פסטיבל חיפה 2023: מבט מבפנים על התוכניה

אמש, ערב יום חמישי ה-28 בספטמבר, נפתח בפעם ה-39 פסטיבל הקולנוע של חיפה. או כמו שהוא נקרא באופן רשמי, פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה, אבל בעיניי יש בו לא רק סרטים אלא ממש חגיגה של קולנוע, שתימשך עד יום שבת ה-7 באוקטובר. העניין הוא שדעתי כבר לא לגמרי אובייקטיבית, מזה תקופה – גם השנה הייתי חלק מצוות הפסטיבל. אמנם חלק זעיר, יועץ אמנותי או לקטור בשלבי ההכנה ובדגש על התחרות הישראלית העלילתית באורך מלא, אבל לגמרי חלק מוועדת הרפרטואר ולכן מהצוות. הייתי רוצה להשוויץ ולומר שיש בתוכניה השנה סרטים שנמצאים שם ״בזכותי״, אבל זה קרדיט שלא ממש מגיע לי. צוות הפסטיבל הוא לא רק בעל המילה האחרונה בהחלטות פרוגרמציה, אלא גם עומל לאורך כל השנה על קשרים עם בעלי הזכויות והיוצרים או היוצרות, מנהל משא ומתן, משקיע זמן וכסף בהבאת הסרטים וכמובן בהקרנתם באופן מסודר ובסטנדרטים של פסטיבל קולנוע בינלאומי. אני מקסימום ממליץ, כותב חוו״ד ובמקרים מסוימים עומד בקשר מול מקבלי ההחלטות. זה הופך אותי מעיתונאי מקורב ומפרגן ככל האפשר למישהו שהמשך ההמלצות שלו צריך להיעשות אחרי גילוי נאות.

זו גם הזדמנות לפרגן לכל מי שעמדתי איתו בקשר מטעם הפסטיבל והסינמטק החיפאי, על הסבלנות בדיאלוג מולי ועל תועפות של ידע והבנת צרכי הקהל. בעיקר מנהל הפסטיבל והסינמטק ירון שמיר, מנהלת התחרויות הישראליות נוגית אלטשולר, ונשיאת הכבוד שהיא הרבה יותר מזה עבור הפסטיבל, פנינה בלייר. תודות גם למפיק התחרויות אמיתי פניני, הסבלני מכולם והעומד בזמנים, ולשותפתי ללקטורה ששמעה ממני מלא התלהבויות או קיטורים, יערה עוזרי. אלו שמות מעטים מתוך המערך העצום למדי שמעמיד את פסטיבל הקולנוע על הרגליים במשך חודשים של עמל, לכן אני יכול להעיד רק על החוויה שלי ועל האופן שבו אני מבין את התוכניה. זה בעצם מה שאני מציע בפוסט הזה, כי נוכחתי לדעת בשנים קודמות שיש לכך ביקוש קל. המלצות מפורטות תוכלו למצוא בפוסט שהרימו שלושת חבריי לסריטה, ואת ההבלטות שלי אפזר כאן בהמשך.

על התחרות הישראלית

החייל הנעלם

עיקר העבודה שלי מול הפסטיבל היה לסייע במיון עשרות ההגשות של סרטים ישראליים באורך מלא, ובחירת מספר חד-ספרתי של סרטים שירכיב תחרות. אני כאמור לא המכריע, רחוק מאוד מזה, אבל כן הקדשתי לעניין מחשבה רבה. השיקול המרכזי בעיניי הוא איכות, אפילו יותר מהטעם האישי שלי, ולכן אין לי בעיה להמליץ (עם הסתייגות אישית) על סרטים שאני מדמיין להם קהל תוך ניסיון לאפיין מיהו אותו קהל. אחרי זה חשוב עבורי הגיוון הכללי של הרשימה, ונדמה לי שבשני הסעיפים התחרות השנה עומדת היטב. לבסוף, צריך לזכור שלא כל סרט שרוצים אכן מסיים בתוכניה. אפילו אם מדובר בסרטים שהגישו את עצמם, כלומר שיוצריהם רצו להיות בפסטיבל, לפעמים הנסיבות משתנות. אני יכול רק לספר שיש שניים-שלושה סרטים שמאוד חבל לי על אי השתתפותם, בתקווה שישובו בשנה הבאה. אבל למה לדבר על מי שאיננו כשהנמצאים שווים דיון.
שבעה סרטים מרכיבים את התחרות לקולנוע ישראלי עלילתי, ונדמה לי שניתן לסדר אותם על ציר שבין האמנותי למסחרי, במובן הטוב של כל אחד מהביטויים ובאופן שיוצר איזון. משהו לכל אחד ואחת, בתקווה.

בצד אחד של הסקאלה אפשר למקם את ״ארוגם ביי״, סרט שקל לנבא לו הצלחה בבתי הקולנוע בהמשך. למעשה, הרגשתי זקן מדי ולא מספיק מגניב בזמן הצפייה בעלילותיהם של גולשים ישראליים בסרי-לנקה, צעירים ויפים (ג׳וי ריגר, מאור שוויצר, ידין גלמן), שהגיעו לא רק לתפוס גלים אלא גם לכבד את זכר חברם שנפל בקרב. הבמאי מרקו כרמל (״אחותי היפה״, ״פרא אציל״), שחיבתי לסרטיו ידועה, גם חתום על התסריט יחד עם מור פולנוהר, ששיתפה עימו פעולה כשחקנית ב״כמעט מפורסמת״.
על ״לרוץ על החול״ של אדר שפרן, מפיק (״מכתוב״) שמביים לראשונה, כתבנו בסריטה לא מעט בזמן פרסי אופיר ושמחנו על המועמדויות שלו. בעיניי הוא מעין אגדה מקומית, המשלבת בין סוגיה בוערת כמו מבקשי משלט אפריקאים בישראל לבין כוחו המאחד של הכדורגל, בסיפור על מהגר שמזוהה בטעות כשחקן חיזוק של מכבי נתניה. שון שנסלה מונגוזה הדהים אותי בתפקיד הראשי, את קים אור אזולאי לא הכרתי קודם ואני רוצה לראות כל דבר שהיא משתתפת בו מעתה, ואוהד הפועל באר-שבע צביקה הדר מפתיע בתפקיד הבעלים של מכבי נתניה.
הפתעות רבות יותר זימן לי ״המנצחים״, סרט הביכורים של אלירן פלד. לא קסם לי שום דבר בצירוף המילים ״מחזמר ישראלי מקורי על קיבוץ נצר סירני של אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים״, אבל תוך כדי הצפייה נכנעתי ללא תנאי. קודם כל לחזון גרנדיוזי ולביצוע מוצלח של הז׳אנר הכי קשה בקולנוע בעיניי, מיוזיקל פיפטיז-סיקסטיז, עם השפעות הוליוודיות-צרפתיות. משהו ש״לה לה לנד״ נכשל בו חרוצות, למשל, עם כל הכבוד לאוסקרים (לעומת פרס אופיר למוזיקה של ״המנצחים״). שנית לזרם הביקורתי והתת-קרקעי, עד שהוא מתפרץ ומטביע את החזות הזוהרת והצבעונית מלהכיל במשמעויות הנסתרות של האתוס הציוני. זה סרט אנסמבל אז לא אמנה את כולם, אבל שימו לב ליותם קושניר שעתיד להעיף את הסכך מכל סוכה בנאמבר ההיסטרי ״איזה גבר אני״.

איפשהו בין האמנותי למסחרי תפגשו את ״אין צל במדבר״, סרטו של יוסי אבירם (״הגבעה״) ממנו מנשבות רוחות של קולנוע אירופאי. לא רק בגלל הנוכחות של ולריה ברוני-טדסקי, יקירת סריטה הנצחית וסיבה בפני עצמה לראות כל סרט. היא גם שותפה לתסריט, אבל את הדמות המרכזית מגלם יונה רוזנקיאר (״הדרך לאילת״), שהולך ותופס מקום מרכזי יותר ויותר בקולנוע הישראלי. אני חש שכל תיאור עלילה רק יבלבל וחלק מהחוויה הוא שינויי הטון והתפניות החדות, אז נשאיר את זה חידתי. מספיק לומר שהוא מגלם גבר במשבר, המלווה את אמו להעיד במשפט של פושע נאצי, והיא מגלמת סופרת צרפתייה שמגיע לאותו האירוע. הוא זוכר שנפגשו בעבר, היא לא, וזו רק ההתחלה.
אלמנטים של מתח ודרמה אנושית שזורים בשפע גם ב״סיפור חיים״, סרטה של טובה אשר (״נדיה שם זמני״). כדי לתאר אותו אני צריך להיתלות באילנות גבוהים כמו מיכאל האנקה או האחים דארדן. לאורך הצפייה חשתי שהגיבור, בגילומו של יובל סגל, כאילו נע בין הקצוות שמייצגים הקולנוענים האלה, עד שהוא מתעצב כדמות המובילה סרט של טובה אשר ולא של אף יוצר אחר. סגל מפליא לגלם אדם שהחיים מנסים להביס, המתפרנס בקושי כשומר בכניסה למגדלי עזריאלי ותומך באמו החולה (לאורה ריבלין). בסצנה אחת הוא נראה כמו מלאך-שומר, גם אם לעוברי האורח הנתקלים בו כאיש האבטחה הוא עשוי להיות שומר-שטן. בסצנה עוקבת הוא יחשוף פן מכוער יותר, ובזו שאחריה יפה יותר, מה שמצטבר ליצירה על כל הצדדים של האנושיות ועל האופן בו כולנו רואים את האחר בחברה, או מעלימים עין.

את ״החייל הנעלם״ של דני רוזנברג (״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״) אפשר לתאר אמנם כסרט אמנותי, מלא רפרנסים מחד ומקוריות מתפרצת מאידך, אבל הוא גם נגיש וסוחף מעצם היותו התפוצצות קולנועית שלוקחת את הצופה למסע בעוצמה שאין להתנגד לה. השחקן הצעיר אך מנוסה עידו טאקו כאילו רותם את העלילה על גבו, כחייל המתחיל לברוח מהפגזות בשדה הקרב העזתי ולא מפסיק לנוע. ליבו מושך אל אהובתו ומשפחתו בישראל, הצבא מכריז עליו כעל נעדר, ובכל פעם שחשבתי שהבנתי לאן הסרט הולך, שלא לומר רץ – נהניתי לגלות שאין לנבא, רק להצטרף. עבודת הצילום זוכת האופיר של דוד סטרז'מייסטר לוכדת את רוב תשומת הלב, ובעיניי מדובר ברמה עולמית, אבל בעצם אין פן טכני-אמנותי שהסרט לא מצטיין בו.
חזון מגובש מסוג אחר לגמרי מציע ״דבי הייתה פה״, סרטה של דנה גולדברג (״אליס״, ״מות המשוררת״). גם זה סרט שלא כדאי לגלות אודותיו כמעט כלום ומרתק בעיניי להבינו תוך כדי תנועה, אבל כן שווה לדעת לאן נכנסים. העלילה נפרשת באופן לא שגרתי, דרך מצלמתה של סטודנטית לווידאו-תרפיה, המגיעה לתעד את בת הזוג של המורה שלה. בת הזוג היא דבי מן הכותרת, שחוגגת יום הולדת 51 במחלקה הסגורה של בית החולים הפסיכיאטרי, וסיפורה מטלטל את המתעדת היוצאת לגלות עוד פרטים. זהו סרט חקירה, שנראה קצת כמו שילוב בין מוקומנטרי ופאונד-פוטג׳ ממצלמות סלולריות או אפילו מצלמות אבטחה ודאשבורד, אבל גולדברג מומחית בסרטים צנועים אך צורניים שלא נכנעים לתבניות ז׳אנר. זוהי עבודה יחסית נגישה שלה שמעוררת המון רגשות ומחשבות, לפחות אצלי ועל פי שיחות גם בקרב צוות הלקטורה.

מן ההיצע הבינלאומי

איילין

בכל הקשור לסרטים שאינם ישראליים (עלילתיים באורך מלא) התרומה שלי לא רק צנועה יותר אלא גם ספורדית לאללה. יש מעל מאה כאלו בפסטיבל והאחד היחיד שאני יכול לומר שאולי הגיע קצת בזכותי הוא ״איילין״, עיבוד של הבמאי וויליאם אולדרויד (״ליידי מקבת׳״) לספר של אוטסה מושפג. למי שמתגעגעים ומתגעגעות למותחנים פסיכולוגיים כמו פעם, אני ממליץ על הסרט שנשאר איתי מאז פסטיבל סאנדנס בתחילת השנה הלועזית. היו עוד הרבה סרטים שכתבתי עליהם חוות דעת חיובית, ועוד יותר שלא, אבל כשאני מסתכל על התוכניה כולה בהתפעלות נותר לי לנסות לעזור לפרק אותה לביסים נוחים לעיכול. אז זה מה שנעשה.

משהו נחמד שאפשר לעשות השנה בחיפה הוא לתפוס את רוב הזוכים המרכזיים של פסטיבל קאן, ובכך לקנא פחות. זה מתחיל עם זוכה דקל הזהב, ״אנטומיה של נפילה״, שכבר הוקרן אמנם בפסטיבל ירושלים אבל אי אפשר לוותר עליו. אחריו מגיע הגרנד פרי, ״איזור העניין״ של ג׳ונתן גלייזר, כנראה הסרט הכי טוב שראיתי בקאן השנה ויצירה מונומנטלית על נושא שחשבתי שאין איך לחדש בו. זוכה פרס הבימוי, ״הקדירה״ של טראן אן הונג, הוכרז לא מזמן כנציג צרפת לאוסקרים אם צריך עוד סיבה לצפות בו. את זוכה פרס התסריט, ״מפלצת״ של הירוקאזו קורה-אדה, אני אוהב הרבה יותר מהדעה הרווחת עד כה ואני מקווה שזה ישתנה לטובה בחיפה. גם פרסי המשחק, ״ימים מושלמים״ של וים ונדרס עבור השחקן ו״על עשבים יבשים״ של נורי בילגה ג׳יילן לשחקנית, מוקרנים בפסטיבל החיפאי (האחרון אף הוא משותף עם ירושלים). בעצם חסר רק פרס חבר השופטים, ״עלים נושרים״ של אקי קאוריסמקי, שאני בטוח שימצא מסגרת הקרנה בישראל עד סוף השנה הלועזית.

השמות הגדולים הנ״ל מביאים אותנו למסגרת המאסטרים, לטובת מי שאוהבים ואוהבות להפגין נאמנות. לרוב זה משתלם, ונדמה לי שהשנה במיוחד. את סרטיהם החדשים יציגו השנה בחיפה פרנסואה אוזון (״הפשע כולו שלי״), מרקו בלוקיו (״חטוף״), אולריך זיידל (״משחקים מרושעים״), מישל גונדרי (״ספר הפתרונות״), מתאו גארונה (״קפיטאנו״), וגם לוק בסון שיצא מהקפאת מי-טו בפסטיבל ונציה האחרון עם סרטו ״דוג מן״.
הרשו לי להוסיף לרשימה הלא-קצרה הזו גם את מאיוון (״ז׳אן דו בארי״), רובן קמפילו (״אי אדום״), רולף דה היר (״שאריות של חסד״), וורוויק תורנטון (״הילד החדש״), אנתוני צ׳ן (״לשבור את הקרח״), אנטון קורביין (״לרבע את העיגול״), רבקה מילר (״היא באה אליי״), ואת אהוב ליבי ריוסוקה המגוצ׳י (״הרוע אינו קיים״). השלמתי את סרטו ממש השבוע ויש לי הרגשה שהוא יישאר איתי עוד ימים ושבועות. אפשר להזכיר כאן גם את הקצר של פדרו אלמודובר, ״דרך מוזרה לחיות״, שיוקרן לפני סרטו הוותיק ״פרח הסוד שלי״.

זמן טוב לעבור לקלאסיקות, מסגרת עמוסה למדי השנה. קודם כל שתי מיני-רטרוספקטיבות, לפיטר גרינאווי ולוורנר הרצוג, כולל דוקומנטרי חדש אודותיו בשם ״חולם רדיקלי״. שנית, חגיגות מאה שנים הן לאולפני וולט הקרנות, והן לסרטו של צ׳ארלי צ׳פלין ״האישה מפריס״, כנראה המיוחד בפילמוגרפיה שלו ממגוון סיבות. בנימה אישית, אני הייתי הולך לראות את ״מכשף״ שמוקרן לזכרו של וויליאם פרידקין, הרימייק שלו ל״שכר האימה״ הצרפתי, או את ״קליגולה: הגרסה האולטימטיבית״ למי שיש אומץ. הייתי מוסיף לפה גם את ״פוליס״ של מאיוון, שהוא אמנם חדש מכדי להיחשב קלאסיקה אבל שווה צפייה לפחות כמו החדש שלה, אם לא יותר.

מתחרות כרמל לקולנוע בינלאומי הייתי רוצה להבליט את המערבון הצ׳יליאני ״המתנחלים״, ומתחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים את דרמת הפשע המרוקנית ״כלבי ציד״. שניהם ממסגרות משניות בפסטיבל קאן ועל שניהם תוכלו לקרוא בפוסט ההמלצות של חבריי לסריטה, שהפוסט הזה שלי הוא רק נספח שלו מבחינתי. כפי שאפשר להיווכח שם, זו לא רק דעתי האישית שאוהדת את הסרטים הללו, וזה גם המצב עם ״פרימונט״ של באבק ג׳לאלי, סרט אינדי מקסים ומשונה בעיניי.
עוד שלושה סרטים בולטים מסאנדנס שמפוזרים בתוכניה הם ״הכל בסדר עם ג׳ורג׳י״ של שרלוט ריגן, ״רדיקלי״ של כריסטופר זאלה, ו״התנהגות רעה״ של אליס אנגלרט, שחקנית אוסטרלית שעברה לבימוי (זו הייתה רק שאלה של זמן, היא בתה של ג׳יין קמפיון).
נקודות העיוורון האישיות שלי בתוכניה השנה הן כל הסרטים התיעודיים בכל שפה שהיא, וגם האנימציה. ״חלום של רובוט״ של פבלו ברגר מתבלט בקטגוריה האחרונה. גם מן המסגרת שאוצרת פנינה בלייר, ״במבט אישי״, לא ראיתי אף סרט ואני נחוש לתקן זאת.

מחר כנראה יתחילו הדיווחים של אור ועופר, לסירוגין, מחגיגת הקולנוע השנתית של חיפה. הם כבר ממוקמים על הכרמל מאתמול ויתחילו לצבור סרטים לכתוב עליהם. מהסתכלות בלוח ההקרנות, לעניות דעתי הלא-לגמרי-אובייקטיבית יש יותר מאופציה אחת ראויה בכל משבצת הקרנה, בכל אחד מן הימים של הפסטיבל. אני בטוח שהדיווחים שלנו יעזרו להתפקס עוד יותר, אבל חלק מהכיף בפסטיבל קולנוע זה גם למלא חורים בלו״ז או להיכנס יחסית על עיוור לסרט כלשהו, כי נגמרו הכרטיסים לסרט שרצית. במובנים רבים זו בעצם החוויה של הלקטורה, לפחות זו שלי, אבל באולם קולנוע מלא ולא מול לינק עמוס אזהרות על מסך המחשב האישי. כמו שאמורים לראות סרטים.