פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 6: "חולה אהבה בשיכון ג'" (1995)

עם הטקס השישי של פרסי הקולנוע אנחנו נכנסים לעידן חדש בפרויקט. לא מבחינת האקדמיה או הפרס, אלו נשארו בדיוק אותו דבר, אבל החל מהנקודה הזו משהו אצלי משתנה. 1995 היא שנה משמעותית בשבילי כי אז, כשהייתי בן 12, גיליתי את הקולנוע הישראלי, והכול נצבע בצבעים אחרים.
סרט הקולנוע הישראלי הראשון שראיתי בקולנוע היה "עץ הדומים תפוס", ולאחריו הגיע "לילסדה" (קצת על החוויות מהם פירטתי בעבר). זה אומר שלראשונה מאז שהתחלתי לכתוב על זוכי הפרס, הגענו לשנה בה צפיתי בכל הפיינליסטים בזמן אמת. למעשה, גם את הטקס ראיתי בזמן שידורו.
כמובן שמעתה לא אשען רק, או אפילו בעיקר, על זיכרון בכתיבת הפרקים. גם כי עבר זמן רב מאז וגם כי זה אף פעם לא רעיון טוב באופן כללי, אבל בכל זאת הייתה לי קצת תחושה של השטח, ובעיקר האישיות שלי כצופה בוודאי תמצא את עצמה באופן יותר נוכח בין הדברים.

אז כדי למקם את עצמנו, לאלו שרק עכשיו מצטרפים לפרויקט ואלו שמלווים אותו מאז תחילתו, הגענו ל-1995, עוד שנה לא פשוטה לקולנוע הישראלי הנמצא במאבק תמידי מול הזרמת מימון מהממשלה וקהל חשדני (אלו דברים שכתבתי גם בפרקים הקודמים, אבל אני יוצא מנקודה שלא כולם נחשפו אליהם). המצב היה כל כך קשה, שאל תחרות פרס הקולנוע הישראלי, אז עדיין ללא שם רשמי, נרשמו בסך הכול שמונה סרטים. זו נחיתה מאוד גדולה מהשנים שלפניה, בהן התחרו בין 14 ל-11 סרטים.
כמו עד כה, התהליך היה שמצביעי האקדמיה צפו בסרטים (יש לקוות) ולאחר מכן כל אחד מהם סימן את הנבחר שלו ב-13 קטגוריות לסרטים בדיוניים באורך מלא, לסרט התעודה ולדרמת הטלוויזיה. בטקס עצמו נחשפו שלושת הסרטים עם הניקוד הגבוה ביותר, כלומר מועמדים לדקה וחצי, ואז נפתחה המעטפה בה היה המקום הראשון, כלומר הזוכה.
אמנם שמונה סרטים התמודדו, אבל רק חמישה מהם שמעו את שמם מוקרא במהלך הטקס: "חולה אהבה בשיכון ג'", "לילה לבן", "לילסדה", "עץ הדומים תפוס" ו"שחקנים". הם היחידים שנכנסו לשלישיות, שניים מהם רק פעם אחת.
"ב-72 לא הייתה מלחמה", "הכוכב הכחול" ו"זיכרון דברים" היו שלושת המתמודדים שלא הוזכרו כלל בטקס.

יותר מזה, מתוך כל 13 הקטגוריות, עשר מהן כללו אך ורק את אותה השלישייה בדיוק: "חולה אהבה בשיכון ג'", "לילסדה" ו"עץ הדומים תפוס". כך שוב ושוב, מלבד פרס השחקנית הראשית, פרס השחקן הראשי (שם בקטע די מדהים, יוסף שילוח של "לילסדה" הוחלף בשלום שמואלוב של "לילה לבן") ופרס שחקן המשנה.
אך על אף שנראה כאילו באמת יש פה מרוץ של שלושה סרטים, אם זכרוני אינו מטעה אותי, היה די ברור ש"חולה אהבה בשיכון ג'" הולך להיות הזוכה הגדול מטעמים די ברורים מאליהם. הוא היה סרטו החדש של שבי גביזון, האיש שסחף את הטקס הראשון עם "שורו"; ובכיכובם של מי שנחשב לגדול שחקני המסך של התקופה משה איבגי, והשחקנית-יוצרת ששנה לפני זה כתבה את הזוכה הגדול "שחור", חנה אזולאי-הספרי. בנוסף, "חולה אהבה בשיכון ג'" היה היחיד שהיה מועמד לכל 13 הקטגוריות, ובסופו של הטקס יצא עם שמונה פרסים, מה שמיקם אותו במקום השני של שיאני הפרס – אחרי "מעבר לים" ו"החיים עפ'י אגפא" שזכו בתשעה.
באופן כנראה מקרי למדי, אנחנו עם שני זוכים רצופים שעוסקים במתמודדי בריאות הנפש.

ב"חולה אהבה בשיכון ג'" חזר גביזון – הראשון שביים שני זוכי פרס הסרט הטוב ביותר – אל נוף ילדותו בקרית ים, ושם מיקם את סיפורו של ויקטור (משה איבגי), גבר עלוב למדי שחי עם אימו האלמנה, ומחדר השינה שלו משדר לכל השכונה סרטים דרך הכבלים הפיראטיים, בעיקר דרמות טורקיות ומצריות, להנאת כל התושבים שבגדול אין להם יותר מדי אטרקציות ביומיום. כאשר לשכונה מגיעה מיכאלה (אביגיל אריאלי), שחקנית צעירה ויפה מתל אביב שעברה למקום בעקבות עבודתו החדשה של בן זוגה (מנשה נוי), ויקטור מפתח אליה אובססיה מוחלטת ולא לגמרי שפויה, מאמין לא רק שהיא האישה בשבילו אלא שגם היא בעצמה מאוהבת בו ועוד רגע תיטוש את חייה בשבילו. הוא לא מפסיק להטריד אותה ואת בן זוגה, מציע לה הצעות מגונות ומסתובב סביב דירתם.
לאחר דחייה נוספת מצדה, כשהעלבון והאכזבה שוברים את רוחו לגמרי, ויקטור מאושפז במוסד לבריאות הנפש המקומי, שם הוא מתחבר עם מאושפזת אחרת, לבנה (חנה אזולאי-הספרי), הטוענת שהיא נצר למשפחת רבנים ידועה ולה בעל וילד אותם אסור לה לראות. אבל גם מתוך כותלי המוסד ויקטור ממשיך בקיבעון שלו אל מיכאלה, ובעזרת הכבלים הפיראטים הופך את העניין לכזה שתופס את תשומת הלב של כל השכונה, אירוע שלכל אחד יש מה לומר לגביו, שאפילו יצריך את מיכאלה להתמודד אתו.
את הסרט הפיקו ענת אסולין ושבי גביזון (בקרדיטים מופיע גם אנריקה רוטנברג, זוכה האופיר על "נקמתו של איציק פינקלשטיין". גם בו היו מעורבים אסולין ואיבגי), וכלל גם פגישת מחזור של "שורו" עם הצלם יואב קוש והעורכת טלי הלטר-שנקר. את המוזיקה הלחין אהוד בנאי, ששירו הנפלא "טיפ טיפה" משולב במספר חלקים במהלך הסרט.

בשלב הזה, רגע לפני שנדבר על הסרט עצמו ורצף הזכיות שלו, אין ברירה להתייחס למשהו שנמנעתי ממנו עד כה באדיקות מוחלטת, שלחלקכם אולי היה קשה איתה. אבל בשלב הזה יהיה די בלתי אפשרי שלא להזכיר אותו.
"חולה אהבה בשיכון ג'" הוא השלישי מבין ארבעה זוכי פרס הקולנוע הישראלי בהשתתפות משה איבגי, וגם הפעם השנייה מתוך שלוש בהן הוא עצמו זכה בפרס מטעם האקדמיה. איבגי היה לאחד האנשים שהכי מזוהים עם הקולנוע הישראלי, וכל התארים שהגיעו אליו במרוצת השנים הורווחו ביושר. יחד עם זה, ב-2020 הורשע איבגי לראשונה בביצוע מעשה מגונה, וב-2021 נגזרו עליו 11 חודשי מאסר בפועל, לאחר שהתקבלו עוד ועוד תלונות נגדו של נשים על הטרדות ומעשים שפשוט לא אמורים להיעשות על ידי אף אדם, בטח לא מישהו בעמדת כוח כל כך משמעותית כמו איבגי. ב-2022 איבגי יצא לחופשי לאחר שוועדת השחרורים קבעה כי הוא השתקם.
הסיבה שלא התייחסתי לנושא הכאוב הזה עד כה היא כי לא חשבתי שזה רלוונטי לדיון על הסרטים בהם הוא כיכב. מבחינתי, וזה בסדר לא להסכים איתי, אדם שריצה את עונשו וחזר לחברה לא הכרחי שיעמתו אותו עם עברו בכל הזדמנות. אני סולד מהמעשים המחליאים בהם הוא הואשם, אני מאחל לקורבנותיו רק שקט נפשי וחיים מלאים וטובים, אבל עד כה היה לי נוח פשוט להתרכז בסרטים וביוצרים שמסביב לו. הפעם, בהתחשב בנושאים שבהם עוסק "חולה אהבה בשיכון ג'" וההתנהלות של ויקטור, הדמות שמגלם איבגי, זה כל כך חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה העכשווית בסרט, שבעיני אין ברירה אלא להזכיר את זה.

הרבה סרטים משנות התשעים, ובקולנוע הישראלי בפרט, התיישנו מאוד לא טוב בכל מה שקשור ליחס למיעוטים, נשים, מזרחים, להט"בים או ערבים. למעשה, כתבתי על כך גם בהקשר לסרטו הקודם של גביזון, "שורו". המקרה של "חולה אהבה בשיכון ג'", הוא חריף הרבה יותר, כי מאוד קשה לעשות את ההפרדה כיום בין הדמות ופעולותיה, לשחקן שמגלם אותו ומה אנחנו יודעים עליו היום.
עכשיו שזה נאמר – ואולי היה צריך להיעשות גם קודם – אני מרשה לעצמי להניח לזה ולהמשיך הלאה.

ביחס לאפס העניין שעורר הקולנוע הישראלי בשנות התשעים, "חולה אהבה בשיכון ג'" היה סיפור די גדול, לא מעט בזכות סצנה אחת המופיעה במחציתו, בה מופיעים שני השחקנים הבולטים בו, ועוד כמה, בעירום מלא. אני הייתי בטוח שהביקורות נעמדו לצדו באופן גורף, אבל ממעבר על הארכיון של ספר הקולנוע הישראלי התגלה שגם היו כאלו שתקפו אותו, בעיקר היחס אל הדמויות והנושא העדתי. הקהל בכל זאת הגיע בהמוניו, ואפילו כמה רגעים ממנו המשיכו להדהד הלאה, כמו "אל תלכי, אוולין, אל תלכי" ו"תחליט – ערבי או משקפופר" שנתקעו לי בזיכרון גם עשורים מאז הצפייה. לא הייתי ממהר להכריז על הסרט כקאלט, אבל הוא בהחלט כזה שחוזרים אליו ומצביעים לכיוונו בכל פעם שמדברים על שיאי הקולנוע הישראלי.

מהמקום הביוגרפי שלי, שהוא הכי רחוק מאובייקטיביות שאפשר לחשוב עליו, אני (היום כמו אז) שייך ללא סייגים למחנה "לילסדה" של שמי זרחין, אחד הסרטים הראשונים שגרמו לי להאמין בקולנוע הישראלי. אבל חשיבותו בנוף של "חולה אהבה" איננה כזו שאפשר לבטל. בנוסף, באמת יש משהו נוגע ב"חולה אהבה בשיכון ג'", כזה שמקשה להוריד ממנו את העיניים או לעצור מלהיסחף בקסמיו.
אני לא בטוח מה היה בנק ההשראות של גביזון בסרט הזה (ב"שורו" זיהיתי בונואל וחנוך לוין, מבקרים אחרים הצביעו על אלן רודולף ורוברט אלטמן), אבל אני ראיתי בסרטו השני הרבה מהקולנוע של ויטוריו דה סיקה, ואני אהיה די מופתע אם גביזון לא חשב על זה גם. יש שוט אחד שהוא כמעט אחד-לאחד "נס במילאנו", כאשר גברי השכונה עוברים מחלון מואר למשנהו, ממש כמו אנשי השוליים האיטלקיים שמחפשים את חום השמש באשפתות העיר. בשוט לאחר מכן ויקטור הולך בשכונה כשלצידו כלב, מה שלי ישר הזכיר את "אומברטו די". וואן-טו-פאנץ' שלגמרי לוקח אל הבמאי האיטלקי המופלא. אבל גם מעבר למחוות הנקודתיות לדה-סיקה, אלו הסטינג והדמויות העלובות-מקסימות של "חולה אהבה", שמנסות למצוא לעצמן מקום בתוך עולם שלא סופר אותן, עם עיצוב פריים עדין ומחבק, שלגמרי פותח את הלב.
עם זאת, מבחינתי, "חולה אהבה בשיכון ג'" הוא כזה שאני מעריך ואוהד הרבה יותר מאשר אוהב ומעריץ. אמנם כל אלמנט נפרד בו – מהעיצוב, דרך המשחק, הצילום והמוזיקה – הוא הצלחה שקשה לערער עליה, אבל כיצירה שלמה מדובר במשהו הרבה יותר מורכב, וכן, אפקט איבגי לגמרי חלק מזה, למרבה הצער. פשוט בלתי אפשרי להפריד בין השניים.

מלכתחילה גביזון הלך על אתגר לא פשוט – לבסס סרט שלם על דמות של אנטי-גיבור, וזה להשתמש במילים עדינות. ויקטור הוא אדם על סף הבלתי נסבל, ולכן הליהוק של איבגי הכל כך מוכשר הוא קריטי, שלא נאמר גלגל הצלה. קשה מאוד להיות בצד של ויקטור, מטרידן וגוזמאי וכזה שמרוויח כסף בזכות פעילות לא חוקית, אבל החיבה שאיבגי מייצר מעניקה לדברים ממד מרובד יותר. לי זה היה מאוד בעייתי בכל חווית הצפייה בחלקו הראשון של הסרט, כשלא בטוח אם אנחנו צריכים להיות בעד ויקטור או לסלוד ממנו. אני כמובן מאמין שזו בחירה מודעת של גביזון, שבכוונה לא עושה לנו חיים קלים, אבל באופן אישי רוב הצפייה עברה עלי בניסיון למקם את עצמי אל מול מה שמתרחש על המסך. וכשאני אומר "רוב הצפייה" אני מתייחס למשהו כמו תשעים אחוז ממנו, עד שמגיע הפאנץ' המוחלט של הסרט. זה רגע של כמה שניות ממש לפני שהסרט מסתיים, שארגן לי את כל מה שראיתי עד כה באופן די מושלם, והבהיר לי כמה חכמה ואמיצה הדרך שבחר בה גביזון. סצנה שפשוט תופרת הכל לרמה של מאסטר.
אני מתייחס כמובן לרגע שבו ויקטור מביא אל חצר המוסד את אוולין (פנינה טורנה), מושא האובססיה של חרפוף (שמיל בן ארי בהופעה שהיא ההגדרה של "אין תפקידים קטנים". הוא לא נרשם לפרס שחקן המשנה מהסרט, אלא טוביה גלבר), זה שכל ערב יוצא וזועק לה לשווא שלא תעזוב אותו. כל מהותו של חרפוף הצטמצמה לניסיון עקר לגרום לה לחזור אליו, והנה היא חוזרת, היא עומדת מולו, רוצה את נוכחותו בחייה. חרפוף משוחח עמה שיחה נימוסית חביבה ומנותקת רגשית לחלוטין, ואז מבקש ממנה לסלוח לו, נעמד במרכז החצר, וזועק שוב שלא תעזוב אותו בזמן שהיא בוהה בו נסערת מהצד השני של הגדר.
זה הרגע בו כל "חולה אהבה בשיכון ג'" הסתדר לי, עם ההבנה שהסרט הוא על חיים בצל אובססיה לשם האובססיה בלבד. גם דמותו של ויקטור שרוצה את מיכאלה, גם חרפוף שמבקש את שובה של אוולין, וגם אליהו (אורי גבריאל האחד והיחיד) שרוצה להשתלט על עסקי הכבלים הפיראטיים, כולם מקדישים את כל זמנם ומרצם לתפוס משהו שאיננו שייך להם, וכשהוא סוף סוף בחזקתם אין להם מושג כיצד להתמודד אתו. המהלך הוא לא בשביל לנכס משהו שנמצא מחוץ להישג ידיך, אלא פשוט לרצות משהו. המשמעות היא בתשוקה, ולא במושא שלה. זה חזק וזה מרגש וזה מכווץ את הגוף. זו אמת שאנחנו מכירים מהחיים שלנו, אבל ספק כמה פעמים טופלה באופן כל כך מדויק ויפה ביצירת אומנות נראטיבית.
השאלה האם זה מצדיק צפייה של כמעט שעה וחצי מבלבלת ולא נעימה (שוב, במחשבה תחילה של היוצרים, לא בטעות) היא פתוחה. לי בטח אין תשובה אליה.

על אף הכול, בין ההצלחות והקשיים, קשה להתווכח עם שמונה הזכיות של "חולה אהבה בשיכון ג'", אם כי יש הרבה מאוד כוכביות והערות שוליים.
גם אם באופן אישי הייתי מצביע ל"לילסדה" בפרס הסרט הטוב ביותר, אלו שלקח "חולה אהבה" ביניהם הבימוי, התסריט, המוזיקה, השחקן הראשי, עיצוב הפסקול והעריכה, הם אינם שבקלות ניתן לערער עליהם. בהקשר הזה צריך לשבח את האקדמיה שלא הלכה כהרגלה להצבעה האוטומטית, אלא באמת בחנה את המתמודדים והקטגוריות, מעניקה לדוד גורפינקל פרס שני ברציפות על צילום "עץ הדומים תפוס" (סרט ההמשך היפה ל"הקיץ של אביה") או את פרס שחקני המשנה לנציגי "לילסדה" ו"שחקנים".
הביף היחיד שלי לגבי זכייתו של "חולה אהבה בשיכון ג'" הוא בפרס השחקנית הראשית, וזה בהחלט לא באשמת חנה אזולאי-הספרי, שנפלאה פה כהרגלה, במיוחד בהתחשב בתפקיד הקשה שלקחה על עצמה. העניין הוא שאני פשוט לא מבין איך היא התגלגלה לפרס השחקנית הראשית. כלומר, אלא אם כן ההגדרה ל"ראשית" היא "דמות שמופיעה לראשונה באמצע הסרט, נוכחת במשהו כמו ארבע-חמש סצנות בסך הכול ולא עוברת שום תהליך". קטנוני, אני יודע, וכן, ברור לי שחלוקת הראשי-משנה באופיר זה מערב פרוע, שלא נאמר תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, אבל המקרה הזה ממש דוחק את הגבולות.
אזולאי-הספרי הייתה ראויה שתתמודד בפרס שחקנית המשנה, שם הגיעה לה זכייה קלה (למרות ההופעה הנהדרת של אסתי זקהיים, שזכתה על "לילסדה"), בטח על פני מועמדות לאביגיל אריאלי בתפקיד מיכאלה, ששום דבר בגנות הופעתה המקסימה, אבל לא כזו שבאמת מצריכה ממנה יותר מדי מאשר להיות נחמדה. את זכייתה של אזולאי-הספרי בקטגוריה הראשית היה צריך לתת לגילה אלמגור על "לילסדה", שתעניק לה את הפרס שעד היום לא קיבלה מהאקדמיה.
בעוד אנקדוטה נחמדה, אציין שאזולאי-הספרי היא לא היחידה מ"שחור" שזכתה ב-1995 כ"פיצוי" על הפסד בשנה שעברה. גם ציון אברהמיאן, שהפסיד את פרס העריכה שנה לפני כן, זכה עם "חולה אהבה בשיכון ג'" בקטגורית עיצוב הפסקול.
זה אני מנסה לעשות סדר בבלגן, אבל קטונתי. בהסתכלות כללית, בטקס השישי הצליחה האקדמיה שנה שנייה ברציפות – ובפעם הרביעית באופן כללי, אם אתם שואלים אותי – להכתיר את הסרט הנכון לא רק לרגע הספציפי הזה, אלא גם שייצג היטב את המורשת שהיא מנסה לבנות.

שבי גביזון יחזור לסיבוב ניצחון שלישי שמונה שנים לאחר מכן, אז כמובן שנדבר עליו שוב. שנה לאחר מכן יגיע הזוכה האחרון בהשתתפות איבגי ("מדורת השבט"). באותה השנה גם יזכה באופיר האחרון שלו, אבל על סרט אחר ("מטאליק בלוז"). חנה אזולאי-הספרי, שנוכחותה על המסך היא תמיד משהו שאני נלהב ממנו, תהיה מועמדת שוב על הופעתה ב"שבעה", שלצערי לא יקבל פרק משלו מכיוון שהפסיד ל"ואלס עם באשיר". נכון לפרסום הפרק הזה זוהי גם מועמדותה האחרונה לאופיר, על אף שהיא ממשיכה להופיע ולעבוד תדיר, בין אם כשחקנית תיאטרון וטלוויזיה או במאית קולנוע ("אנשים כתומים").
בפרק הבא אנחנו מגיעים לאחד הזוכים הכי בולטים של האופיר, סרט שכל מהותו היא נס מוחלט ובאיזשהו מקום אפילו הגדיר מחדש את העשייה פה. משם נכנס לעידן אחר של פרסי האופיר ושל הקולנוע הישראלי, אז יש עוד המון למה לצפות.

רשימת הזוכים המלאה של פרס הקולנוע הישראלי 1994:
סרט: ענת אסולין ושבי גביזון – "חולה אהבה בשיכון ג'"
בימוי: שבי גביזון – "חולה אהבה בשיכון ג'"
שחקן ראשי: משה איבגי – "חולה אהבה בשיכון ג'"
שחקנית ראשית: חנה אזולאי-הספרי – "חולה אהבה בשיכון ג'"
שחקן משנה: שמוליק סגל – "שחקנים"
שחקנית משנה: אסתי זקהיים – "לילסדה"
תסריט: שבי גביזון – "חולה אהבה בשיכון ג'"
עריכה: טלי הלטר-שנקר – "חולה אהבה בשיכון ג'"
צילום: דוד גורפינקל – "עץ הדומים תפוס"
מוזיקה: אהוד בנאי – "חולה אהבה בשיכון ג'"
עיצוב פסקול: דוד ליס, ציון אברהמיאן, דוד אוז'כוב – "חולה אהבה בשיכון ג'"
עיצוב אומנותי: איתן לוי – "עץ הדומים תפוס"
עיצוב תלבושות: רונה דורון – "עץ הדומים תפוס"
סרט תיעודי: ג'ולי שלז ועמית ברויאר – "באבה לובה"
דרמה לטלוויזיה: דוד אופק, יוסי מדמוני, מיכה שגריר – "בת ים ניו יורק"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "שחור"
2. "החיים עפ'י אגפא"
3. "חולה אהבה בשיכון ג'"
4. "שורו"
5. "מעבר לים"
6. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"