פסטיבל חיפה 2023: "ימים מושלמים" של וים ונדרס

ייתכן ולחלקכם זה יישמע כמובן מאליו, אבל האמת היא שבביקורת קולנוע, ואולי בעצם בכל ביקורת אומנות, הצד החשוף והעירום ביותר הוא זה של המבקר. על פניו זה נראה כאילו מערך הכוחות הוא הפוך – מישהו חיצוני, שאין לו מה להפסיד, מביע עמדה על יצירה של אחר מבלי לסכן דבר. האמן ועשייתו הם אלו שעומדים למבחן, והמבקר כותב מה לדעתו עבד בה ומה לא, ואל מול התוצאה הסופית מרשה לעצמו כביכול די בקלות להתעלם מתקופה ארוכה של לידה, של חיבוטי לב ונפש, של תהליך אומנותי של גבר או אישה שמציגים לעיני כל את האמת הפנימית שלהם, וכעת אפשר להגיד עליה מה שרוצים.
זה אולי נכון, אבל יש פה מורכבות גדולה יותר. למרות שבאמת המבקר (או המסקר אם להשתמש בטרמינולוגיה שאנחנו בסריטה מנסים לשנות) הוא בעל השליטה בסיטואציה, כאשר הוא כותב על רשמיו מחוויה אומנותית, הוא בראש ובראשונה חולק עם הקוראים את נקודת מבטו, ואם הוא עושה זו בכנות, היא מעידה עליו יותר מאשר על היצירה. גם אם הוא איננו זה שנבחן, המבקר הוא למעשה זה שפנימיותו ומאווייו הכי אישיים מתגלים דרך הפענוח של מה שראה (אני כמובן מדבר על כאלו שהתמזל מזלם לכתוב טקסטים רחבים ומורכבים, לא ביקורות של טור בודד שנדחק בהמלצות סוף השבוע).
כמו כל דבר, כמובן שגם לזה יש רמות ודרגות משתנות. המבקרים והמבקרות עצמם שונים זה מזה, חלקם יכולים להסתיר יותר מאחרים. אבל אם קוראים בין השורות, זו האישיות של הכותב שנגלית שם, וזה לא תמיד דבר שקל לעשות.

אני מזכיר את הדברים האלו כי הם עמדו לנגד עיני בהחלטתי האם, וכיצד, לכתוב על "ימים מושלמים" (Perfect Days), שהוקרן בפסטיבל חיפה לאחר בכורה מוצלחת בפסטיבל קאן, שם הוענק לו פרס השחקן הטוב ביותר. זאת מכיוון שהיה ברור לי לחלוטין שהתגובות שלי לסרט הזה מעידות עלי ועל המטענים שהבאתי עמי להקרנה הזו הרבה יותר משהם מעידים על הסרט. גם אם בחלקו יכולתי לנסות ולחוות אותו ממקום של צופה מבחוץ המתארח בעולמו של יוצר, להבין די בקלות היכן חוזקותיו והיכן חולשותיו, ככל שהוא התקדם התחוור לי שאני לא מצליח לעשות את ההפרדה ביני לבינו, ואני מעמיס עליו הרבה מהתחושות והרגשות שלי ברגע הזמן הזה. אמנם תמיד כדאי לזכור שביקורת היא מנקודת מבט סובייקטיבית לחלוטין, לא משנה איך ינסחו אותה, אבל במקרה הזה מדובר בנייר לקמוס מוחלט.
בהתנסחות לירית יותר, באיזשהו שלב הרגשתי שיותר משאני מביט על הסרט, הוא מביט עלי בחזרה. וזה הלחיץ אותי. אני לא בטוח אם הייתה לי חוויה זהה כזו מאז "החולמים" לפני בדיוק עשרים שנה, ואיזה בן אדם אחר הייתי אז. היה לי ברור שאם ארצה לספר לכם ולכן מה בסרט הזה הרגיש לי כמו משהו לא נתפס ביופיו, בלתי נמנע שגם משהו מההסתכלות שלי על העולם ימצא את דרכו החוצה, ואני לא לגמרי בטוח עד כמה אני מוכן לזה. אבל נו, על החיים ועל המוות.

"ימים מושלמים" הוא סרטו החדש של וים ונדרס, הפקה יפנית-גרמנית שיפן בחרה כנציגה לאוסקר, למרות שהוא מאת במאי זר ושהיו לה אופציות להגיש השנה סרטים של במאים מקומיים שכבר התקבלו למועדון המוזהב בעבר – "הרוע אינו קיים" מאז זוכה האוסקר ריוסוקה המגוצ'י ("הנהגת של מר יוסוקה") שהוקרן בפסטיבל ונציה, ו"מפלצת" מפסטיבל קאן של הירוקאזו קורה-אדה שהיה מועמד בעבר על "המשפחה שלי". האמונה שלהם בסרט הזה עקפה את הסנטימנט הפטריוטי.
עוד אמונה בסרט הגיעה מצד חברת ההפצה הישראלית שרכשה אותו בפסטיבל קאן, ולכן סיכויים טובים שעוד יוקרן בבתי הקולנוע שלנו בחודשים הבאים. זה בהחלט הימור, מכיוון שאפשר להתווכח על הפוטנציאל המסחרי שלו. גם אם מדובר בסרט זוכה פרסים של במאי מהולל, זה רחוק מאוד מלהיות סרט שאפשר לומר בוודאות שיפעיל ויקסום לקהל הרחב כמו חבריו האחרים מיבול התחרות הרשמית של קאן 2023, ביניהם "אנטומיה של נפילה", "הקדירה", "מאי דצמבר" או "אסטרואיד סיטי". למעשה, כבר בהקרנה החיפאית שמעתי וראיתי תגובות שנעו למספר קיצוניות. זה איננו סרט לכל אחד או אחת, ויהיה לי קשה להתווכח עם כל מי שיאמר שמבחינתו במהלך הצפייה הזמן עצר מלכת.

הסרט מספר על היראיאמה (קוג'י יאקושו), גבר יפני לא צעיר שעובד כאיש סניטציה בטוקיו, או בצורה פרטנית יותר, מנקה של שירותים ציבוריים. הוא מתעורר השכם בבוקר בדירתו הקטנה, משקה את העציצים, יוצא החוצה ומביט לשמיים המוארים חלושות, רוכש פחית שתייה מהמכונה מחוץ לבניין שלו, מתניע את הרכב, מכניס קלטת אל מערכת השמע, ויוצא לנקות את השירותים הציבוריים בפארקים. בסוף היום הוא לעיתים הולך לבית מרחץ ולעיתים אל פאב שכונתי קטן, חוזר לדירה, קורא כמה עמודים בספר, והולך לישון. היום הבא יראה בדיוק אותו דבר, וגם זה שאחריו. אבל היראיאמה איננו אדם עצוב. רחוק מזה. על אף שהוא שתקן ולא נראה שנהנה יותר מדי מחברת בני אדם, איכשהו כל רגע ביומיום שלו מרגיש כמו תגלית חדשה. הוא משתהה על האור שמסתנן בין ענפי העצים (אותם הוא מנסה לתעד במצלמה אנלוגית שתנציח את הייחודיות של הרגע), על המוזיקה שהוא בוחר שתלווה אותו בנסיעה, בצמחים להם הוא דואג, באנשים שהוא רואה המנהלים את שגרת יומם, ומהמילים שמחכות לו בין דפי הספר שיובילו אותו אל חלומותיו.

בשלב הזה של תקציר העלילה אמור להגיע משפט כמו "עד שיום אחד" או "לפתע הוא מגלה ש", אבל זה לא הקטע של "ימים מושלמים". למעשה, באופן כל כך קיצוני עד שאני חייב להאמין שהוא נעשה בכוונה, התסריט שכתב ונדרס יחד עם טקומה טקסאקי, משחק עם הציפיות שפיתחנו מסרטים כאלו. הוא שוב ושוב מציג לנו דמות או סיטואציה שיכולים לקחת את העלילה למקומות שישנו את מסלול חייו של היראיאמה, ובכל פעם עוצרים רגע לפני כמו אומרים לנו, מצטערים, לא ככה זה עובד. למעשה, זה משפט שנאמר מספר פעמים בסרט – "שום דבר לא משתנה".
זה יכול להיות ילד קטן שהלך לאיבוד, בחור צעיר על הספקטרום שרואה את העולם קצת אחרת, בעלת הפאב האדיבה שאולי מתעניינת בגיבורנו באופן רומנטי, או אישה צעירה שאוכלת לבדה בפארק ועיניה תמיד מלאות דמעות. אלמנטים מוכרים מסרטים שנפתחים בדמות שחיה את חייה במרחק מהעולם. למעשה, היה לי קטע ממש מדהים בזמן הצפייה כשחשבתי לעצמי, אם זאת הייתה קומדיה צרפתית עבשה, בטח באיזשהו שלב הייתה נוחתת על הגיבור המתבודד נכדתו הקטנה עמה אין לו קשר והיא תלמד אותו שבעצם לחלוק את חייך עם אדם אחר זה הדבר הכי טוב שיש, והוא ישנה את דרכיו. איך שהמשפט הזה הסתיים להתנסח אצלי בראש, הופיעה בסרט משום מקום אחייניתו של היראיאמה, שנשארה לישון בדירתו וביקשה ממנו שייקח אותה לים. נשבע לכם שכמעט צרחתי כי חשבתי שהסרט הולך לבגוד בכל מה שבנה עד כה, אבל לשמחתי התגלה שלא כך הדבר. האחיינית עוזבת, והיראיאמה חוזר לשגרתו. כי דברים אינם משתנים לעולם.

"ימים מושלמים", שכותרתו באופן מפתיע איננה אירונית כלל, בוחר בגיבור שאני לא חושב שנתקלתי בו בעבר (למרות שכנראה כבר נעשה, גם אם אני לא נחשפתי אליו), כזה שבוחר להיות עם עצמו, כזה שבוחר לשאוב עונג עצום מהדברים הקטנים שמרכיבים את היומיום שהוא בנה לעצמו באופן מודע, ומתוגמל על כך בהשלמה והתרגשות, כפי שמעיד על כך הסיום היפיפה. זה סרט שבמרכזו ההבדל בין בדידות לבין להיות לבד, היכולת להתאהב כל יום בשגרה שבנית גם אם תחלוק אותה רק עם עצמך, באפשרות לראות את הפלא הגדול שנמצא בבחירות שלך לא משנה כמה הן ארציות, לא חשובות, או באינטרקציות ארעיות, בפלאות הקטנים שהעולם נותן לך. ובעיקר, זה סרט שלא נבהל מכך שתפיסת העולם הזו עומדת בניגוד לכל מה שלימדו אותנו, בטח לא מה שהקולנוע והאומנות הנראטיבית עסקה בו עשרות שנים.
את נקודת המבט של הסרט מגבה ונדרס במוטיב הצללים שמופיע לכל אורכו, כזה שמגיע לשיא בסצנה קצת בולטת בשונותה מהאחרות, בו היראיאמה פוגש גבר זר על גדת הנהר. לתפיסתי, הצל והצלליות בחייו של היראיאמה אינם כמו שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כמקום בו האור נחסם, חשיכה באמצע שטח מואר, אלא ההפך – עוד מקום של גילוי והתפלאות, משחק בין מה שיש ובין מה שאין. התפיסה הרווחת על צל היא של חוסר, של מקום מוסתר, אפל, אבל בעולמו של היראיאמה זהו חלק מהאור, עוד יופי שיכול להיווצר סתם כך. כשהוא מנסה לברר עם אותו גבר זר האם צל על צל יוצר כהות גדולה יותר, הוא מגלה שלא. שצללים לא משתנים כאשר מישהו מתווסף אליהם, אלא נותרים אותו דבר, אבל אפילו דרכם אפשר ליצור רגע של חיבור נטול אירוניה או ציניות, ילדותי ונלהב, בין שני אנשים.

מתחילתו ועד סופו, "ימים מושלמים" הוא סיפור על איש שרואה את היופי והקסם שביומיום לא דרך עיניים נאיביות, לא כקונטרה אקצנטרית לאנשים שסביבו, אלא כי שם נמצא האושר שלו אותו הצליח לאמץ בראש צלול וביודעין. אני ראיתי בסרט הזה עומקים וכנות שנדירים בקולנוע בערך כמו חדי קרן, אבל זה בהחלט לא קרה על ההתחלה. האמת היא שהשעה הראשונה של הסרט הייתה לא קלה כי באמת שמעט מאוד מתרחש, והמרחק מכאן לאיזו יצירה מנופחת שחשה עצמה אומנותית אבל בעצם באה לשעמם לנו את הצורה הוא קצר מאוד. ההתנהלות של היראיאמה הייתה מקודדת ומוזרה, וגם כמה אירועים שהתרחשו בדקותיו הראשונות של הסרט היו מציקות, בעיקר בכל מה שקשור לשולייתו לניקיון, דמות באמת בלתי נסבלת שמרגישה כאילו הונחתה לכאן מסרט אחר. בערך באמצעו "ימים מושלמים" ואני נצמדנו, הצל שלנו היה זה על זה, וההתרגשות שלי עלתה על גדותיה.
אבל כאן אני מחזיר אותנו לפסקאות הפתיחה של הסרט, כי האמת היא שאולי זה רק מה שאני ראיתי בסרט הזה, ופה אני בעצם נחשף יותר ממה שהייתי רוצה. ובמקום להיבהל או להירתע מהדרך בה התחברתי באופן כל כך רגשי לסרט ולדמותו של היראיאמה, קרה הדבר ההפוך. מצאתי בו אישור לכמה מהדברים שאני מתעסק בהם לא מעט, ברצף האירועים שהפכו אותי למי שאני כיום, וראיתי בו יופי שגרם לי לבכי בזמן שהצופים מסביבי התחילו לזוע בחוסר סובלנות בכיסאותיהם. "ימים מושלמים" הביא אותי להשלמה עם המקום והבחירות שאני עשיתי בנקודת הזמן הזו, ולא יכולתי לבקש לעצמי מתנה גדולה יותר.

את התחקיר לגבי הבחירה של ונדרס בפרויקט הזה אעשה בהמשך, כי מסתמן שאני מפתח איזשהו קיבעון לסרט הזה, אבל נכון לרגע זה עדיין קשה לי מאוד להבין מדוע בחר דווקא בגיבור יפני. זה בקלות יכל להיות סיפור על גבר גרמני כמוהו אבל כנראה משהו בתרבות של ארץ השמש העולה (כפי שכנראה מבשרת קלאסיקת הרוק של האנימלס שמושרת בסרט פעמיים) קסם לבמאי הוותיק. אפשרי שגם אלו שמיודעים לפילמוגרפיה העכשווית של היוצר שלא עוצר יוכלו לתת תשובות. אצטרך להתוודות כאן ועכשיו שאני מכיר בעיקר את ונדרס של תחילת דרכו. אמנם אני לחלוטין מאוהב בסרטיו הראשונים משלהי הסבנטיז אל תוך האייטיז, וגם יכול לספר לכם שפס הקול של "עד סוף העולם" הוא אחד האלבומים הכי משמעותיים בחיי (שנים רבות לפני שישבתי לראות את כל האפוס המבולבל הזה), אבל על סרטיו האחרונים פסחתי. למעשה, הסרט הכי "טרי" של ונדרס שראיתי היה "מלון מיליון הדולר" משנת 2000, וזה משהו שאף אחד לא אוהב להיזכר בו (למרות שגם במקרה הזה, את הפסקול שמעתי שוב ושוב במשך שנים).
על כן אינני מרגיש בנוח להשוות ולמקם את "ימים מושלמים" בפילמוגרפיה של ונדרס. מה שבכל זאת אני יכול להגיד הוא שבגיל 78 ונדרס עשה את אחד מסרטיו הטובים ביותר שראיתי, כזה שמזכיר את פסגותיו המוחלטות כמו "פריז, טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין". בעשור השביעי שלו, ואחרי שנים ארוכות של סרטים שאתגרו אפילו את מעריציו הגדולים ביותר, ונדרס הוציא עוד יצירת מופת.

ממש כמו הגיבור החדש שלו היראיאמה, ונדרס עדיין רואה את הפלא שבעולם, את היופי שבעשייה, ויודע כיצד לחגוג את זה, לחלוק אתנו דרך יכולותיו הקולנועיות את ההתרגשות מהעולם שסביבנו, גם אם מעט מהאנשים שסביבנו יבינו זאת.