פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 2: "מעבר לים" (1991)

טקס פרסי הקולנוע הישראלי השני במספר, זה של סרטי 1991, היה מוזר אפילו יותר מהראשון, תוצאה של המאבק הבלתי נגמר של תעשיית הקולנוע להצדיק את קיומה המאוים ללא הפסק. רואים את זה בקלות דרך המספרים: על פי "הקולנוע הישראלי" של מאיר שניצר, רק שבעה סרטים ישראלים הופקו ב-1991, אך שניים מהם, "זמן הגמל" ו"קיץ אצל אריקה", נרשמו לפרס התעשייה שנה לאחר מכן.
זה יצר מצב שבתחרות הקולנוע הישראלית של אותה שנה השתתפו חמישה סרטים בלבד: "אבא גנוב 3", "גמר גביע", "זמן אמת", "מעבר לים" ו"עונת הדובדבנים". בעקבות זאת, ולפי ידיעותי גם לאחרונה בתולדותיה, האקדמיה למעשה לא בחרה מועמדים. כל הקטגוריות התמלאו בדיוק בחמשת הסרטים האלו. הכאוס היחיד היה בפרסי המשחק, דרכו גם התגלתה בעיה גדולה של העשייה המקומית.

לפני שנכנסים עמוק פנימה – ויש כל כך הרבה דברים להגיד על השנה הזו, על הזוכה ועל המפסידים – אני ממליץ למי שטרם עשה זאת להתחיל מהפרק הקודם, שפתח את הפרויקט, עם הזוכה הראשון של פרסי הקולנוע הישראלי, "שורו".

השינוי המרכזי בטקס של 1991 היה שהתווספו שתי קטגוריות נוספות למניין, לשחקן ושחקנית המשנה, מגדילות לתריסר את מספר הפרסים שהוענקו באותו הערב לקולנוע בדיוני. בנוסף, קטגוריה חדשה נוסדה – הסרט התיעודי, בה זכה "שאנן שיא" של אורי סיון וארי פולמן, אותם נפגשו בפרויקט הזה ממש בעוד ארבעה פרקים.
כפועל יוצא, כל קטגוריה כללה את אותם חמישה "מועמדים" שוב ושוב, כאשר יוצאי הדופן היו פרסי המשחק, שם כל מי שנרשם נכנס, גם אם זה אומר יותר, או פחות, מחמישה: בפרס השחקן הראשי היו רשומים שישה שחקנים מתוך חמשת הסרטים ("גמר גביע" היה מועמד פעמיים). בפרס שחקן המשנה נכחו לא פחות משמונה שחקנים ("גמר גביע", "זמן אמת" ו"עונת הדובדבנים" הכניסו שניים כל אחד). לעומת זאת, פרס השחקנית הראשית כלל רק חמישה שמות מתוך ארבעה סרטים, והאמת היא שגם לקרוא לשחקניות האלו "ראשיות" יהיה מאוד נדיב לזמן המסך שלהן. מאוד מאוד נדיב. בפרס שחקנית המשנה נרשמו ארבע מועמדות מתוך ארבעה סרטים, הקטגוריה עם הכי הרבה פחות מועמדים. זה היה בגלל "גמר גביע", שלא הייתה לו אף שחקנית לרשום למי מהקטגוריות.
המונה הזה היה להוכחה חד משמעית, כאילו שהיינו צריכים כזאת, למצב העגום של התפקידים הנשיים בקולנוע הישראלי. באמת שקשה לחשוב על קבוצת סרטים גברית יותר, על אף ש"אבא גנוב 3" בוים על ידי במאית (איילת מנחמי, בסרט הביכורים שלה). הנשים נדחקו הצידה לתפקיד רעיות או מאהבות עם זמן מסך מוגבל ובלי קו עלילה ספציפי להן.
התמונה שהתגלתה מפרסי הקולנוע של 1992 הוא שכפי הנראה רק לגברים יש מותר לסחוב סיפור, ויותר מזה, יש אך ורק שני נושאים שמעסיקים את היצירה המקומית: מלחמה והגירה. זהו.

כשזה מגיע לבחירת הזוכים, האקדמיה הישראלית לקולנוע לא יכלה להיות נחרצת יותר – "מעבר לים" זכה ב-9 מתוך 12 המועמדויות שלו (כל המועמדויות האפשריות). היחיד שהצליח לתת לו פייט רגעי היה "עונת הדובדבנים" שלקח ממנו את פרסי הצילום, עיצוב הפסקול ושחקן המשנה (ששון גבאי, בפרס הראשון שלו. ב-2022 זכה ברביעי והפך לשיאן האופיר).
"אבא גנוב 3", "זמן אמת" ו"גמר גביע" יצאו בידיים ריקות. רשימת הזוכים מפורטת, כרגיל, בסוף הפרק.

"מעבר לים" היה סרטו השלישי של ינקול גולדווסר (איות שמו משתנה, תלוי על איזה סרט נפלתם), אז בן 41 ואחד מבכירי הקולנוענים בישראל של התקופה. הוא כבר הספיק לביים שני סרטים אהובים, "מתחת לאף" שהיה כישלון בשנת יציאתו אך הפך לקאלט די מהר, והלהיט "אבא גנוב" שפתח את הטרילוגיה שנחתמה בשנת זכייתו של גולדווסר. בנוסף, גולדווסר עבד קשה גם כאיש סאונד (הוא היה אחראי על פעלולי הקול של זוכה השנה שעברה, "שורו", בין היתר) וכמפיק. את התסריט ל"מעבר לים" כתב חיים מרין, שבאותה שנה גם היה מועמד על "אבא גנוב 3" והפסיד לעצמו. את "מעבר לים" צילם דוד גורפינקל, ערכה ענת לוברסקי, הלחין שלמה גרוניך, והפיקו מרק רוזנבאום ורוני אקרמן.
הסרט מתרחש בתל אביב של 1962, ומסופר דרך עיניו של חיים בן ה-12 (אורי אלטר, בנו של היוצר נפתלי אלטר. זה ששנה לאחר מכן יהיה חתום על אחת הזכיות ההזויות ביותר של הפרס), בן להורים ניצולי שואה שבבעלותם חנות לכלי כסף (אריה מוסקונה ודפנה רכטר). לחיים אחות גדולה העומדת לפני גיוס (מילי אביטל בת ה-18) שבחיר ליבה הוא צעיר חתיך ונכלולי (יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, בהופעה קולנועית ראשונה) המסבך אותה עם החוק. כאשר אל בית המשפחה מגיע בהפתעה חבר ותיק ממחנות הריכוז, דוד מוריס שהיגר לקנדה (מוטי גלעדי), המשפחה נסחפת אחר הבטחותיו, ומתחילה לחשוב ברצינות על לעזוב את המפעל הציוני לטובת חיים נוחים יותר ביבשת אמריקה. זאת למגינת לבו של הדוד לייזר (סיני פתר, הבארמן מ"שורו") וצרות העין בה התקבלו מחשבות על ירידה מהארץ.

כפי שקורה הרבה מאוד פעמים בתולדות פרסי הקולנוע הישראלי, הסחף שהוביל הסרט הזוכה היה כמעט מוחלט. כאמור, תשעה פרסים מתוך תריסר אפשריים ניכס "מעבר לים", כאשר השאלה מדוע זה היה המצב מקבלת יותר מדי תשובות, כל אחת מהן לוקחת למקום אחר.
על פניו נראה שתוך שנה אחת בלבד, מצביעי הפרס פשוט שינו לחלוטין את טעמם. זאת מכיוון שקשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה כמו "שורו" ו"מעבר לים". אמנם שניהם מתרחשים בתל אביב, אבל הזוכה הראשון הוא סרט עכשווי, ציני מאוד, ששונותו בולטת גם בתחום הנראטיב וגם בתחום המבע הקולנועי. זאת לעומת "מעבר לים" שהוא מעשייה סנטימנטלית, אוהבת אדם, שמתרחשת בזמן ובמקום מאוד מאוד מסוימים, ודרך ההתנהלות שלה פרוזאית הרבה יותר מקולנועית, בין אם שימוש לא אחיד בקול-על המתאר דברים כמו מבין דפיו של ספר, או המבע הקולנועי הפשוט והמיידי. אבל למרות השוני בין שני הסרטים, מה שאולי הביא לזכייתם דווקא זהה לחלוטין.

כמו הזכייה של "שורו", שהיה מאוד בולט בשונותו משאר המועמדים מולו, כך בעצם גם "מעבר לים". נכון שהוא סרט בסגנון מאוד קלאסי ומוכר, וככזה לא שונה מהמון סרטי התבגרות אפילו של הקולנוע הישראלי (זה, בגדול, "אלכס חולה אהבה" רק בלי החרמנות ועם דוד במקום דודה), אבל ב-1991 הוא היה יוצא הדופן.
יחד עם "אבא גנוב 3", "מעבר לים" היה הקונטרה לכל שלושת הסרטים האחרים – סרטי צבא קשוחים ומטרידים, עם אלמנטים כמעט אקזיסטנציאליסטיים. אפשר היה להניח שחברי האקדמיה התעייפו מהסגנון הזה ולבם נמשך לכיוון המתקתק והמנחם, שלא נאמר הפטריוטי. הציניים באמת שבנינו יגידו שאולי בכלל הם לא הבדילו בין "עונת הדובדבנים", "גמר גביע" ו"זמן אמת".
אבל אגיד לכם את האמת, אני לא חושב שגם זה המצב.

צריך לזכור שהסיטואציה של הפרס ב-1991 הייתה כל כך יוצאת דופן, שהיא לא תחזור על עצמה מאותו הרגע. בעצם, נוצר מצב מאוד חריג בו רשימת המועמדים לא נבחרה על ידי אף אחד, אלא פשוט נוצרה מעצמה. הסרטים שנכחו בקטגוריות השונות לא צומצמו מתוך רשימה ארוכה יותר, הם פשוט נקלעו לסיטואציה. כלומר, סתם לצורך הקצנה, גם אם אף אחד לא אהב את "זמן אמת", והוא לא היה מקבל הצבעה מאף חבר אקדמיה, זה לא משנה. ב-1991 הוא עדיין היה מועמד לכל הקטגוריות, רק כי הוא נוצר ולא הייתה לו תחרות אחרת.
בהתחשב בזה, יכול להיות שבכלל אלמנט ההשוואה לא שיחק תפקיד הפעם. יכול להיות שבלי קשר לכלום, זה היה רק "מעבר לים" כל הזמן הזה, ואין שום קשר למהותו או לקול השונה יחסית שהביא באותה שנה.

ועדיין, לא אכחיש שהניצחון הכמעט מוחלט הזה משונה. משונה מאוד. אספקט של זה אפשר לראות מהביקורות מאותה תקופה. לא שחברי האקדמיה מקבילים למבקרים, אבל נראה שאף אחד לא ממש התלהב מ"מעבר לים", שיצא לקולנוע כשבוע לאחר הזכייה. למעשה, הוא זכה לתגובות די שליליות ממבקרים ומבקרות שמצאו אותו לא אחיד, שמאלצי ומעושה. המילים הטובות היחידות שאני נתקלתי בהן היו לדפנה רכטר בתפקיד רוזה האמא, וגם זה בעיקר כי רכטר בת ה-26 גילמה דמות של אישה בשנות הארבעים לחייה.
באנקדוטה חביבה, אזכיר שגם אימה של דפנה הייתה מועמדת באותה שנה, חנה מירון על הופעת המשנה שלה ב"זמן אמת".
אותי באופן אישי התוצאות האלו מפתיעות לא רק כי אני נאלץ להצטרף לעמדת הביקורת מאותה תקופה, אלא גם ש"עונת הדובדבנים" – כאמור, היחיד שהצליח להביס את "מעבר לים" בשלוש קטגוריות – הוא אחד הסרטים הישראלים הכי טובים שנעשו, לדעתי. יש לו את פגמיו שלו, כמובן, אבל זו יצירה קיצונית ומדהימה שבעיני הייתה ראויה לזכות וגם להישלח לאוסקר.

"מעבר לים" הוא סרט חביב מאוד, עם כמה רגעים יפים, רובם קשורים להופעתו של אריה מוסקונה, שניצח קבוצה די מאיימת של גברים: משה איבגי ("גמר גביע") שהיה הזוכה של השנה שעברה ונחשב לגדול שחקני המסך באותה תקופה, לצדו באותו הסרט מוחמד בכרי גם הוא טיטאן בפני עצמו; יהודה ברקן, מהכוכבים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, שגם היה מועמד כמפיק "אבא גנוב 3"; אסי דיין שאפילו לא צריך להציג ב"זמן אמת", שנה אחת לפני שיכבוש את האופיר בעצמו; והצ'ארם הבלתי הגיוני בעליל שמביא גיל פרנק בן ה-28 ל"עונת הדובדבנים".
גם דפנה רכטר מצוינת, אבל זה תפקיד לא מאוד מפותח שמאפשר לה לפעול בגבולות גזרה די מצומצמים. עם זאת, הפרס היה כנראה בכיס שלה כי אין מה להשוות בין גודל התפקיד שלה לבין שאר המועמדות, עירית שלג ("אבא גנוב 3"), נטע מורן ורבקה נוימן ("זמן אמת") או עידית טפרסון ("עונת הדובדבנים").
מוסקונה ורכטר, אגב, יזכו שוב כמה שנים קדימה על "עפולה אקספרס" ו"קשר עיר", בהתאמה.

מעבר לשני אלו, קשה להצדיק את שאר הזכיות של "מעבר לים", אולי חוץ מפרס העיצוב האומנותי כי תקופתי וזה, ומילי אביטל המקסימה בפרס שחקנית המשנה. וגם זה בעיקר בהשוואה לשלוש המתמודדות שמולה.
האמת היא שיש פרס אחד שחבל ש"מעבר לים" לא זכה בו, אבל זאת לא אשמת אף אחד, זו פשוט קטגוריה שלא הייתה קיימת אז. מה שבעיני הכי מצטיין בסרט הוא עיצוב השיער עליו הייתה אחראית סיגלית גראו. מפיתולי השיער המשוח בשמן של דוד מוריס לקונסטרוקציות המורכבות להפליא של שיער הנשים, מדובר בעבודה כמעט מהפנטת.

חביבותו ונעימותו – וגם הרלוונטיות המפתיעה שלו בנוגע למחשבות על הגירה שמאוד מאפיינות את זמננו אנו – של "מעבר לים" בצד, זה איננו סרט מוצלח במיוחד. הוא לא נראה טוב אפילו שהמצלמה בידיו של האגדה דוד גורפינקל, והסצנות מרגישות מקורקעות וחסרות השראה, רוב הפאנצ'ים לא נוחתים בכלל, ולהוציא את הופעות השחקנים המקסימים ברובם, המחט לא זזה לשום כיוון במהלך כל תשעים הדקות שלו.
לכך אפשר להוסיף קלישאות ארכאיות של סרטי התבגרות כמו זו של השכנה הצעירה וכבדת החזה עליה מפנטזים הילדים (אפילו אורי קליין, בביקורת שלו בזמן יציאת הסרט, אמר שזה משהו שכבר עדיף שהקולנוע הישראלי יוותר עליו), בחירה במהלך פטריוטי ומאוד מתחנף בדקותיו האחרונות (שינוי של הרגע האחרון במהלך ההפקה, כדי לקסום לקהל), וגם חוסר הרצון להישיר מבט לדברים כואבים ולא נעימים שמביא אתו התסריט פוגמים בו. הטראומה של השואה מוצגת בקלילות של מקסימום זיכרונות ממחנה קיץ בלי הרעד הנורא שהיא מייצרת, הקריעה של נערה צעירה מחייה ומאהובה לטובת חיים מעבר לים מטופלת ברפרוף שאין בו משקל, הקושי של החיים בישראל הצעירה מדוברים יותר מאשר נחווים, ונדמה שבשום שלב אין סיכונים גדולים מדי ולכן הדרמה מדוללת ולא מעוררת עניין במיוחד.

מאפיין מאוד מתסכל של האקדמיה הישראלית לקולנוע הוא לדחוף סרט אחד עד הקצה, בלי לנסות ולחלק את השלל, וזה בהחלט נקודה לרעת 1991. היה קל אולי לקבל את ניצחונו של "מעבר לים" בפרס הסרט, בעיקר כי הוא מנגן על סנטימנט נוסטלגי ומנחם, אבל בין הבימוי, התסריט, המוזיקה והעריכה היה אפשר למצוא מקום גם לסרטים הנוספים שהיו מייצגים את המראה הקולנועי של 1991 באופן מעניין ומדויק יותר.
ובכל זאת, כדי לאזן, אכתוב ש"מעבר לים" כן מייצג חלק מהדי.אן.איי של העשייה המקומית, ולכן ללא ספק ראוי להזכירו. לצורך העניין, אין לי מושג אם דובר קוסאשווילי צפה בסרט הזה אי פעם, אבל סרטו האחרון, "הענקים של אי הפסחא" מרגיש ממש כמו הגרסה הגרוזינית ל"מעבר לים". כך גם זוכה האופיר "באבא ג'ון" כנציג העדה הפרסית. המציאות המסוגננת והרכה שהנציח גולדווסר היא ללא ספק חוליה במורשת המפותלת של הקולנוע הישראלי, גם אם תשעה פרסים זה קצת מוגזם. כי שוב, ואני חייב להגיד את זה, כש"עונת הדובדבנים" מפוצץ המוח יושב ממש ליד.

לפני שנסיים את הפרק הזה, אני רוצה להמליץ לכל מי שלעיתים חוטא בלחזור אל הקולנוע הישראלי של פעם, המשיכו לצפות בקרדיטים עד תומם כי שם תמיד נחשפים דברים נפלאים. כך למשל ב"מעבר לים" גיליתי שהלודר של הסרט (האחראי על הפילם, הטענתם ורישומם), הוא לא אחר מאשר אחד האנשים החשובים בחיי, וגם למזלי הבוס שלי מזה ארבע שנים, אלון רוזנבלום. זה הביא אותי לשיחה אתו על התקופה ועל הצילומים (שהיו חוויה חיובית למדי, על פי מה שהוא אמר), מי היה הכי נחמד על הסט (מילי אביטל) ומי הכי פחות (לא חשוב שמות, אבל כנראה שאאלץ להצביע לו בבחירות הבאות. אם יהיו). אולי אפילו יותר מהסרטים עצמם, השמות שעולים על רקע שחור בסופם הם דברי הימים האמיתיים של הקולנוע שלנו.

בפרק הבא אנחנו מגיעים ל-1992, ולסחף קיצוני של סרט נוסף, אבל הפעם כזה שנותר כאחת מפסגות הקולנוע הישראלי אי פעם.

רשימת הזוכים המלאה של פרס הקולנוע הישראלי 1991
סרט: מרק רוזנבאום ורוני אקרמן – "מעבר לים"
בימוי: ינקול גולדווסר – "מעבר לים"
שחקן ראשי: אריה מוסקונה – "מעבר לים"
שחקנית ראשית: דפנה רכטר – "מעבר לים"
שחקן משנה: ששון גבאי – "עונת הדובדבנים"
שחקנית משנה: מילי אביטל – "מעבר לים"
תסריט: חיים מרין – "מעבר לים"
צילום: אורן שמקלר – "עונת הדובדבנים"
עריכה: ענת לוברסקי – "מעבר לים"
מוזיקה: שלמה גרוניך – "מעבר לים"
עיצוב פסקול: דוד ליס, ערה לפיד, דוד אוז'כוב – "עונת הדובדבנים"
עיצוב אומנותי: עמנואל עמרני – "מעבר לים"
סרט תיעודי: אורי סיון וארי פולמן – "שאנן שיא"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לסרט הטוב ביותר:
1. "שורו"
2. "מעבר לים"