הרגעים הגדולים" של הסרט עד כה, כאילו זה טריילר לסרט שממוקם חמישים דקות אחרי תחילתו. לא ברור. זה, יחד עם מונטאז' הסקס המשולש שנע בין ראש הכפר ואשתו, בלייברג ומריאנה, והמתנחלת מרגלית עם הישראלי העבריין, מגלם בדיוק מה שהתכוונתי אליו בפער בין רצון לתוצאה. אני מניח שהרעיון מאחורי הסיקוונס הזה הוא להראות לנו שכולנו, על אף ההבדלים, בני אדם שרוצים אהבה, אבל זה קצת קרינג' וגם כולל צילום פנורמי של הכפר, בו המצלמה לפתע מקבלת חיים משלה ללא נקודת מבט של דמות (היה נחמד לשוט תגובה של האריה, אגב), מנסה לאתר את מקור אנחות ההנאה בין המוצב, הכפר וההתנחלות. גם השילוב בין פוטג' האריות מחומר פילם שונה לחלוטין לא ממש עוזר.

אבל על אף שכסרט קולנוע בידורי, או הצלחה אומנותית, "קרקס פלשתינה" לא בדיוק מחזיק (אם אי פעם החזיק), בכל זאת יש לו חשיבות לא קטנה בכך שהוא תפס איזשהו רגע בישראליות, בין שתי אינתיפאדות ולא הרבה אחרי רצח רבין. הוא הנציח משהו שאם לומר את האמת כנראה שלא יחזור. זה סרט שעוסק במשולש של צה"ל-התנחלויות-ערבים בצורה קומית או לפחות משתדל, זה סרט שיש בו יותר משוט אחד של שריפת דגל פלסטין, יש בו דמות של מתנחלת שמצולמת בעירום ונהנית מסקס עם גבר חילוני, הוא הופך את צה"ל ואת מנהיגי הכפר הערבי לשותפים לדבר עבירה, לועג לקצינים וחיילים, ומציג דמויות כמו ילד פלסטיני (חמוד בטירוף) עם עין אחת שהכינוי שלו הוא פתחי דיין.
מבחינתי אין עקרונית שום דבר שלילי באף אחד מהדברים האלו במסגרת סאטירה קולנועית, אבל במקביל אין שום סיכוי שסרט כזה נכתב, מופק ומופץ בישראל של היום. ואני לא בטוח אם זה יחזור על עצמו אי פעם. ככזה, "קרקס פלשתינה" הוא סרט שחשוב להכיר ולשמר על אף הכול כי הוא מזכיר משהו שנכחד.

אם הייתי צריך להצביע ב-1998 לפרס הסרט הטוב ביותר, כנראה שהייתי מתלבט בין "קשר עיר" ל"יום יום" אבל בהתחשב בכל מה שכתבתי עד כה, לא הייתי משקיע בזה יותר מדי מחשבה. עם זאת, בקונטקסט הספציפי לגמרי אפשר להבין את דילמת האקדמיה בין "קרקס פלשתינה" לבין "מסוכנת", אם כי אולי המילה "דילמה" קצת גדולה על זה.
כדי בכל זאת למצוא תשובה לתוצאת הטקס התשיעי, כנראה ש"קרקס פלשתינה" קיבל איזו רוח גבית בישורת האחרונה כי הוא היחיד מבין חמשת המועמדים שמתאר עולם נאיבי מאוד, מנחם, כזה שמוציא מהאולם בתחושה קלה יחסית. כיצירה קולנועית זה לא בהכרח נותן לו הרבה נקודות, אבל כמתמודד על פרס הסרט זה בהחלט עוזר.
בשונה מרוב שנות הפרס, נדמה שהפעם האקדמיה עבדה טוב עם הנתונים שהיא קיבלה. הזוכים עצמם היו די ראויים בקונטקסט של היבול השנתי, כשביני ובין האקדמיה יש אולי פער בפרס שחקן המשנה (שהייתי נותן לשרון אלכסנדר על "קשר עיר") ופרס השחקן הראשי (שהייתי נותן למשה איבגי על "יום יום"), וכמובן פרס הסרט. אבל נחזור שוב לאמת הקשה: שלא באשמת יוצרי הקולנוע הישראלי, 1998 איננה מייצרת מעורבות גדולה במיוחד.

בפרק הבא יחזרו הרוסים לקדמת הבמה עם הסוויפ הגדול ביותר בתולדות האופיר, ושניים ממפיקי "קרקס פלשתינה" יקראו שוב לפודיום כמנצחים. זאת גם השנה האחרונה של התקופה הרעה של הקולנוע הישראלי, כי החל מ-2000 ייכנס לתוקפו חוק הקולנוע הישראלי. השינוי ייראה ממש תוך רגע עם הופעתם של שניים מיוצרי הקולנוע החשובים של תחילת האלף. עוד מאמץ קטן ואנחנו שם.

רשימת הזוכים המלאה של טקס פרסי הקולנוע הישראלי 1998:
הסרט הטוב ביותר: אורי סבג, עינת ביקל, מרק רוזנבאום, חיים שריר – "קרקס פלשתינה"
בימוי: שמי זרחין – "מסוכנת"
שחקן ראשי: יורם חטב – "קרקס פלשתינה"
שחקנית ראשית: דפנה רכטר – "קשר עיר"
שחקן משנה: עמוס לביא – "קרקס פלשתינה"
שחקנית משנה: אסי לוי – "קשר עיר"
תסריט: אייל חלפון – "קרקס פלשתינה"
עריכה: עינת גלזר-זרחין – "מסוכנת"
צילום: דוד גורפינקל – "מסוכנת"
מוזיקה (תיקו): עדי כהן – "מסוכנת" + שלמה גרוניך – "קרקס פלשתינה"
עיצוב פסקול: אלי ירקוני, ג'ון פורסל, ישראל דוד – "מסוכנת"
עיצוב אומנותי: אריאל רושקו – "מסוכנת"
עיצוב תלבושות: רקפת לוי, דוד מרדכי – "מסוכנת"
סרט תיעודי: שחר סגל, רות לב-ארי, סשה קליין – "יומן ראש הממשלה"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "קלרה הקדושה"
2. "שחור"
3. "החיים עפ'י אגפא"
4. "חולה אהבה בשיכון ג'"
5. "שורו"
6. "קרקס פלשתינה"
7. "מעבר לים"
8. "עפולה אקספרס"
9. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"