דאבל אקשן: ״אימה במצולות 2: התהום״ ו״מתקפה חזיתית״, סקירה כפולה

הקיץ הקולנועי בעיצומו ולצד המשך דיונים על ״ברבנהיימר״ מעט מדי סרטים חדשים מצליחים לעורר עניין. מהצד שלי, חשבתי שזה לא תקין שעלו לאקרנים בישראל שני סרטי אקשן חדשים בלי שום יחס מלבד אזכור במדורים השבועיים המוקדשים לכך. הסרטים הללו אמנם שונים למדי בתוך ההגדרה של קולנוע אקשן, אבל החלטתי לכרוך אותם יחדיו – בשל הסמיכות ביציאה לאקרנים והכסף הסיני-אמריקאי שמימן אותם. אפילו הענקתי לפוסט המשותף שלהם כותרת שנדמה לי ולקוחה מעולם הפורנוגרפיה, לגמרי בטעות. נגלה בחיפושים שיובילו אל האתר השבוע.

הסרט הראשון שוחה בעולמות האימה ואפילו הקומדיה, אבל בנוי כמו סרט אקשן שרק מנסה להגיע מסצנת פעולה אחת לבאה אחריה. בעיקר כי בזה מצטיינים הכוכבים שלו, אחד מערבי ואחד אסיאתי. השני נסמך על צימוד דומה אבל הינו סרט אקשן מסורתי יותר, בקטע אייטיזי ממש, ומאגד יחדיו שני גיבורי פעולה שיצטרכו להילחם זה בזה ואז לשתף פעולה נגד רוע גדול יותר. שני הסרטים ביחד לא מכילים מספיק דקות ראויות כדי להרכיב סרט מאוחד ששווה לצפות בו, אבל בדיוק בשביל זה אני פה – לרכז ולנקז.

אימה במצולות 2: התהום
Meg 2: the Trench

בראשית היה ״מלתעות״, הסרט ששינה את הוליווד ב-1975 והוליד תת-ז׳אנר חדש בקולנוע. כוונתי במקרה זה לא למושג ״שובר קופות״, שסרטים כמו ״מלחמת הכוכבים״ יוסיפו לשכלל עוד באותו עשור, אלא לסרטים על יצורים ימיים קטלניים ומלחמתם באנושות. בעיקר כרישים, הרבה מאוד כרישים, אבל גם דגים טורפים כמו ״פיראנה״ או אפילו זוחלי ענק דוגמת תנינים ב״מלתעות האימה״ ונחש אמפיבי ב״אנקונדה״. כמה שיותר טראש כך מוטב, עד לרמת ״שארקנדו״, אבל גם מותחן אימה נוסח ״מים לא שקטים״ יכול לעבוד לא רע בכלל. חלק מן הסרטים הלכו לכיוון של אקשן, בעיקר אם הם נתמכים בידי אולפן, אבל מעטים שילבו יפה בין כל האלמנטים השונים. אתן את ״ים כחול עמוק״ (Deep Blue Sea) בתור דוגמה מנצחת לבי-מובי כרישי, לא שזה מפתיע כשמדובר בבמאי רני הארלין. אבל זה היה ב-1999.

עד לפני כחמש שנים יבשו הדוגמאות והז׳אנר שב אל השוליים, עד שהגיע ״אימה במצולות״ (The Meg). ההבטחה לצפות בג׳ייסון סטייתהם נלחם בכריש פרהיסטורי עצום מידות בשם מגלדון אמנם התממשה אבל הסרט שביים ג׳ון טרטלטאוב לא היה בדיוק מה שרצינו. מצד אחר, הכנסות של מעל לחצי מיליארד דולר על גבי תקציב של 130 מיליונים (ותודה לשוק הסיני בשני המקרים), שכנעו את אולפני וורנר לשוב לסיבוב נוסף. הפעם, יש להם שני נשקים מסוג אחר בארסנל: לצד ג׳יי-סטיית הונחת כוכב הקולנוע הסיני וו ג׳ינג (״זאב לוחם״, ״האדמה הנודדת״), ועל הספינה מפקד הבמאי הבריטי בן וויטלי, שהקריירה שלו אינה חדלה מלהפתיע.

העלילה של הסרט כה סבוכה שלא לצורך, עד שכאילו חבל בכלל להזכיר אותה. אבל היא חלק עצום מהתלונות שלי לגבי ההמשכון, אז אין ברירה. הטריילר, שמתעלה על הסרט דרך אגב, די מסגיר את רובה אז אשתדל להיות תמציתי כמוהו. אנחנו מתחילים לפני 65 מיליון שנה, עם מפגש גורלי בין הטי-רקס, הטורף המפחיד בהיסטוריה של הקולנוע, לבין המלתעות של מגלודון. סתם כדי לבסס מי המלך האמיתי, והבנתי שזה גם מתוך הספרים עליהם מבוססים הסרטים. הקודם היה רציני מדי בדרמה ולא מספיק טראשי יחסית לפרמיס. לכן הביאו את וויטלי והוא מתיז דם של זוחלים עתיקים מיד על ההתחלה, למרות שאיכשהו אנחנו בגבולות הדירוג של PG-13.

בחזרה אל זמננו אנו, סטייתהם, או ג׳ונאס טיילור כפי שהוא מכונה כאן, הוא כבר לא רב-מחלצים למשימות מיוחדות אלא אקו-טרוריסט שמתגנב אל ספינה המשליכה פסולת לאוקיינוס. דרך מאוד משונה להתחיל סרט אבל לא כמו מה שקורה בהמשך. תעשיין סיני אמיד ואקסצנטרי בשם ג׳ומינג (ג׳ינג) שומר באקווריום כרישת מגלודון אותה הוא מנסה לאלף כי היא עדיין גורה. הוא גם גיסו של סטייתהם, אני פשוט אקרא לדמות סטייתהם אם זה בסדר, ואחיה של סויין מהסרט הקודם. היא כבר לא איתנו וחשבתי שאני לא זוכר טוב את הסרט המקורי, אבל לא – אהובתו משכבר הימים של סטייתהם פשוט נהרגה בידי הפקת הסרט מחוץ לעלילה. זה אומר שנותרתי עם חור בלב בצורת לי בינגבינג, והתגעגעתי לנוכחותה גם מסיבות שטחיות/אסתטיות, וגם כי בסרט הקודם כתבו לה דמות והייתה לה כימיה עם סטייתהם.

האירועים המצערים הותירו את גיבורנו עם בת חורגת, אחיינית לג׳ומינג, אותה ילדה חמודה מהסרט הקודם שהייתה למתבגרת מעצבנת (ומגולמת בידי אותה שחקנית שגם התבגרה בחמש השנים שחלפו, (שויה-סופיה קאי). יש עוד המון דמויות כדי שיהיה אפשר להרוג את חלקן בהמשך, חלקן מהסרט הקודם אז אמור להיות לנו אכפת, אבל מלבד קליף קרטיס זה לא ממש קורה. לפחות לא החזירו את רובי רוז הבלתי ניתנת לצפייה, אז יש גם על מה לברך. כל הדמויות מחליטות לצלול מטה אל קרקעית הים, לכאורה כדי לחקור את עולם המגלודונים, התהום מן הכותרת שכבר נחקרה בסרט הקודם ולא יצא מזה שום טוב. כמובן שמתגלה סוד אחר שמוסתר שם ומהווה חלק מרכזי אך מאוד לא מעניין בעלילה.

זו תלונה מאוד פופולרית וממש לא מקורית שלי, אבל אני מוכרח להצטרף למקהלה: שתי המערכות הראשונות של הסרט הזה הן שעמום מזדחל. לא נוצר אצלי שום עניין במתרחש: לא הנסיונות של הסיני העשיר לאלף את המג, לא מערכת היחסים חסרת החן בין סטייתהם והמתבגרת שנכפתה עליו, ואפילו לא במה שהרגיש כמו שעה על קרקעית האוקיינוס בלי חמצן למוח של התסריטאים. אלו הם שוב ג׳ון ואריך הובר ודין ג'ורגאריס, למקרה וזה חשוב. אינני יודע האם זה כך גם בספר ההמשך שכתב סטיב אלטן, אבל התחושה היא של הימצאות בגרסה משונמכת של סרטים כמו ״ספרה״, שיש לי חיבה לא מוסברת אליו, או ״מתחת למים״, אם למצוא דוגמה טרייה יותר.

הצלילה לעומקים הללו מעט מצמררת לצפייה בהינתן הסיפור האקטואלי ששטף את מהדורות החדשות השנה, אבל מאז אותו אירוע הציבור מעט בקיא יותר בנושאים שרק ג׳יימס קמרון ועוד קומץ אנשים בעולם מבינים בהם באמת. וברגע שההיגיון המדעי נשאר על היבשה היה קשה לי להתחבר למה שקורה על המסך. הכל עשוי באופן סביר ולפרקים נראה יפהפה, בניגוד לדיווחים שקראתי על עכירות בסצנות החשכה (הערה לבתי הקולנוע בישראל: החליפו נורות למקרנים). אבל קשה להגיד שנרעשתי מחיסולים של דמויות משנה בידי מגוון יצורים, או נפלתי מהמושב עקב פיתולי העלילה. הרבה מזה נוגע להיעדר קשר בין השחקנים ואיזו תחושה של רצון להגיע כבר לסצנה הבאה, שהפך להיות משימה משותפת לי ולדמויות. בשלב שבו הסברים פסבדו-מדעיים נכנסים לפעולה, צחקתי בקול רם וזה כבר דורש מצעד רגעים מטופשים (שהכנתי בהמשך).

הצרה שאחרי בערך שעה ורבע (לא תזמנתי במדויק) מתחיל סרט מאוד מהנה. העתקה של ״מלתעות״ ואולי קצת ״פארק היורה״/״העולם האבוד״, אבל אם כבר להעתיק אז מסטיבן ספילברג בשיאו. להערכתי, המערכה השלישית היא הסיבה שוויטלי הסכים בכלל לביים את הסרט. כלומר, אני מקווה בשבילו שזו הסיבה השנייה אחרי המשכורת שתאפשר לו ליצור עוד סרטים עצמאיים מוזרים. כדי לספר בשבחי החלק המסיים של הסרט אצטרך לגלוש לספוילרים, מה שלא אעשה בלי להזהיר ורק בפסקה הבאה, לפני כן, הייתי מגזים ואומר שיש פה בערך חצי שעה או אפילו 40 דקות שמצדיקות את מחיר הכרטיס. מבלי להגזים, הן לכל הפחות מצדיקות צפייה ביתית כאשר את החלק הראשון והשני אפשר לראות בחצי קשב או חלילה מלהמליץ, בדילוגים או מהירות כפולה. כאשר עולה הכתובית המבשרת כי הגענו אל ״אי הכיף״, תדעו שהסרט סוף סוף מקיים את הבטחתו ואכן עומד להיות מהנה למדי. אותי זה רק הרגיז עוד יותר, כי אין שום סיבה שסרט כזה לא יהיה 90 דקות כולל קרדיטים, ולא שעתיים ששני שליש מהם עלוב.

-ספוילרים מכאן אפשר לדלג לסרט הבא או לחסוך צפייה בנוכחי-

למי שלא זוכר טוב כמוני, לסרט הקודם לקח אפילו יותר זמן להגיע לחלק הכיפי. הוא מסתיים עם בערך רבע שעה עד 20 דקות של מגלודון נגד חוף ים מלא רוחצים, שלא נצבע באדום כי הסרט היה פרווה מאוד והכריש כנראה הגיע שבע. הפעם היחס קצת יותר טוב ואולי בסרט השלישי, אם יהיה, כבר נגיע לחצי חצי מבחינת סט-אפ ופיי-אוף. עד אז נודה על מה שנותנים, ומה שנותנים הוא חיקוי נחמד של הנוסחה של ״מלתעות״ אבל בעידן האפקטים הדיגיטליים. כיוון שזה סיקוול, בשלב הזה של הסרט אין רק מג אחד אלא שלושה עצומים במיוחד, מנת צד של תמנון ענק כי למה לא בעצם, וכל מיני דינוזאורים אמפיביים בגודל ואגרסיה של כלבי תקיפה. זה אומר מספיק מפלצות בשביל לזרוע לא מעט הרס, וגם להפוך את היבשה לבלתי בטוחה עבור כולם.

מכיוון שזה בן וויטלי על ההגאים, המפלצות די גועליות והכרישים כעורים ומצולקים מתמיד, כמו גם דרכי ההרג. ואני מתכוון גם להרג של המפלצות בידי הגיבורים וגם למותם המיותר של הרוחצים והרוחצות. את הנופשים ב״אי הכיף״ בהחלט כיף לשנוא ובאופן מיידי, סתם כי הם נראים אמידים או מתנהגים בגסות, והכל מטורלל ומופרך מספיק בשביל לא לקחת שום דבר ברצינות יתרה. שוט מגניב במיוחד שמצולם כאילו מתוך לוע הכריש בזמן שהוא פשוט שואב פנימה קורבנות, בסגנון ״אין מצב״ של ג׳ורדן פיל, הזכיר לי שיש כאן במאי שובב אבל שנשאר בגבולות המותר על פי שיטת דירוג הסרטים באמריקה. הייתי אומר שאין מספיק מן הנוכחות הזו או ההשתוללות המתונה הזו לאורך הסרט, אבל מצאתי מספיק רגעים כדי להרכיב מצעד, כמובטח.

מצעד הרגעים המטופשים של הסרט, מדורגים בסדר עולה לפי רמת ההנאה שלי:
10. ילדה בת 14 מתחבאת בצוללת מבצעית די קטנה, שבקושי יש בה מקום לציוד, כדי להצטרף למשימה בלי שאף אחד יידע.
9. כל דבר שקשור לדמות של וו ג׳ינג ואין לו ממש פיי-אוף, מחליפות הכוח שמרסקות בטון בהתחלה וזהו ועד השלט של האוטו שאיתו הוא מנסה לאלף את מגלודונית המחמד שלו.
8. ״אל דאגה, המקום הזה חסין מגלודונים״ – מילותיה האחרונות של הנבלית הסודית של הסרט לפני שהיא הופכת לחטיף בציפוי זכוכית.
7. הצעה שהתקבלה בידי הדמויות – לצעוד שלושה קילומטרים בעומק 25 אלף רגל מתחת למים, כדי להגיע לבסיס סודי שלא נודע על קיומו ועל מיקומו לפני הצלילה.
6. מסוק חילוץ מנסה להמריא בלי דלק (שזה מוזר כי הוא נועד לפינוי), מצליח להמריא עם ידית המשאבה בפתח התדלוק, אבל אז נותר עגון לקרקע בגלל צינור הדלק המשתלשל ממנו. לא רק במים, גם באוויר אין פיזיקה בסרט הזה.
5. סטייתהם מקריס לעצמו את הסינוסים, כלומר פולט המון דם מהאף, כדי לשחרר עודפי גז ונוזל מתוך גופו ובכך מאפשר לעצמו שחייה ללא חליפה בעומק שתואר לעיל. הכל בזמן שדמות אחת מסבירה לשנייה שזה הגיוני כי ״ראית פעם דג עם חליפת צלילה?״
4. סטייתהם מניח רגל על לועו של המגלודון כדי למנוע ממנו לטרוף אותו. למזלו הכריש הסתבך בשלשלאות כמו כלב שהגיע לקצה השרשרת שכובלת אותו, אז זה מצליח.
3. סטייתהם בועט בעיטת וולה בנבל-משנה, שמוענק לו סיפור רקע טרגי משום מה, היישר אל פיו של מגלודון שבמקרה היה באיזור והחליט לזנק ולפעור את הלוע.
2. סטייתהם רוכב על גל ענק עם אופנוע ים, על גבי גל שיצר אותו המגלודון ממש, כדי להשיג יתרון גובה שיאפשר לו לפוצץ את היצור המסכן בעזרת צלצל נפץ שהכין מבעוד מועד.
1. סטייתהם מזמן לכיוונו את המגלודון האחרון על ידי התזת מים מלהב כרות של הליקופטר, ואז נעזר באותו להב שגדול ממנו פי כמה כדי לשפד את הכריש הגדול ממנו פי המון. כל התנ״ך אמר תודה והתרגש.

מתקפה חזיתית
Hidden Strike

במקרה של הסרט הזה, הכיף המטופש מתחיל כבר בדיסוננס בין השם העברי והלועזי. תרגום כזה הפוך לא נראה במחוזותינו מאז ״הבלתי נשכחים״ (The Expendables), שאגב עומד להוציא נדבך רביעי בהמשך השנה. הוא מבוים בידי לא אחר מאשר במאי הסרט הזה ממש, סקוט וו. הטיפשות ממשיכה מאחורי הקלעים, אבל בלי החלק של הכיף – הסרט הוכרז עוד ב-2017 וצולם ב-2018, אבל חיכה עד עכשיו. במקור הוא היה אמור להיות שיתוף פעולה בין ג׳קי צ׳אן וסילבסטר סטאלון, אבל האחרון הוחלף בג׳ון סינה.

מה שנדמה כמו עשרות לוגואים של חברות הפקה בפתיחה, עשוי ללמד שהיו פה הרבה בעלי מאות ולכן גם הרבה דעות. ההפצה התעכבה עד כדי כך שנטפליקס נכנסה לעניינים, ולמעשה כך צפיתי אני בסרט, משום שכך הוא מופץ במדינות אמריקה ואירופה גם. מוקדם יותר הקיץ הפציע לכמה שבועות בעיקר באסיה ומדינות ערב, מכניס קצת פחות ממיליון דולר ברחבי תבל. קצת בעיה בהתחשב בהשקעה של 80 מיליוני דולרים, והעובדה שדגרו עליו לכל אורך המגפה ובעצם חיכו לזמן הנכון להפיצו. אחרי הצפייה די ברור שאפילו בתור סרט נטפליקס אין לו ממש מקום, צר לי לבשר.

מטריד אותי לנחש כיצד ועל מה בוזבזו עשרות מיליוני דולרים כי הסרט לא עובר אפילו בתור משחק יריות לטלפון הסלולרי. אבל יש לי תחושה שאני יודע איך הוא נהגה. גם זו לא תובנה מקורית שלי, וזה בולט עוד משלב הפוסטר. דמיינו שעכשיו 2015 והרבה מוחות בעולם הקולנוע פוצצו אחרי הצפייה ב״מקס הזועם: כביש הזעם״. מפיק או שניים רואים הזדמנות להעתיק את האסתטיקה (תמונה להמחשה בראש הפוסט) ואולי קצת את העלילה, ומתחילים לגייס משקיעים במשך שנה-שנתיים. אראש אמל, תסריטאי שמבין דבר או שניים במלחמות במדבר כפי שהוכיח ב״מלחמה פרטית״, משרבט משהו וג׳קי צ׳אן בן ה-60 וקצת צריך לקנות מתנות לנכדים ומסכים לככב. כיוון שכל דבר ברקע הוא אנימציית מחשב, אחרי קצת עריכה מאומצת יש סרט. הבעיה היא שבשלב הזה הגל של ״כביש הזעם״ דעך, והצופה צריך ממש להיזכר בכוח מה מנסים לחקות פה, בזמן שהוא תוהה למה הכל נראה כה צהוב-כתום וכחול ומדמם מהאוזניים בגלל הדיאלוגים הצורמים.

העלילה מסייעת להיזכר משום שהיא מתרחשת בעולם מדברי בו שני הנוזלים היקרים הם מים ונפט. סינה מגלם שכיר חרב אמריקאי שהחליט להכות שורש ולהישאר להגן על אוכלוסיה ערבית מקומית, אבל הוא נשאב לג׳וב אחרון. צ׳אן הוא מנהיג צוות אבטחה סיני שאמור להוביל בבטחה שיירה של 11 אוטובוסים ושני מסוקים, העושים דרכם אל משהו שנקרא ״כביש המוות״. אם זה עדיין לא מקס(ימום) זעם, יש גם סופת חול במערכה הראשונה ורכבים משונים שתוקפים את השיירה. זה כבר השלב בו הסרט נעשה מגוחך מבחינת האפקטים, כי סופת החול נראית כמו פילטר מוזר מעולם הרשתות החברתיות. כל שנותר הוא להחליט בעד אנחנו – הסינים עם האוטובוסים והמסוקים, או האמריקאים עם ההאמר והבאגיז. עד שהצלחתי להכריע, פילו אסבק מגיח בתור הנבל, שהסיט את אלו נגד אלו כי תיכנן לגנוב לכולם את הנפט.

בשלבים רבים, הסרט עצומו כאילו מוותר על הניסיון להסביר מה קורה, איך הגענו מהסצנה הקודמת לנוכחית, או מדוע הדמויות פועלות כפי שהן פועלות. בסיום זה כבר ממש נלעג, לא בקריצה ועל חשבון הצופה. פשוט דמיינו סצנת ״איך הם יצאו מזה הפעם?״ ואז קאט לכלום. אבל נו, גם אני לא בא לסרטי פעולה בשביל העלילה, וחבל שיש הרבה ממנה כולל נסיונות לדרמה וקומדיה, אז נחתוך ישר לאקשן. סינה וצ׳אן נפגשים לראשונה אחרי 40 דקות שלמות, בהן היו בעיקר מרדפים של פיקסלים נגד פיקסלים. הקרב ביניהם הוא הפעם הראשונה בה שניהם מפגינים כישורים פיזיים, והוא גם השיא של הסרט. הייתי ממליץ לחפש רק אותו ביוטיוב, אני מניח שהוא יגיע לשם מתישהו, ולשמוח על הזמן שנחסך.

מרגע המפגש בין הכוכבים זה הופך להיות סרט-צמד קלאסי, אבל אין ביניהם שום כימיה. זה חמור יותר מקומדיה רומנטית בה ברור שהשחקנית בכלל מעדיפה את בנות מינה ולשחקן יש כנראה ריח רע מהפה. הסרט כאילו משחק על זה, אבל זה נעים לצפייה כמו לאכול חול ולשתות נפט. בנפרד, צ׳אן זוכה לעוד כמה רגעי פעולה והזדמנויות להזכיר את קסמו האישי, אבל הסצנה הגדולה האחרת שלו היא אחד הדברים הכי פחות מגניבים שתוכלו להעלות על הדעת – מלחמת קצף. סינה נורא משתדל, יותר מדי, ועדיין לא למד אז איך לווסת נכון את כישוריו כפי שיעשה בעתיד עבור ג׳יימס גאן. שניים מרגעי השיא שלו כוללים ביצוע מלבב לשיר ״לדוד משה הייתה חווה״, ורפרור עצמי לקריירת ההתאבקות שלו, כאשר הוא שואל דמות אחרת: ״אתה לא רואה אותי?״. אני כן רואה אותך סינה, וכולנו כבר יודעים שבהמשך כולם יראו אותך.

החלק הטוב בסרט הוא מקבץ הפספוסים שמלווה את כותרות הסיום. לא רק כי הצפייה נגמרה סוף סוף, אלא כי הגאג-ריל הזה מראה שלפחות מישהו נהנה, גם אם הצופה המסוים הזה ממש לא. בנוסף, הוא גם חושף כמה כל מה שמכוון פה גרוע ומה שלא, כנראה יצא בטעות. בכל מקרה שום דבר כאן לא אישי, ואני אמשיך לחפש זבלוני אקשן הראויים לשמם. פשוט כנראה שלא בסין, זה לא הפתרון.