“העתיד", סקירה

"פני ימינה אל העתיד, זמן משוער בפקק – 18 דקות", היא שורה סמלית וקרה שחוזרת על ידי אפליקציית ניווט, בתזמוני פקק שונים, בסרטו של נעם קפלן ("מנפאואר"). היא מבהירה לד"ר נורית בלוך (ריימונד אמסלם המצוינת כתמיד) שמשהו תקוע בחיים שלה בדרך לעבודה. והתקיעות, או לפחות העיכובים בתכניות שלה בחייה המקצועיים שקשורים לתחום הביטחוני ויותר מכך הפוליטי, וגם אלו שבחייה האישיים, מובילים אותנו לפגוש אותה בזמן של התלבטות מול מי שאמורה להיות האחרת הנצחית שלה. דמות שמאפשרת לה עמידה כמעט רגועה בפני צומת גדול שסביבו תהום.
תמיד מרתק לגלות כיצד סרטים משקפים מציאות, ואיך גם כשהם נמצאים בעבודה כמה שנים קודם לכן, עם יציאתם הם מספקים לנו מראה רלווטית של הרגע הזה ממש. "העתיד" על 80 דקותיו הוא ההפך מבידור אסקפיסטי כרגע. אבל, למי שיבואו אליו בעיניים פקוחות, יש בו מרכיב מהותי של נחמה.

עצם יציאתו כעת להקרנות מסחריות היא נקודת אור קטנה ומשמעותית בנוף תרבותנו וארצנו הנוכחי, אולי יותר מאי פעם. כי בזמן ש"העתיד" מתרחש, כשמו, בעתיד קרוב, הוא משתמש בקפיצה הקטנה שלו קדימה כדי לדבר ולהציג דמויות ומתחים של הכאן והעכשיו, כמו רוב יצירות המד"ב. הוא אומר את המילים "כיבוש", והוא מציג דרך שלוש נשים את הפער והאלימות בחברה, וגם דיאלוג שהוא הדבר הספקולטיבי הגדול שבסרט, ולא החלקים שבו שמציגים טכנולוגיה ומציאות קצת יותר מתקדמות מאלו שלנו עכשיו.

בהקשר הזה, חשוב לעשות תיאום ציפיות קטן. יש בסרט אלגוריתם מתקדם מספיק שיכול, עיינו ערך הישויות ב"דו"ח מיוחד", לחזות היתכנות של מעשי "טרור יחידני". או בקיצור לזהות פלסטינים שעלולים לבצע פיגוע. זה הפיתוח עליו חתומה ד"ר בלוך, וחל בו שיבוש, או בקיצור, יאפא – צעירה פלסטינית (סמר קופטי) שמבלבלת אותה ואת המערכת. הפיתוח, השיבוש והדינמיקה בין שתיהן, הם מרכיבי המנוע העלילתי של הסרט. יש בו גם התייחסות בשולי הדברים לנחיתה של צוות ישראלי על הירח. אבל אל תתנו לפרטים האלה או לטריילר להטעות – הם משמשים כמרכיבים סמליים לחזק אמירה ולהתניע עלילה, אבל הם לא לב ההתרחשות של הסרט ואינם משפיעים על המבע שלו.
הסרט מתקדם דרך דיאלוגים ומפגשים בין נשים קרובות ורחוקות זו מזו, כשהמרחק יכול להיות רגשי או תרבותי עם או בלי שייכות משפחתית. והוא כל כולו קשור לבחינה של זהויות, של השקפות עולם, של תהום פעורה, שחורה, מעלת עשן ומדממת, תהום דורות על גבי דורות – אל מול שיחה כנה. ככזה, הסרט מצולם, משוחק ומבוים לעילא ונחווה כריאליסטי ועכשווי.

ד"ר בלוך היא האישה שעומדת מאחורי האלגוריתם החדשני – שכשל. ועקב השיבוש היא מתחילה בסדרת פגישות עם יאפא, מתוך הנחה שאם תבין מה מניע אותה, מה גרם לה לפעול כפי שפעלה, היא תבין מה האלגוריתם פספס – ותוכל לתקן אותו בהתאם. אלא שבשום שלב לא מראים לנו את ההשלכות של אותו שיבוש, למעט היתכנות המפגשים ביניהן. אפשר להסיק שהמשרה של בלוך בסכנה, או לפחות פגיעה במעמד שלה ואולי בביטחון המדינה כולו, אבל אין לכך כמעט שום אזכור. גם המתח שהיא מציפה על המסך נובע ממקומות נוספים. הסיבות של יאפא לפעולה ודמותה כולה מוצגת כמו חידה שבלוך מבקשת לפתור. ואם נחשוב לרגע על הזהויות של השתיים, הישראלית הבטחונית מתוך המערכת, מול הפלסטינית שמתנגדת לכיבוש ומדברת זאת בקול ברור וצלול, ברור את מי ומה כל אחת מהן מייצגת.

התמונות באדיבות קולנוע וגם סרטים. צילום: נטי לוי

בכלל, אם לציין משהו אחד שעשוי לתפוס את תשומת הלב באופן קצת בוטה הוא השימוש החוזר והברור בסמלים ובמטאפורות. מדרש השם בסרט גם של חלק מהדמויות וגם של פרויקטים ואירועים חשובים, מזכיר לנו מדי כמה דקות על מה מדובר. לכך תורם היעדרם של גברים כדמויות משמעותיות, אלא רק כאוחזי נשק, מאבטחים. היחיד שכן בעל חשיבות הוא בן זוגה של בלוך, שתמיד נמצא בדיוק מחוץ לפריים (ונשמע כמו יוסי מרשק). חלק מהדיאלוג בין הדמויות, בעיקר בין בלוך ליאפא, אבל גם בין בלוך לשאר הדמויות, מרוצף בקריצות והתחכמויות. חלקן, כמו התייחסות לשמות ישראלים וטיבם, שנונות וחדות ואף מבדרות להפליא, וחלקן כמו נמצאות שם בפי הדמויות גם כשהן מדברות על תה. רק שלא נפספס ולו לרגע שלפנינו יותר מסיפור על שתי נשים זרות שמחפשות, בעל כורחן, ולמרות עצמן, שפה משותפת. הנה, אפילו המשפט הזה יצא בעל משמעות רחבה יותר. ברגע שזה מתחיל, אפשר למצוא משמעויות כאלו של סאבטקסט שעולה מעלה בכל תפנית עלילתית ובכל אמירה.

בלוך גם מתכננת להביא ילד לעולם בסיוע פונדקאית חביבה ולהוטה באופן מעורר אי נוחות, בשם מאור (דר זוזובסקי). לוקח זמן מה לפענח אותה, גם ברמת הסאבטקסט וגם ברמת המוטיבציה שלה, והיא מוסיפה בכך עוד עניין וגם הפוגות שנעות באלגנטיות על הקו הדק בין קומיות לבין מטרידות עבור בלוך, ואיתה עבורנו. בהקשר הזה אפשר לציין שוב לטובה את כל השחקניות (ואת ההופעה הקולית של מרשק) שמגלמות דמויות מעוררות סקרנות ואמינות. כאלו שתרצו לבלות במחיצתן עוד זמן, ושהכימיה ביניהן משכנעת גם כשהתקשורת שלהן מקרטעת במכוון.

הגיבורות של הסרט מתקשות לתקשר זו עם זו. הן מדברות, אבל חגות סביב באמירות מכלילות או עוקצניות, מבצעות מניפולציות זו על זו. מתוכן, וככל שהן מכירות זו את זו, מבליחה התקרבות, הזדהות כמעט נגד רצונן, רק מעצם החזרתיות וההמשך של הדיאלוג. הכנות שהולכת ועולה בהדרגה, בערבית ובעברית, מעזה לומר את הדברים ולהציג אמפתיה בדיוק במקומות בהם התרגלנו לראות תיעוב. נקודות ההזדהות צומחות מתוך היכולת של הדמויות הראשיות לראות זו את זו בהדרגה כסובייקטים, מעבר לסמלים ולססמאות שהן מפזרות כדי לשמור על עצמן ואת עצמן בתלם.

אינני יודעת איך נחווה הסרט בהקרנות המסחריות, בבכורה העולמית בפסטיבל טרייבקה או בזו הישראלית בפסטיבל הקולנוע של ירושלים (מעבר להתרשמות של עופר). אבל לפחות בהקרנה שאני נכחתי בה בסינמטק חולון (הכניסו גילוי נאות כאן), השאלות ובעיקר התגובות שעלו מהקהל היו מבשרות, אולי, של נחמה קטנה. זו הייתה זכות לשמוע אותם, כולל זוג מפורום המשפחות השכולות, מביעים את האופן שבו הסרט שראו מציג להם נקודת מבט נוספת, ברורה, שמאפשרת דיאלוג, מחדדת לאן פנינו מועדות, ואיזו פנייה עוד יש באפשרותנו לקחת אל העתיד. ועל אף שברור שהנמען של הסרט הוא קודם כל קהל ישראלי יהודי, אפשר רק לקוות שהוא יהיה נגיש גם לקהל ערבי פלסטיני בדרך כזו או אחרת. ולו רק כדי להציג דימוי שבו שתי הדמויות האלה, הישראלית והפלסטינית, באמת רואות אחת את השנייה.

צילום: ורד אדיר