פסטיבל ונציה 2023: ״מסכנים שכאלה״, ״טאטאמי״, Explanation for Everything, Finally Dawn

פסטיבל ונציה מתקרב לנקודת האמצע שלו ואני מתקרב לגבול היכולת שלי. זאת משום שאני צופה בכמות סרטים גדולה יותר ממה שאני כותב עליה, חמישה עד שישה סרטים ביום מאז הפתיחה, אם כי אני מתכוון להוריד מעט את הקצב. ולא תמיד יש זמן לכתוב בנחת. בכל מקרה, בדיווח הזה תמצאו עוד סרטים שאהבתי: שניים מן התחרות הרשמית כאשר בשניהם מופיע ווילם דפו, ושניים מן המסגרת המשנית "אופקים", שניהם בעלי רלוונטיות לישראל.

Poor Things
מסכנים שכאלה

חמש שנים חלפו מאז ״המועדפת״, סרטו הארוך הקודם של יורגוס לנתימוס והסרט שקירב אותו יותר מכל למיינסטרים. כעת הוא חוזר להציג בבכורה בוונציה וניתן היה לצפות כי הזליגה לכיוון העידון תימשך. הוא שוב חתום רק על הבימוי ולא על התסריט, שוב אמה סטון מגלמת תפקיד חשוב בסרט, שהוא עיבוד לספר של אלאסדייר גריי, כאשר את התסריט עיבד טוני מקנמרה. למרות הצוות הזה שהביא את ״המועדפת״, זהו לנתימוס בצד הכי פרוע שלו, בסיפור שיש בו הדים ל״שן כלב״ וכמות גדולה של תכנים לא נוחים לצפייה. כולל ניתוחים מדממים, קצת הפרשות, והרבה סצנות סקס קומיות-טרגיות ובלתי מוסריות.

ווילם דפו מגלם רופא מנתח בשם גודווין בקסטר, בלונדון של מתישהו בעבר. גודווין בקסטר דמות שהיא בו זמנית ד״ר פרנקנשטיין והמפלצת של פרנקנשטיין – אישיותו עוצבה בידי אב שהיה בעצמו מנתח מתעלל וביצע ניסויים, אך הבן לקח את הניסויים שלב אחד קדימה. הבית שלו מלא בחיות שהיו יכולות להיות חלק מ״פריקים״ של טוד בראונינג או מ״האי של ד״ר מורו״. אני מציין את כל זה כי הסרט שואב הרבה השראה מקולנוע הפנטזיה והאימה של שנות השלושים, אך הוא עושה זאת בשפה חזותית הקופצת בין שחור לבן וצבע, משתמש הרבה בעיוות שולי התמונה בעדשות עין הדג, וכאשר יש סצנות חוץ השמיים לעולם אינן ריאליסטיות. הצלם רובי ראיין נהנה לאתגר את עצמו בכל סצנה.

בבית בקסטר גם גדלה הגיבורה הראשית של הסרט – בלה. היא מגולמת בידי אמה סטון ולכן יש לה גוף של אישה בוגרת, אבל היכולת המנטלית שלה לא תואמת את מצבה הפיזי. בראשית הסרט היא קרובה מנטלית לגיל שנה, אבל היא מתפחת מהר. גודווין בקטר מגייס סטודנט מצטיין (ראמי יוסף) כדי לעקוב אחרי ההתפחות שלה, ואף כי עדיין קשה לה עם שליטה בגוף ועם נימוסים. ההתקדמות בשפה מרשימה והיא גם מגלה את ההנאה המינית לפני שהיא ממש מבינה את ההשלכות. לא כל הגברים בחייה נוהגים באתיקה דומה בנושא הזה, כאשר לשני הרופאים מצטרף גם פלייבוי בשם דנקן ודרברן (מארק רפאלו), ששמח לנצל את הפתיחות המינית וחוסר המודעות של בלה, ואף מוציא אותה מהבית לרחבי אירופה.

כרגיל אצל לנטימוס, המוזר תמיד יכול לפנות מקום למוזר ופרובוקטיבי יותר. התמהיל כולל גם הומור משובח, ביקורת חברתית על שליטה ופערי מעמדות וכל התנייה חברתית כנגד החופש. הוא ביקר בטריטורית הללו בעבר, אבל הוא יודע להוציא מהן מטעמים חדשים בעיקר כי דומה כי הכישורים הקומיים של סטון מתאימים לסגנון שלו כמו כפפה ליד.

Finalmente l’alba / Finally Dawn
סוף סוף בוקר / לבסוף שחר

לא באתי עם ציפיות גבוהות במיוחד לסרטו החדש של סבריו קוסטנזו (״לבבות רעבים״, ״החברה הגאונה״) ואולי לכן זה אחד מן הסרטים שיותר נהנתי בהם – מחווה לאהבת הקולנוע שהיא בו בזמן ביקורת מפחידה על התעשיה ועל שחיתות של כל בעלי כוח. הסרט משלב בין שני נרטיבים נפוצים: צעירה הזוכה למגע עם תעשייה נוצצת, ולילה אחד בו הגיבורה צוללת לעולם מוזר ולא נודע. כל הסרט משלב בין אימה לבין גילוי עצמי והיפתחות לחיים.

העלילה מתרחשת בשנת 1953, תקופה של מעבר בקולנוע האיטלקי. הדבר ניכר כבג בפתיחה, אחרי צפייה בסרט עם כוכבים בילאומיים על מלחמת העולם השנייה ברומא. הטענה הנשמעת: הבמאים האיטלקיים מוציאים החוצה את הכביסה המלוכלכת, וגם הסרטים ההוליוודיים הפכו לקודרים. אבל הסרט מצביע על השינוי וחלקים ממנו מתכתבים עם הקולנוע האיטלקי החדש שהחל להתעצב, כלומר עם יוצרים כמו פליני וז׳אנר הקומדיה האיטלקית בדגש על מריו מוניצ׳לי. הסרט של קוסטנזו כולל השפעות ישירות משני הכיוונים, כאשר ברקע גם שיתוף הפעולה עם הוליווד שבעצמה עוברת מהפך בניסיון לייצר קולנוע אפי. הדבר בא ביטוי בהפקה של סרט על מצרים העתיקה, שמצולם באולפני צ׳ינה צ׳יטה המיתולוגיים ברומא.

לתוך צילומי הסרט הזה מגיעה מימוזה (רבקה אנטונאצ׳י), צעירה בת למשפחה ממעמד הפועלים ברומא. מימוזה מגיעה לאולפנים יחד עם אמה ואחותה בתקווה להשיג עבודה כניצבת. באולפנים, מימוזה צופה בגלגל חדשות על מקרה של אישה בת גילה שעבדה כניצבת ונמצאה מתה בחוף ים בסמוך לפרוור עשיר (פרשיה אמתית שהייתה ההשראה המקורית לסרט). היא גם מגיעה לסט בחיפוש אחר בנות משפחתה, שם היא חוזה גם באבק הכוכבים של השחקנים ההוליוודים בהם ג׳וזפין אספרנטו (לילי ג׳יימס) ושון לוקווד (ג׳ו קירי). לקנאת הניצבות המקצועיות יותר, אספרנטו שמה לב למימוזה, מעניקה לה שמלה ונעליים והזמנה לצאת לבלות איתה את תום הצילומים. זוהי הזמנה שלא ניתן לסרב לה, למרות שמימוזה מנסה – היא לא רגילה לבלות שלא בחברת משפחתה, וזה גם הערב בו הארוס שלה אמור להגיע. מדובר בשוטר לא מושך המבוגר ממנה בכמה שנים, אבל קשה למצוא שידוך עם משרה יציבה.

לעומת הארוס, העולם של ג׳וזפין אספרנטו פרוע, מפתה ומזמין, בעיקר כשהוא מתווך לגיבורה דרך הידיד דובר האיטלקית של הכוכבת, סוחר אמנות אמריקאי שחי ברומא (זה התפקיד של ווילם דפו כאן והוא נהדר) ומנסה להתעדכן עם משפחתה. מימוזה יוצאת לערב שהוא גם מפגש עם העולם עליו חלמה וגם סיוט בעל סכנה ממשית, בעיקר כאשר הקבוצה נוטשת את מסעדת היוקרה לטובת מסיבה באחוזה שמערבת אנשים עשירים ומושחתים, אבל גם עוד כוכבים נערצים. כולל אלידה ואלי האיטלקיה (אלבה רורוואכר מדלמת איקון אמתי של התקופה), שמסבירה למימוזה את המצב: ג׳וזפין משתמשמת בה בתור שעשוע, אחרים יכולים לנצל אותה בדרכים אחרות.

הסרט מצליח לשמור בו זמנית על שני הטונים – תיאור הקסם, המשיכה והשחרור של חיי הזוהר ו/או הקולנוע, לצד האכזריות שבפערי מעמדות, שקרים אנושיים וניצול התמימות. גם אם זו תמימות אשר מימוזה מתפקחת ממנה, לפחות חלקית ולאורך הסרט. מעניין מה יו״ר חבר השופטים של הפסטיבל, דמיאן שאזל, יחשוב על סצנת מסיבה ארוכה, שמזכירה חלקית את ״בבילון״ שלו. אם כי בסרט הזה יש פחות ביזאר ויותר מערכות יחסים אנושיות, גם בתוך הכאוס של עולם המפורסמים. עד סוף הסרט יש גם מספר הזדמנויות לחילופי תפקידים – השחקנית ההוליוודית נראית פגיעה ומעוררת הזדהות, מימוזה נראית כמוכשרת וכמי שסוחפת המונים.

Explanation for Everything
יש הסבר להכל

במסיבת העיתונאים בה נחשפה תוכניית הפסטיבל, בזמן הצגת הסרטים במסגרת ״אופקים״, מנהל הפסטיבל אלברטו ברברה אמר על הסרט ההונגרי הזה כי יהיו אנשים שיגידו שהוא היה צריך להיות בתחרות הראשית. אחרי שעתיים וחצי של צפייה בתזמון לא נוח, אני יכול לומר שאני בהחלט אחד מן האנשים הללו. למרות שלא בטוח כי הדרמה הזו תדבר לכל אחד, או אפילו תצא עם פרס כלשהו מן הפסטיבל. בנוסף, ייתכן שגם בימים אלו היא מהדהדת חזק יותר לצופה ישראלי.

גאבור רייס, שביים כתב יחד עם אווה שולץ וגם התשתתף בעריכה, מספר סיפור שרובו מתרחש במהלך שבוע אחד בבודפשט, כאשר כל יום מוצג מפרספקטיבה של מספר דמויות, כולל סתירות לגבי אירוע חופף. לא מדובר בסתירות גדולות אלא בהבדלים קטנים, המראים איך כל אחד מתרכז בדברים סובייקטיביים, ולפעמים חש אשמה על דברים אחרים.

הדמות שמניעה את רוב העלילה היא אבאל, נער בן 18 העומד לסיים את התיכון ומתכונן לבגרות בעל פה בהיסטוריה, מקצוע בו הוא מתקשה. זאת בניגוד לחברתו ינקה, בה הוא מאוהב. ינקה עצמה חושבת מכיוון שונה. הסרט גם מציג את אביו השמרן של אבאל, את המורה להיסטוריה המתמודד עם קשיים במקצוע שלו ובחיי הנישואין, וגם עיתונאית צעירה שתמצא סקופ בסיפורו של אבאל. סקופ שקשור גם למתחים הפוליטיים בין השלטון ההונגרי הפטריוטי לשכבה האינטלקטואלית.

הסרט בהחלט פוליטי ויש לו עמדה ונטייה לכיוון אחד הצדדים, אבל הוא לרגע לא רק פוליטי ואין בו אף נבל מוחלט. גם הדמויות שהסרט ״בצד שלהן״ מוצגות כפגומות, מלאות בגאווה הפוגעת גם בטענות שלהן ובהצלחה שלהן. כל דבר בסרט נבנה היטב ובאמינות, לכל דבר יש הסבר כמאמר הכותרת, בדיוק כפי שקל להבין כיצד דברים יוצאים מפרופורציה והמציאות מעוותת בידי סיסמאות. זה לא סרט קל לשיווק או אפילו להגדרה, ולא סרט מהפכני בסגנון, רק מקרה של יצירה חכמה ומדוייקת שמותירה מחשבות אחרי הצפייה וטעם של עוד.

Tatami
טאטאמי

נמשיך עם מסגרת ״אופקים״ ועם הסרט שזכה בקבלת הפנים הכי חמה מכל הסרטים בהם נכחתי עד כה. סרט שהוא גם הנציג הישראלי היחיד בפסטיבל מחוץ למסגרת VR החצי נפרדת. חלק ממחיאות הכפיים נבעו מכך שהוא שיתוף פעולה של יוצרים מישראל ומאיראן, חלק בגלל הממד הפוליטי של סרט המדבר על חופש של ספורטאיות בפרט ואזרחיות באיראן בפרט, וחלק מן הסתם בגלל איכות הסרט, שמנצל היטב את המבנה של סרט ספורט לטובת אמירה מרגשת.

זהו הסרט השני השנה לבמאי גיא נתיב, שקיבל השראה ליצור אותו בעקבות מקרה של מתאגרפת אירנית שמרדה במדינתה, ואף היגרה לצרפת, משום שעמדו להעניש אותה על כך שהתחרתה מחוץ למדינה ללא חיג׳אב. בהשראה רופפת ממקרים אחרים, נתיב שיתף פעולה עם התסריטאית אלחאם ארפני והעביר את ההתרחשות לאליפות העולם בג׳ודו. אל כס הבימוי הוא צירף את זאר אמיר אברהימי, הזכורה כשחקנית הראשית ב״עכביש קדוש״, שגם מגלמת את אחד התפקידים הראשיים (ארפני מגלמת תפקיד משנה).

אברהימי מגלמת את מרים, מאמנת נבחרת הג׳ודו של אירן וגיבורה לאומית בזכות הישגי העבר שלה בתחום, למרות שאת המדליה הפסידה בגלל פציעה מוטלת בספק. שוט הפתיחה של הסרט מציג ספורטאיות רבות ברכב בדרך לתחרות, כל אחת מהן מרוכזת במוזיקה שהיא שומעת ובמציאת השלווה הפנימית, כל אחת יכולה להיות הגיבורה. בפועל, הגיבורה היא ליילה (אריין מנדי), אם צעירה שבעלה ובנה מעודדים מרוחק בעוד היא פוגשת מתחרות שהיא מכירה מתחרויות קודמות. כולל המתחרה הישראלית, שמתעניינת במצב המשפחה שלה. מכיוון שמדובר באליפות עולם, הפרופיל גבוה ואחרי שליילה מצליחה מעבר למצופה, מתחיל להגיע הלחץ מן האיגוד ומאוחר יותר מן הממשל – בגלל שיש סיכוי קלוש למפגש מול ישראלית בשלבי ההכרעה, הם מבקשים שליילה תפרוש. הבקשה כוללת איום ישיר על בני משפחה של הג׳ודוקא ושל המאמנת שלה.

הסרט מצולם בשחור לבן (טרנד בולט בפסטיבל השנה) וביחס מסך 3:4, מה שמייצר תחושה של קלאוסטרופוביה, וגם מעמיד במרכז את הנקודה החזקה ביותר: שתי השחקניות הראשיות בהופעה שקשה שלא להתרגש ממנה. הדילמה פשוטה אך בלתי אפשרית והשאיפה להצלחה ולשמירה על כבוד הג׳ודו עוברת היטב, כמו גם ההבנה כי לאום הוא חלק קטן מהזהות האישית. שוט הפתיחה מראה גם כי כל אישה מצאה לעצמה תחושה של חופש, אבל החופש הזה נרמס כאשר מותחן פוליטי פולש לסרט הספורט.

לצד דברי השבח, יש לציין כי יש בסרט כמה רכיבים שנראים מאולצים או מלאכותיים. כמו שדרים אמריקאים שנדמה כי תמיד מתמקדים בליילה, או שיטת התחרות שכוללת עיגול פינה קטן מול עולם הג׳ודו האמתי (בלי להרוס: לפני שלב רבע הגמר נאמר כי המפסידה בטוח תצא בלי כלום, אבל זה לא נכון בענף הזה עד כמה שידוע לי). אפשר להוסיף דמויות משנה שהן רק פונקציות עלילתיות ואת העובדה שהקהל לא נראה בסרט, גם בגלל אילוצי הפקה שצולמה בסודיות. אולם, הפגמים הללו רק תורמים להבאת הרגש הבסיסי לקדמת הבמה, בצורה אפקטיבית.