הורים, החזיקו מעמד: ״משפחה במסכה״ ו״המופלאה: חיפושית וחתול שחור״, סקירת סרטי ילדים כפולה לסוף אוגוסט

נשארו עוד שבועיים וקצת עד לחזרה ללימודים. חם. לח. עשינו ילדים והם מקור בלתי נדלה של אהבה, כביסה, מיצי ארטיק שדבקו בחול וגילוי משותף של תכנים ישנים וחדשים. מהניסיון הקט של פחות מארבע שנים למדתי צניעות בכל הנוגע להורות. מדובר בחוויה מתמשכת של חיבור והיפרדות, תזכורת הדרגתית במנות קטנות ולפעמים בהנחתות גדולות שהם לא שייכים לנו או שעתוקים שלנו או התיקונים שלנו. כלומר אולי הם כן, לגבי האחרון, אבל זה עשוי להיות בזכות עבודה שאנחנו נעשה, לא בגלל משא שנפיל עליהם. הם יצורים בפני עצמם שהאחריות עליהם מוטלת עלינו כרגע. ואין לדעת מהיכן תגיע המהמורה המאתגרת או המדאיגה הבאה, כשם שאין לדעת מהיכן תגיע ההפתעה המרגשת הבאה. נוכל להמליץ, כדאי שנחשוף ונחלוק, אבל את הטעם והנטיות יפתחו בעצמם.

אפשר לקבל בסבלנות, לפעמים, עוד פרק של ״קוקו מלון״ (מה הם מטמיעים בתוך אנימציית תלת הממד האיומה הזו שמצמיד אותם למסך? זו הניגודיות בצבעים רוויים שמכאיבים לעיניים אבל מזכירים צבעי מאכל? זו התחושה שכולם עשויים מפלסטיק?), כי אחר כך יש סיכוי טוב שתמצאו את עצמכם מבצעים גרסה משפחתית ל-Tribute של Tenacious D. או מנסים לגרום להם להאמין ש-Ice Queen של Within Temptation (אם כבר ציינתי צבעים שמכאיבים לעיניים) הוא למעשה שיר של אלזה מ"לשבור את הקרח", או לפחות להתפשר על צפייה משותפת ב"בלואי".

אך בעוד מול הטלוויזיה בבית יש מרחב שלם של פעולות משלימות שאפשר לעשות, הפסקות וגם חלוקה למנות קשב יותר קטנות, כשזה נוגע להליכה משותפת לקולנוע, כולנו קהל שבוי לטווח שבין 70 ל-120 דקות. ביחד. בחושך. במזגן המבורך אבל שלפעמים עלול להיות קר מדי. שמים את יהבנו במספיק פופקורן וממתקים שאולי השכלנו להביא מהבית כדי שינעימו להם את הישיבה ושלא נצטרך להרגיש שעלינו להסות יותר מדי, או רחמנא ליצלן לקום לפיפי דווקא כשהיו כרטיסים באמצע שורה עמוסה.

הליכה לקולנוע היא משימה חמקמקה ובלתי צפויה, כמו חלק לא מבוטל מהעניין הזה של ההורות. ובזמן שאפשר וכדאי לבוא אליה בראש פתוח ומוכנות לצאת באמצע, במיוחד אם מדובר בילדים בגיל חד ספרתי נמוך, מה טוב אם אפשר להמר על סרט שאולי גם הם ייהנו ממנו, ואפילו אנחנו נמצא בו כמה נקודות סבירות של חן. מנקודת המוצא השפופה והמסתפקת במועט הזו, אני יכולה להגיש כאן התייחסויות לשני סרטי קיץ שכרגע עדיין מציגים. שניהם ממש בסדר, שניהם אירופאים, שניהם רוכבים על גל החיבה שעדיין קיים לגיבורי וגיבורות על, ושניהם מעבירים פחות או יותר מסרים שאפשר לחיות איתם בשלום. אה, ושניהם מציגים במרכז העלילה ילדות שמרגישות מגושמות מדי מכדי לענות על הסטנדרט של גיבורות על, ומגלות שהן בהחלט מסוגלות.

המופלאה: חיפושית וחתול שחור – הסרט
Miraculous: Ladybug & Cat Noir, the Movie

כאן מדובר בסרט שמגיע בעקבות סדרת אנימציה מצליחה של אותם גיבורים ובאותו השם. מדובר בסדרת אנימציה צרפתית שמתרחשת בפריז כשאת הסרט כתב וביים ז'רמי זאג, היוצר של הסדרה. הסרט מוקרן כרגע בדיבוב, ומדובר ב-107 דקות שמרגישות קצת ארוכות, אני מודה, וגם העלילה כוללת פה ושם מרכיבים שאולי יהיו מעט מבהילים לילדים קטנים. למרות שבני ה-5 ומעלה שהיו איתי בהקרנה נראו נהנים בסך הכל, היה אפשר לחוש בירידה בתשומת הלב מדי פעם בדמות מלמולים ותהיות של "האם יש לזה עוד הרבה?", ברגעים היותר רגועים של הסרט. האמת, יכול להיות שהקולות האלו הגיעו יותר מצד ההורים. ועדיין, גם כאן יש מספיק עניין וגם רגעים מבדרים ומעוררי הזדהות.

האנימציה בסגנון צבעוני ורווי, עם דמויות דקיקות ואלגנטיות שמזכירות במידת מה, כנראה במכוון, איורי אופנה. זאת משום שאופנה היא משאת ליבה של מרינט, נערה מגושמת ומופנמת ברמה שהייתי שוקלת להמליץ להורים שלה לשלוח אותה לבדיקה וגם לטיפול רגשי. רגע לפני השיר הראשון מני רבים בסרט היא מפילה כל דבר אפשרי בדרך, נתקלת באנשים וכמעט גורמת לתאונות שונות ומשונות. זה לא משנה היכן היא נמצאת, באמצע שיעור או ברחוב, היא נבוכה באופן תמידי, מה שפוגע בדימוי העצמי שלה.
לצדה יש טיפוסים צפויים של נוער בסרטים וסדרות: הנערה הפופולרית שקשורה לכסף וזו שכרוכה אחריה, הנערה הפחות פופולרית אך המחוכמת דיה כדי להיות החברה של הגיבורה, אדריאן הנער הנחשק שהוא גם דוגמן שנראה בלתי מושג, איכשהו פופולרי אבל גם נעים הליכות, והגיבורה שחושבת שהכל אצלה לא בסדר, עד שיתברר שהיא היא הנבחרת להיות זו שתושיע את העולם הקולנועי או הטלוויזיוני. החידוש כאן הוא שמרינט מקבלת כוח על בדמות יצור קטן, קוואמי היצירה, שמעניק לה כוחות וגם מתנהל כמו הפוגה קומית או חברה טובה נוספת. אבל היא לא היחידה.

במקביל אליה, גם הנער הפופולרי אדריאן מקבל כוח על וקוואמי קטן משלו. בעוד מרינט הופכת לחיפושית, כלומר לובשת בגד מנוקד של פרת משה רבינו והופכת לגמישה, מהירה ומרהיבה ברגע שתבין שיש בה את מה שצריך, אדריאן הופך לחתלתול שחור, והיצור שלו הוא קוואמי ההשמדה. כלומר, נער בתלבושת חתול שחור, עם פעמון על הצוואר. והקוואמי שלצדו שלצדו הוא היפוך מכוון מהיצורה החמודה והאלגנטית של מרינט. הוא וולגרי ועצבני ואף כולל אי אלו בדיחות גזים. כמובן שהם כוחות משלימים שיחד יצליחו להתגבר על כל המכשולים, לו רק ישכילו לעבוד יחד.
יש משהו משובב בבחירה בחיות הספציפיות האלה שהן לא בדיוק שגרתיות. או במקרה של אדריאן, חתול הוא משהו שהתרגלנו לראות על נשים במסגור אחר, לא על בנים. העיצוב של הדמויות תואם דימויים קצת מעיקים שכבר השתחררנו מהם חלקית לגבי אידאל יופי שמציג אך ורק דקיקות כחינניות חיובית, אבל אפשר לסלוח על כך כי מדובר בסגנון אנימציה ספציפי, וברור שזו בחירה. אבל בשעה טובה יש לנו לא מעט גיוון כרגע, שסרט וסדרה מצליחה שזו האסתטיקה שלה אינה עוברת לי כמזיקה במיוחד. והיא כן מייצגת ערכים בריאים אחרים.

למשל, גם מרינט וגם אדריאן מביעים רגשות וספקות, ובזמן שהם מפלרטטים בצורה תואמת גיל בתור גיבורי העל, כשהם מחוץ לזהויות הסודיות שלהם המצב הרגשי ביניהם הרבה פחות ברור. כן, יש כאן את העניין המבדר מאז סופרמן שבו מסכה קטנטנה מספיקה כדי להסתיר זהות, אבל זו באמת מוסכמה ז'אנרית. הטיפול המעניין בחיבור ביניהם הוא שיש כאן מתח שעובד פעמיים: כגיבורי על, החתול הוא זה שמפתח רגשות כלפי החיפושית. הם מתנהלים בעקיצות כמיטב הקומדיות הרומנטיות, כמובן. כשהם נוער רגיל (אני מתקשה לפענח באיזה גיל הם אמורים להיות, אז נניח שנוער צעיר) מרינט היא זו שיותר מעוניינת באדריאן, אבל מפאת היעדר הביטחון שלה והעובדה שהם, ובכן, נוער, הדברים זזים לאט. יש בעניין הכפול גם בידור שמחזיק מתח נעים לאורך הסרט וגם ייצוג של נער שמחובר לרגשות שלו ונותן להם ביטוי גם במחוות רגישות שונות. אופן ההתמודדות שלו ושל מרינט עם סערות הנפש של הגיל, בתיבול של אסונות שעליהם למנוע מתוקף תפקידם, מספקים הדגמה נהדרת לבנייה של אינטליגנציה רגשית ועומק.

הנבל של הסרט הוא דמות מאיימת עם סיפור מקור שלא אכנס אליו יותר מדי למקרה שתגיעו בלי להכיר את הסדרה, ובעוד גם הוא טיפוס מוכר ממותגים אחרים, הבנייה שלו והקשר שלו לדמות אחרת מחזק את האפיון שלהן ואף משכנע ונוגע ללב לפרקים. הוא מכונה "עש לילה" ובעזרת קוואמי שהוא מנצל הוא שולט באקומות. מחיפוש זריז, המשמעות של "אקומה", חוץ מהשם של הדמות במשחק המחשב סטריט פייטר, היא של רוח רעה בתרבות היפנית, או שמו של השטן. בסרט ובסדרה אקומות באות לידי ביטוי כפרפרים לבנים שניתן להזין ברגשות שליליים. הם משמשים כלי בידי עש לילה כדי לשלוט באנשים שחשים צער או זעם או קנאה. הוא הופך אותם למפלצות חסרות בינה שזורעות הרס ברחבי פריז. כאן יש אפשרות לראות אנימציה שמתפרעת בהנאה עם מרכיבים משמעותיים בעיר.

אם המיתולוגיה נשמעת קצת מורכבת, זה כי היא מעט כזו, לפחות למי שמגיעה בלי היכרות מוקדמת. ואני משערת שילדים וילדות שבקיאים בסדרה יספקו שלל דיוקים ותיקונים להסבר הקצר שלי מעלה. אבל אלו לא פוגעים בהתקדמות של העלילה. השירים בומבסטיים ומלודרמטיים, אבל ברי האזנה. מעלליו של עש לילה עשויים חלקם להיות מבהילים, ויש במיוחד רגע ממש בסוף הסרט שקצת קופץ לפתע מסרט ילדים חביב לכל המשפחה למחוזות מעט יותר גרוטסקיים. אבל לא נצפה זעזוע בקהל. לטובת חובבי הסדרה, כדאי לדעת שאנחנו צופים פה ושם בפרקים בבית וזה בלבל אותי לחלוטין. מדובר לא בדיוק בסיפור מקור כפי שניתן לחשוב, אלא בסרט שמשתמש באותן דמויות ועולם, אבל יוצר סיפור ספציפי אחד, שכולל גילויים והתרות שלא קיימים בסדרה, או שקיימים בה באופן אחר. מדובר בפיסת תוכן שעומדת בפני עצמה, לטוב ולרע.

באתר שמוקדש לסדרה בעברית, שלא אתן אליו קישור כי הוא כולל לינקים פחות חוקיים, יש התייחסות לסרט. צופה קבועה מסבירה שם שהוא נחווה כמו רצון לחשוף קהל צעיר חדש לסדרה. במילותיה: "אולי דור חדש של ילדים שיקנו מרצ'נדייז כמו השעוני ילדים שדחפו בכל מקום, ולא ברור למה יש פרסומת גם למכונית, זה לקהל הבוגר? זה כדי שהילד יגיד להורה לקנות חיפושית? קצת זלזול בצופים הוותיקים". אם להסתמך על יכולות הניסוח והחשיבה הביקורתית שלה (מבלי היכולת לפענח גיל, ממש כמו במקרה של הדמויות אותן היא אוהבת), וכיוון שהיא לא מזוהה בשמה אחרת הייתה מקבלת כאן קרדיט מלא, אני רגועה לגבי חשיפת דור חדש לעלילות חיפושית וחתול שחור.

משפחה במסכה
Just Super

סרט אנימציה נורווגי בבימוי ראסמוס סיברטסן לפי תסריט של קמילה קרוגסבין. הוא מוקרן רק בדיבוב של משפחת ליופריו – יוטיוברים ישראלים שעוד לא יצא לי להכיר. שמו במקור הוא בתרגום חופשי "פשוט סופר" והוא נראה על פניו כמו גרסה בגוונים חומים וירוקים עם אנימציה פחות חמודה של "משפחת סופר על". אנה הגיבורה שלנו היא ילדה שטובה בגיימינג אונליין. והיא לא משחקת לבד, ייצוג משמח שמשקף בעיניי תמונת מצב יותר אמינה של הדימוי המבודד שלפעמים יש לנו של ילדים שצמודים למשחקי וידאו ומחשב. היא משחקת בשידור חי עם חבר טוב מהכיתה שלה, במשחקים תואמי גיל והכל, בפני מעט צופים, אבל ההנאה שלהם גדולה.

אנה היא ילדה נבונה אבל היא לא טובה בכל מה שאמור להיות הייעוד שלה: גיבורת העל הבאה של העיירה הקטנה בה מתרחשת העלילה. וכאן מתבהר ההבדל העלילתי של הסרט. אבא שלה הוא בעל הזהות הסודית "סופר אריה". הוא גיבור העל בחליפה ומסיכה שנראות יותר כמו קיפוד חבוט, שהן חלק מההומור של הסרט. הוא פותר את כל הבעיות הבלתי צפויות של העיר, בסגון קלאסי של תינוק בעגלה שמשתחררת לה לבדה ושאר הפתעות. הוא אהוב ברמה שפסל שלו מעטר את הכיכר הקטנה.

מדובר בייעוד שעובר במשפחה מסבתא רבתא לסבתא, לאבא, לבת. ובעוד הזכות עוברת כירושה, הכישורים עצמם אינם ביולוגיים אלא טמונים בחליפה עצמה. היא מגבירה, לטוב ולרע, את החוזקות הטבעיות של מי שעוטה אותה. וכך היו לאורך הדורות גיבורי על שונים: מהירים במיוחד, חזקים, זמישים (כן זו מילה) ועוד, אבל הדגש הוא ברובו על הצד הפיזי של היתרונות. במרכז ניצב קשר של אב ובת, בהיעדר אם שמתה והותירה אותם קצת מבולבלים יחד, ושאר הדמויות כוללות: בן דוד בלתי נסבל שברור שיסבך את העלילה והורים שהם קריקטורה בורגנית, סבתא שהיא נקודת אור כמו כל החלומות על איך שסבתות אמורות להיות, וטעמי רקע של מורה מתוסכלת שאומרת את כל התסכולים של מבוגרים שלא באמת אוהבים להיות בחברת ילדים. בזכות כל הנ״ל, מדובר ב-76 דקות נעימות שיתאימו אפילו לגיל ארבע, בהנחה שמדובר בחובבי סרטים.

יש בסרט כמה רגעים מכמירי לב ומעוררי הזדהות שיכולים להיות פתח יפה לדיון לאחר מכן. הוא גם מתובל ברגעים מצחיקים ודמות של למור ערמומי. מהנה לצפות במוסכמות של גיבורי על, למשל רכבות שעלולות להתרסק, באנימציה פחות מנצנצת. הסרט כן מגיע לכיוונים דידקטיים למדיי בסופו, וברור שטוב שסרט לילדים יהיה עם מסר חינוכי, אבל הוא קצת מתיש מהבחינה הזו. כשדמות שעושה צרות וכמעט גורמת לאסון אומרת "רק רציתי שיאהבו אותי", או יעריכו אותי או משהו בסגנון, והיינו אמורים לחוש חמלה, שמעתי ילד בשורה מעליי אומר "הייתי משליך אותו מהצוק". זו אולי תגובה חריפה משהו, אבל היא יותר תואמת את ההרגשה שהדמות הזו עוררה עד כה, אז היא בהחלט מובנת. נקודה קטנה וחיונית לטובתו היא שהדמויות מסתובבות עם בגדים ארוכים, סוודרים שחלקם מגיעים עד הצוואר, כך שאפשר לדמיין שקריר ונעים גם בחוץ בזמן השהייה באולם.