סקירת מתמודדי האוסקר הבינלאומי 2023/24: ״קפיטאנו״, ״הממזר״, ״העבריינים״

אם אתם קוראים את הפוסט הזה בימים הסמוכים למועד כתיבתו, אתם מבינים כי מדובר בסוג של פוסט הסחת דעת מן המצב, לכותב וגם לקוראים. בעיקר לקוראים שעברו על הסקירה המקיפה של אור לגבי כל נציגי המדינות המתמודדים על פרס האוסקר הבינלאומי – חמישה חלקים הסוקרים את כל הסרטים שנשלחו לתחרות, מה שנותן תמונה כלשהי גם לגבי המצב של הקולנוע הבינלאומי השנה, כפי שתעשיית הקולנוע של כל מדינה (במידה משתנה של השפעה פוליטית) רוצה לראות אותה. הפוסטים של אור עמוסים בקישורים לטקסטים אחרים שיש לנו על הסרטים הללו, אבל מן הסתם לא כתבנו באריכות או צפינו בכולם. פוסט זה שאני מציע הוא סוג של פוסט השלמות חלקי: חוות דעת על כמה סרטים ברשימה בהם צפיתי אבל עליהם לא כתבתי עד כה, מסיבות שונות. הסרטים ראויים לטקסט בעיניי וגם יש להם סיכוי לא רע עד טוב מאוד להיכנס לפחות לשלב השורטליסט, כלומר רשימת ה-15 שמתוכם ייבחרו המועמדים לפרס האוסקר. לסרט הראשון שבהם כבר יש כמה פרסים אחרים, שני האחרים גם הם עשויים להיראות מוכרים.

Io capitano / Me Captain
קפיטאנו

את סרטו של מתאו גארונה, המייצג את איטליה, פספסתי בפסטיבל ונציה (שם זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר ובפרסים נוספים), אבל הצלחתי לתפוס בפסטיבל חיפה, ערב לפני הכניסה לסיוט של ישראל 2023. בכל מקרה זהו סרט מתאים לתקופתנו וגם למצב הקיים. מצד אחד, הוא מתאר בלי רחמים את זוועות המציאות המודרנית, דרך סיפור של שני נערים המנסים להגר מסנגל לאירופה. הסיפור שלהם מסמל את הסיפור של יבשת אפריקה כולה, בין התקווה להגר, הקושי במסע ההגירה, והשחיתות והאכזריות שנמצאת בין לבין, עם או בלי קשר למצוקה כלכלית או מלחמה. מן העבר השני, יש בסרט ראייה אופטימית כובשת על הרוח האנושית, משהו מעורר השראה מבלי להיראות תלוש מן המציאות, כולל ברגעים בהם הסרט מתאר התעללות קשה. יש גם קטעי פנטזיה ותפניות עלילתיות שניתן להגדיר אותן כסוג של נס, אבל הן מבוססות היטב בעולם כפי שהוא משתקף בסרט.

הסרט מתחיל בשולי דקר, בירת סנגל. סיידו (סיידו סאר, שזכה בפרס השחקן הצעיר בפסטיבל ונציה) חי עם אמו ואחיותיו ושומר מהן בסוד את התכנית שלו ושל בן דודו מוסא (מוסטאפה פאל) – להגר לאירופה על מנת להרוויח כסף עבור המשפחה. ואולי גם לפרוץ בקריירה מוזיקלית. לקולנוע יש מסורת של סרטים על סנגלים המבקשים להגר לאירופה דרך הים ("נערה שחורה" ו"טוקי בוקי" בעבר, "אטלנטיקה" לאחרונה), אבל זהו נתיב שקשה לבחור בו בלי אישור נדיר. לכן השניים פונים לנתיב העמוס, דרך היבשה: מסע צפונה דרך מאלי, ניג'ר ולוב, בעזרת מבריחים המבטיחים להם דרכים שונות לחצות את מדבר סהרה ולאחר מכן את הים התיכון.

גם בתור במאי אירופאי, גארונה לא מפנה ראש למסורת של הקולנוע הסנגלי שציינתי והוא שואב ממנה השראה באופן בו הוא משלב ריאליזם-מאגי לאורך הסרט כולו. החל מן השלב בו הם עדיין בסנגל, שם הם מבקרים מתקשר רוחני המבקש מהם לפקוד את קברי האבות בטרם יקבלו אישור למסע. המסע עצמו כולל מקרים רבים בהם הנערים חייבים לסמוך על זרים: לעתים זה מייצר קשרים חדשים, לא מעט פעמים הם מקבלים עצה רעה או שמשקרים להם בפנים על מנת להרוויח כסף. המסע לא הולך בהתאם למצופה גם מבחינת הקהל. לא תמיד שניהם יהיו ביחד ולא כל הדמויות בסרט ישרדו עד סופו. אם כי רוח המסע עצמו היא סוג של דמות בסרט, הכולל גם רגעים בהם פצועים ומתים ממשיכים לנוע בכיסופים כלפי המשך מסע ההגירה.

הכותרת העברית שנבחרה לסרט היא חלקית. תרגום מדויק יותר יהיה "אני קפטן", אמירה שבהיעדר סימן פיסוק ניתן לקרוא גם כהצהרה חזקה על שליטה בגורל וגם כתמיהה על עצם האחריות והבגרות הנדרשת מהנערים בגיל צעיר. הסרט כל הזמן מכוון לשתי הקריאות, בעיקר דרך דמותו של סיידו שתמיד מטיל ספק בעצמו ופעם אחר פעם מוצא את עצמו הופך לגיבור למען אחרים, מפקד מבלי שביקש זו. הדבר נוכח במיוחד בחלקו האחרון של הסרט, סוג של מותחן פעולה בסביבה ריאליסטית, שיכל לעמוד כסרט בפני עצמו אבל מתכתב היטב עם שאר היצירה. לפעמים אני נרתע מן הקולנוע של גארונה, שיש בו משהו מחושב מדי, אבל בסרט זה גם החלקים המאולצים עבדו עבורי. אמנם דרושה השעיית אי-אמון על מנת לחוות את העלילה, אבל השילוב בינה לבין חשיפת הקשיים בכל השלבים השונים של מסע ההגירה, והחיים בסביבה ממנה הנערים רוצים להגר, עובד היטב.

The Promised Land / Bastarden
הממזר / הארץ המובטחת

את הכותרת של נציג דנמרק אני רושם גם בשפת המקור וגם בשם האנגלי הבינלאומי, שכן הם שונים מאוד. אף כי יש מידה מסוימת של גנריות בשניהם, "הממזר" של המקור הדני נשמע קצת פחות באנלי, וקיים קשר בין שתי הכותרת לבין סרטו של ניקולאי ארסל בו צפיתי בתום יום עמוס בפסטיבל ונציה. הסיבה שלא כתבתי על הסרט עד כה היא שהוא הרשים אותי טכנית והותיר אותי אדיש רגשית בו זמנית. ייתכן כי לעומסי הצפייה בזמן הפסטיבל יש חלק מכך. אף כי הסרט לא נע בקצב מהיר במיוחד, תמיד מתרחש משהו מעניין על המסך, אבל לפחות עבורי זה לא התחבר לשלם הגדול מסך חלקיו. גם בהשוואה ל"ארץ האלוהים", נציג איסלנד לתחרות השנה, סרט שגם הוא עוסק בהיסטוריה הדנית. שני הסרטים חולקים לא רק שם דומה, אלא שאיפה לייצר אפוס היסטורי רבוי בתיאור של מעשים אלימים.

יחד עם זאת, יש הרבה דברים לזכות סרטו של ארסל. הסרט עוסק בלודוויג קאלאן, שמקבל אישור ממלך דנמרק לנסות ליישב חלקים במדינה הנחשבים ככאלו בהם לא ניתן לגדל תוצרת חלקאית ולכן לא ניתן ליישב אותם. תושבים באזורים הסמוכים לשטח אותו הוא מנסה ליישב לא רואים זאת בעין יפה והדברים הופכים לעימות אלים, בו מעורבים גם מהגרים/שכירי חרב מדנמרק וגרמניה, בתקופה במאה ה-18 בה המדינות והגבולות ביניהן היו עניין דינמי. מאס מיקלסן מגלם היטב את הגיבור בעזרת הכריזמה שלו ומייצר תחושה של אדם הרדוף בידי שגעון, עד לסיכון חייו וחיי אחרים. אם כי הוא עדיין פחות אכזרי מחלק מן הדמויות האחרות בסרט. לפרקים הוא מפתח קשר שיש מימד של רגש ולא רק כוח עם חלק מן הדמויות, כולל עלילה רומנטית שמתחילה ממקום מאוד לא רומנטי.

זהו סוג של מערבון כיבוש שממה בסביבה שהיא הצפון הלא-מיושב, לא המערב הפרוע. ככזה, הסרט כולל כמה סיקוונסים של צילום מרהיב ושל עימותים בין הכוחות השונים, שדומה כי כל אחד מהם מתבצר בעמדה שלו. זו חוויה בשביל המסך הגדול, אבל לא כזו שהותירה אותי עם ערך מוסף אחרי צפייה בודדת. אני גם לא יודע אם יש בסרט אמירה לגבי האופי האנושי מעבר ליכולת שלו לדבקות במטרה, או להבדיל, לביצוע מעשים אלימים ולא מוסריים.

Los Delincuentes / The Delinquents
העבריינים

נסיים עם נציג ארגנטינה, שהוקרן בארץ כבר בפסטיבל ירושלים. אור ראה אותו בשלב מוקדם של הפסטיבל ועבורו שזה היה אחד מן הסרטים הכי חלשים בהיצע השנתי. אני ראיתי אותו ביום האחרון של הפסטיבל, אהבתי יותר אבל גם חשתי כי דרוש לי זמן רב יותר לחשוב על היצירה. כי לסרטו של רודריגו מורנו יש שתי חסרונות בולטים (וספק מכוונים) שהופכים אותו למפצל קהל: הוא ארוך מאוד, עם שלוש שעות שחלקן נע בקצב איטי במיוחד, והוא דורש התחברות לסוג ההומור של הסרט, מעין קומדיית פשע מטורפת העוסקת באנשים שלא רגילים להוית עבריינים. אבל במקום בקצב מהיר המזוהה עם הסוגה, הסרט מתקרב בעיקר בחלקו הראשון אל סף הקולנוע האיטי, כאמור. השוואה מעניינת יותר תהיה לקולנוע של ז'אן-פייר מלוויל, אם הגיבורים שלו היו חסרי ניסיון במקום פושעים מנוסים. זה לגבי החלק הראשון של הסרט, שבחציו השני דומה יותר לקומדיית צירופי מקרים ושמות דומים של גיבורים. משהו שהוא שילוב של רוהמר, בוניואל ואלמודובר מבחינתי, והרכיבים הללו לא מתערבבים ביחד באופן טבעי.

הסרט מתחיל עם שוד בנק המבוצע על ידי עובד בשם מורן, שנחשב לאמין. הוא גונב את הסכום אותו הוא צפוי להרוויח בבנק לו יוסיף לעבוד בו עד גיל הפנסיה; הוא החליט שהוא מעדיף את עונש המאסר על פני העונש של המשך העבודה המשעממת לאורך כל החיים. הוא מבקש מעובד אחר בבנק בשם רומן (אני מקווה שלא התבלבלתי בשמות), להחביא את הכסף בעודו במאסר, בנקודה מאוד ספיצפית סמוך לכפר קטן בטבע הארגנטינאי. סמוך לאותה נקודה, הוא פוגש כמה כפריים ומתחיל לפתח מערכת יחסים עם אחת מהן, בשם נורמה. בכך לא מסתכמים השמות הדומים בסרט, בו אדם בהחלט מחליף את חברו בהיבטים מסוימים גם בדרכים אחרות.

ככל שהסרט נמשך, מתגלה עד כמה התמונה של כל אחד מן המעורבים לגבי המתרחש היא חלקית, ומתבהרת הסיבה לכמה החלטות שנראות אקראיות. זוהי סאטירה חברתית העוסקת בפער בין החיים העירוניים לשאיפה לחיים חופשיים יותר מן החברה הקפיטליסטית וסמוך לטבע, אבל אף אורח חיים אינו אידיאלי. גם כאשר הדמויות מצליחות בתוכנית שלהן, הן תמיד מצליחות לא לקרוא את הסיטואציה במלואה.

לסאטירה הזו יש הרבה רגעים מוצלחים והחצי השני שלה כולל גם סצנות שמצליחות להיות רומנטיות וגם מגוחכות, אבל ייתכן והסרט התלהב מן המבנה שלו טיפה יותר מדי. או לפחות, זהו סרט הדורש מהרבה צופים להיות בהלך הרוח שלו למשך פרק זמן ארוך למדי. עבורי זה שווה את המסע, אבל לא בהכרח ברמה של צפיית חובה.