פסטיבל ונציה 2023: סיכום, Out of Season, An Endless Sunday וכל מיני ערפדים

פסטיבל ונציה ה-80 ננעל במוצאי שבת עם טקס זוכים בו מצאתי את עצמי מסכים, או לפחות מבין, את כל ההחלטות של חבר השופטים הראשי. פרט לסרט אחד שלא צפיתי בו עדיין, "קאפיטנו" של מתאו גארונה. רציתי לצפות בו במצב צבירה מרוכז לכן פספסתי מספר הקרנות, כולל אחת שנוספה ברגע האחרון אחרי שזכה בפרס הבמאי והשחקן הצעיר. אריה הזהב הלך ל"מסכנים שכאלה" של יורגוס לנתימוס, סרט שאחרי שבוע של מחשבות אני מחבב אותו יותר ויותר וגם מתחיל להבין מדוע הוא קוסם לא רק לקהל הטיפוסי של הבמאי, למרות תכנים מאתגרים. מה שגורם לי לחשוש כי הקהל הבא של הסרט יאשים אותי ואת כל באי הפסטיבל בעודף הייפ. הזוכה בפרס הגדול הוא "הרשע אינו קיים" של ריוסוקה המגוצ׳י היפני, ושני סרטים אלו תפסו גם את שני המקומות הראשונים בטבלת המבקרים.

הסרט שמתחרה איתם על תואר הסרט שהכי אהבתי בפסטיבל הוא "יש הסבר להכל" ההונגרי, שזכה בפרס הראשון במסגרת "אופקים" בה התחרה. עוד זוכים ראויים הם "גבול ירוק" בפרס חבר השופטים, סרט שחשבתי שאי אפשר להתעלם ממנו למרות פגמים בעשייה, ו"הרוזן" שקטף את פרס התסריט ועולה ממש עוד רגע בנטפליקס (בסוף השבוע). שני שחקנים אמריקאים שקיבלו את אישור איגוד השחקנים לקדם את הסרטים שלהם זכו בפרסי המשחק: פיטר סטארסגארד (על "זיכרון"), שנשא נאום ארוך ומרגש על יצירת קולנוע כמפגש בין אנשים ועל הסכנות שהחלפת הכוח היצירתי ב-AI שיגרום לכך ש"המחשבים של שמונה מיליארדרים" יחליטו מה יהיו כל הסרטים שאנשים יראו; בפרס השחקנית זכתה קיילי ספייני היחסית לא מוכרת שמככבת ב"פריסילה" ודומה כי היא התרגשה מן המעמד.

מעבר לזוכים, באופן כללי לא מדובר באחת מן התחרויות הטובות הזכורות לי בוונציה וגם רבים מן הסרטים שיותר אהבתי ועליהם כתבתי כוללים גם בעיות. הדבר נוגע בעיקר לסרטים שלא הוזכרו בטקס הפרסים ולסרטים שהחלטתי לוותר על הכתיבה עליהם לגמרי בשלב הזה. במסגרות אחרות היה יותר עניין וברוב הסרטים הבולטים כבר עסקתי, אבל יש עוד כמה השלמות. נתחיל עם עוד סרט חביב מן התחרות, עוד סרט ממסגרת "אופקים" שגם זכה בפרס הבמאי של המסגרת (וגם בפרס פיפרסקי), ואסיים עם טרנד מעניין שחצה את כל מסגרות הפסטיבל – ערפדים.

Out of Season
מחוץ לעונה

סרטו של סטפן בריזה (״ערכו של אדם״) הצרפתי היה אחד מן האחרונים שהוקרנו בתחרות, משבצת פחות נחשקת למה שנראה במבט הראשון כסרט קליל יותר של במאי מוערך. אבל בדרכו, זהו סרט שמראה במאי ושני שחקנים ששולטים במלאכה שלהם ומצליחים ליצור בידור אלגנטי וחכם מעלילה פשוטה.

מתייה (גיום קאנה) הוא כוכב קולנוע מוערך שנטש ברגע האחרון מחזה שאמור היה להיות ההתנסות הראשונה שלו על הבמה בפריז. הוא יוצא לשבוע התאוששות במלון/ספא יוקרתי בעיירת חוף במערב צרפת, כאשר אשתו נותרת עסוקה בעבודה בבירה הצרפתית. תחילת השהות שלו במלון היא סוג של קומדיה בה הוא מנסה לתפעל את השפע בסוויטה, בעוד רוב הצוות מתייחס אליו בכבוד אך גם מבקש סלפי ולא תמיד ברגעים הולמים.

אחרי כמה ימים, הוא מקבל הודעה מאליס (אלבה רורוואכר), פסנתרנית איתה יצא בעבר ואותה נטש במקביל למעבר לשיא התהילה. מאז הפרידה היא התחתנה עם רופא ועברה לעיירה בה נמצא המלון. לכל אחד מהגיבורים יש צאצא בגיל ההתבגרות וסגנון חייים שונה לחלוטין. אבל המפגש המחודש גורם לשניהם להרהר וגם מכיל כמה ניצוצות רומנטיים, המהולים בתחושות של פספוס, זעם והכרת טובה. אפשר לראות בסרט סוג של גרסה מעט יותר מבוגרת ומעודנת של סרטי ״לפני״ של ריצ׳ארד לינקלייטר, כאשר במקרה זה הדדליין לסיום המפגש הינו כמה ימים.

An Endless Sunday
יום ראשון אינסופי

מסגרת ״אופקים״ כללה הרבה סרטים שעסקו בבני נוער, לרוב עם הקשר פוליטי וזה גם המצב לגבי סרטו של אלן פארוני, אחד מן היותר מיוחדים מבחינה סגנונית מבין הסרטים האיטלקיים בפסטיבל השנה: שילוב של מבט ריאלסטי על נעורים בשולי החברה, קולנוע פיוטי המבאר חיפוש של דור אחר יופי והנאה, ומבט על צעירים איטלקיים המושפעים מצריכה ותרבות פופולרית טכנולוגית מצד אחד, הכנסייה הקתולית מן הצד השני, וחוסר כיוון לעתיד.

הסרט נפתח ביום ראשון בו אלכס חוגג את יום הולדתו ה-19 בנסיעה מעיירה הענייה למרכז רומא, לשהות במרכזי קניות ומבט לכיוון הוותיקן. הוא נוסע יחד עם קווין, הצעיר ממנו במספר שנים וחברתו ברנדה, שמודיעה לו שהיא בהריון. אחרי סיקוונס ארוך של ניסיון להעביר את היום בלי יותר מדי כסף, אלכס מוצא עבודה אצל מגדל חיות גרמני שחי בסמוך לסבתה של ברנדה, בעוד שני חבריו יוצאים לבלות לבד, באופן מתגבר.

אלכס מרגיש יותר ויותר מנותק מהכיוון של חייו ומברנדה, שדומה כי למרות ההריון היא עדיין חיה עבור הרגע, לצד אמונה יותר אדוקה בדת. הפער בין המציאות החדשה לבין התכתיבים של המסורת מוסיף לריחוק, בסדט שמקדם את הנרטיב שלו לצד עריכה המשלבת אסתטיקה של רשתות חברתיות עם מבט ארוך וכואב יותר. השילוב מייצר קולנוע מאתגר ומעניין, כזה שלפרקים דבר לא קורה בו ולעתים נדמה שמתרחשים בו יותר מדי דברים. סוג של כאוס מכוון שבסופו של דבר נראה כי יש מאחוריו יד מכוונת.

סרטי ערפדים

For Night Will Come

ארבעה סרטי ערפדים היו בפסטיבל, כולם די טובים. על "הרוזן" שיעלה בסוף השבוע בנטפליקס כבר הרחבתי, שלושת האחרים יסתפקו בדיון מקוצר.

For Night Will Come – הוקרן במסגרת ״אופקים״ והוא הכי קרוב לדרמה ריאליסטית מבין סרטי הערפדים. הגיבור שלו הוא נער שהיה ערפד מלידה, למרות שהוא היחיד במשפחה שלו עם התסמונת. המשפחה עוברת לעיירה קטנה בצרפת בעוד הוא מנסה להרגיש שייך, כאשר אמו דואגת לגנוב לו תרומות דם מעבודתה כאחות. הוא לא ממש מצליח להשתלב בחברת בינו גילו, בין היתר בגלל שקשה לו עם חשיפה ישירה לשמש, אבל נערה אחת כן מוצאת בו עניין. בהדרגה, הסרט עובר מדרמת התבגרות לאימה כאשר הגיבור נלחם ברצון שלו לא להזיק, לבין הטבע שלו שמתפרץ ויוצא משליטה. זה קורה כאשר הוא הגיע לגיל בו שתיית דם מוכן כבר לא  מספיקה. יחד עם זאת, הוא לא רוצה להזיק לשלוש נשים שאוהבת אותו: האינטרס הרומנטי, האחות הקטנה ובעיקר האם שמכונה לעשות עבורו יותר ממה שהוא מוכן לעשות עבור עצמו.

Humanist Vampire Seeking Consenting Suicidal Person – הזוכה בפרס הבימוי במסגרת ״שבוע הבמאים״/״ימי ונציה״ הוא מציע גרסה קומית יותר לסיפור נעורים כערפדית. סשה אמנם בשנות הששים לחייה כבר, אבל זה הופך אותה למתבגרת בשנים של ערפדים. העניין הוא שמילדות, הניבים שלה לא יצאו ובכלל היא מסרבת לפגוע בבני אדם, מה הופך את ההישרדות לקשה. במשך עשורים ההורים שלה צדו בשבילה והשאירו לה שקיות דם בפריזר, אבל אחרי שהם לומדים כי הניבים שלה כן צמחו בנסיבות מסוימות, היא נשלחת לחיות אצל הדודה ובעיקר בת הדודה, שם אין ארוחות חינם. במקביל, היא פוגשת את פול, נער עם קשיים חברתיים שדומה כי לא איכפת לו למות, אבל הקשר ביניהם לא מגיע לשלב עליו נרמז בכותרת הסרט עד לסיום. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

The Vourdalak – סרט זה מ״שבוע המבקרים״ הוא עיבוד לנובלה קלאסית של טולסטוי מן המאה ה-19. הכוונה היא לבן-דוד של לב טולסטוי המפורסם, אלכסיי קונסטנטינוביץ' טולסטוי, שכתב סיפור על משפחה שאביה הופך לערפד וכך גם יתר בני המשפחה, ועל דיפלומט צרפתי שמתארח בביתם. הסיפור נכתב כחצי מאה לפני דרקולה ומציע גותיקה אחרת, אם כי העיבוד הזה מוצא דרך להדגיש את הפיתוי המיני כמה שמפיל את הדיפלומט. הסרט מתנהל בקצב איטי מדי, אבל קטעי האימה טובים וגם ההופעה של אריאן לאבד בתור בת משפחה שיש בה משהו מכשף ומרתיע עוד לפני חשיפת הערפד, שהוא באופן מוחלט לא אנושי למרות שמתייחסים אליו כאבא. השחקנית היווניה היא אשתו של יורגוס לנתימוס (אם כי בניגוד לעבר, היא לא משתתפת בסרטו הנוכחי) והיא זכתה לציון לשבח על המשחק שלה. מה שאומר פסטיבל מוצלח בסך הכל למשפחה.