פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 1: "שורו" (1990)

זה כנראה היה בלתי נמנע, אפשר להודות על האמת, אבל במקביל גם עורר אצלי לא מעט ספקות וחששות. אחרי פרויקט כל זוכי האוסקר, פרויקט העיבודים לסטיבן קינג ופרויקט מפסידי האוסקר, הקונספט של כתיבה סדרתית על הזוכים בתחרות הקולנוע הישראלי ריחף מעלי כל הזמן. ניסיתי לברוח מזה, לא אבוש לומר, והתחלתי לעבוד על פרויקט זוכי פסטיבל קאן וזוכי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אבל התחוור לי כמה קשה יהיה להשיג חלק משמעותי מהסרטים האלה. במיוחד, כזכור, כשאנחנו עובדים פה באמצעים מוגבלים וללא מימון (זמן טוב להגיד שאם מישהו רוצה לקחת חסות כדי לאפשר לנו דברים כאלה, מזמן התחקיר ועד השגת הסרטים הנושנים והעלומים, יש לנו כתובת מייל).

הסיבות העיקריות שפרויקט זוכי פרס אופיר הרתיע אותי הן מטעמים די ברורים. הקולנוע הישראלי זה נושא רגיש, היוצרים והיוצרות הם נושא רגיש, והחשש ממה יתגלה בצפייה מחודשת בסרטים האלו העלתה מספר שאלות שלא בטוח שרציתי תשובה עליהן. בסופו של דבר הסקרנות גברה על הכול, מה גם שאני חושב שיש לזה ערך גדול – שוב, לא בגלל הפרס (זה או אחר), אלא כמין טיימליין קולנועי ישראלי, שבפיסות רבות ממנו כבר כמעט לא עוסקים.
פרויקט פרסי אופיר יתחיל מהטקס הראשון – הרבה לפני שנקרא על שמו של שייקה אופיר – ויסתיים כעבור 20 שנה עם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". הבחירה להפסיק שם גם היא די הגיונית. מאותו הרגע סריטה כבר עמד על הרגליים ויש לנו טקסטים לא רק על הסרטים עצמם אלא גם ליווי מדוקדק, לעיתים מדי, של מהלך הפרס. מה גם בשלב הזה חלק לא מבוטל מהמתחרים והזוכים הם כבר כאלו שיש לי עמם קשר אישי או מקצועי בקונסטלציה כזו או אחרת, וזה מתחיל להיות מסובך קצת.

עוד משהו שכדאי להזכיר הוא שהמידע הזמין על הפרסים והזוכים די מוגבל, אז קחו בחשבון. לכתיבת הפרק הזה נעזרתי בשלושה מקורות שונים, ונפלאים: אתר ארכיון הקולנוע הישראלי של סינמטק ירושלים, דרכו צפיתי בסרט בעלות סמלית של 15 ש"ח; בספר "הקולנוע הישראלי" שכתב מאיר שניצר ויצא בהוצאת כנרת בשנת 1994; ובאתר ספר הקולנוע הישראלי שטומן בחובו אוצרות של ממש.

כעת אנחנו משיקים את הפרויקט עם הזוכה של הטקס הראשון, שהתקיים במוזיאון תל אביב ב-1990, ואז נקרא בכלל – וזה מידע שהדהים אותי כי עד עכשיו לא שמעתי אותו מעולם – "מנורת הכסף". זכה בו סרט ביכורים של יוצר בן 31, עוד לפני שהיה לו בכלל מפיץ, עוד לפני שזכה בפסטיבל ירושלים (אז פרס וולגין).

על פי "הקולנוע הישראלי" המונומנטלי של מאיר שניצר, הופקו תשעה סרטי עלילה בישראל של 1990, אחד מהם הפקה בלגית-פלסטינית בשם "שירת האבנים", ואחד נוסף הוא "אהבה אסורה" שהופק בשיתוף ישראל וארה"ב. שניהם, מסיבות בירוקרטיות אני מניח, לא נרשמו לפרס.
אם מסתכלים בארכיון אתר האקדמיה, מגלים של"מנורת הכסף" הראשון נרשמו עשרה סרטים: "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", "דרך הנשר", "הדרך לעין חרוד", "המחצבה", "המיועד", "נשיקה במצח" ו"שורו"; ובנוסף אליהם "נקודת ראות", "רחובות האתמול" ו"רכבת העמק", שבספרו של שניצר רשומים תחת 1989.

"מנורת הכסף" תפס את מקומו של "פרס כינור דוד" שהוענק ליצירות אומנות ישראליות בין 1963 ל-1989, אבל גם מעבר לשמו הרשמי שהתקבע סופית רק ב-2004, פרס הקולנוע הישראלי של תחילת דרכו היה שונה מזה שאנחנו מכירים (אם כי, למרבה הצער, לא יותר מדי). לפי מה שהצלחתי להבין היו חברים באקדמיה לקולנוע רק כ-300 חברים מצביעים אז, שאין לי מושג באיזו מתכונת נחשפו לסרטים המתמודדים, וההצבעה הייתה בסיבוב אחד.
כיום ישנם שניים – אחד לקביעת חמשת המועמדים בכל קטגוריה, והשני בשלב מאוחר יותר הקובע מתוכם את הזוכה. לזכותם של מייסדי הפרס יאמר שלא בהכרח היה צורך בשני סבבים בשנים הראשונות, בעיקר כי מספר הסרטים היה זעום, ולכן כל מי שנרשם קיבל חותמת אוטומטית של מועמד. זו כנראה הסיבה לטעות הנגררת שמלווה אותנו עד היום, שבגללה סרטים נקראים "מועמדים" כבר בשלב הרישום, לפני שמישהו העמיד אותם לאיזשהו פרס.

ככל שאני הצלחתי לברר, עשרה פרסים הוענקו בטקס הקולנוע הישראלי הראשון: סרט, בימוי, שחקן ושחקנית ראשיים, תסריט, צילום, עריכה, מוזיקה, עיצוב פסקול ועיצוב אומנותי. בולטים בהיעדרם פרסים לשחקני משנה (שהתווספו שנה לאחר מכן) ופרס התלבושות (שהוענק לראשונה ב-1992).
"שורו", אותו הפיקו יונתן ארוך ויוחנן רביב, היה ללא ספק חביב האקדמיה של אותה שנה. הוא זכה בשישה פרסים מתוך העשרה: לסרט, הבימוי, התסריט, שחקן למשה איבגי, עריכה ועיצוב פסקול. "שורו" הפסיד את פרסי המוזיקה והשחקנית (קרן מור) ל"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (ריטה זוהר), ואת פרסי הצילום והעיצוב האמנותי ל"המיועד".
אלו היו השלושה היחידים שזכו. "דרך הנשר", "הדרך לעין חרוד", "המחצבה", "נשיקה במצח", "נקודת ראות", "רחובות האתמול" ו"רכבת העמק" יצאו בידיים ריקות.
שוב, חשוב לי להדגיש, שאת המידע ליקטתי מפירורים פזורים ברוח של ארכיון האקדמיה, וכתבות נושנות שאין לדעת מה רמת התחקיר שלהם, כך שאם למישהו יש מידע קונקרטי יותר, אשמח אם תביאו לתשומת לבי.

"שורו" נולד מתוך שיתוף הפעולה של הבמאי-תסריטאי הצעיר שבי גביזון עם יונתן ארוך ויוחנן חביב לאחר סרט קצר שביים גביזון ותפס את תשומת לבם של המפיקים. ארוך החליט להשקיע בתסריט יוצא הדופן הזה וצירף את חביב למסע, כשמעורבותם גם הביאה להם קרדיטים של כתיבה.
הסרט מתרחש במרכז תל אביב סביב דמותו של אשר ישורון (משה איבגי בן ה-37), גבר נכלולי למדי שהסתבך עם השקעות שקריות, ולאחרונה הוציא ספר הדרכה בשם "לגרש את העורב". על אף המוניטין הרע שדבק בו, הופעה טלוויזיונית מביאה לו תשומת לב, וסביבו מתקצבת חבורה תל אביבית סהרורית למדי, כולם אנשים המחפשים את עצמם בתוך זהות וזוגיות. בין האנשים שסיפורם מצטלב ונפרד מזה של אשר נמצאים אשתו המשוררת (קרן מור), המרצה הפלרטטן והלא צפוי שלה (עזרא כפרי), נהג המונית היחיד כנראה בתל אביב (אלברט אילוז), סיטונאי ירקות (יגאל עדיקא), מנהל פאב (סיני פתר), זוג במשבר (אהובה קרן ושמואל אדלמן), מפיקת טלוויזיה (שרון הכהן-בר) ועוד.
רשימת הקרדיטים של "שורו" כוללת גם את יואב קוש הצלם, טלי הלטר העורכת, העיצוב האומנותי של שמואל מעוז (לימים "זוכה פסטיבל ונציה שמוליק מעוז"), תלבושות שעיצבה נאוה סנדרס, ומוזיקה של ליאור טבת.

זה איננו ממש סרט עם נראטיב קלאסי של אחדות עלילה והתרחשות מובילה להתרחשות, אלא יותר משהו בסגנון אלטמני, התבוננות סאטירית ועוקצנית על מספר אנשים בתרבות המודרנית. סוג של קרקס אנושי שנובע מכאב וחיפוש, רצון להגשמה עצמית והתמודדות עם אבסורד קיומי. במיוחד בולט בו עיצוב הדמויות, שגם אם לעיתים מעוררות הזדהות, רובן נלעגות ולא כאלו שאמורות להתחבב על הצופים. את זאת אני כותב לא בהכרח כנקודה שלילית, כי אני מאמין שזוהי כוונתו של גביזון.

כשזה מגיע לטקס הקולנוע הישראלי הראשון, מעניין לדעת מדוע היה סחף כזה לטובת "שורו". יכול להיות שזה היה קשור כבר אז למחשבה על האוסקר האמריקאי, אליו נשלח אוטומטית הזוכה (ישראל שלחה לאוסקר סרטים מאז 1964, אבל לראשונה במתכונת הזו). מעבר לכך, יש כמה תשובות מידיות להצלחה, בעיקר תוצאה של הדברים שמבליטים את סרטו של שבי גביזון על פני האחרים.
הקול והצבע שהביא גביזון למסך באותה שנה היו מאוד שונים מהקולנוע הישראלי של התקופה, כזה שנראה יחסית מהוקצע ומביא ניחוחות של השפעות והשראות מקולנוע זר. "שורו" יכל להתרחש בכל מקום ובכל זמן, ויחד עם ההומור המאוד ייחודי שלו, כנראה שהתחבב על רוב מתוך 300 החברים באקדמיה (אני תוהה כמה הצביעו), גם אם שלושה מהפרסים הטכנים-אומנותיים הלכו להפקות גדולות יותר.

עדות לחיבה הכללית ל"שורו" אפשר למצוא בביקורות ששרדו מאז. באתר ספר הקולנוע הישראלי נמצאים רשמיהם של אורי קליין, נחמן אינגבר, מאיר שניצר, יהודה סתיו ואושרה שוורץ (לצדם סיקור של תוצאות הטקס מהכתב הצעיר של העיתון כלבו, שמי זרחין), ובהחלט ישנו קונצנזוס: גם אם הסרט לא אחיד ומעט מאכזב בשפה האומנותית שלו, אלו ההומור, המבט האינטליגנטי על החיים והמשחק המצוין של כל הקאסט (עם שבחים רבים למשה איבגי) שהופכים אותו לאחד הראויים של התוצרת המקומית. חשוב לציין ששום דבר מזה לא מובן מאליו, בטח בהתחשב ברמה הכללית של הקולנוע הישראלי הנאבק בתקציבים ומימון, ובטח לא באקלים התרבותי שאפשר למבקרים להשתלח בסרטים ויוצרים כאילו הם שאריות מהשוק. יש כאלה שמתגעגעים לתקופה הזו, אני לא ביניהם.

הביקורות גם מצביעות על כמה מההשפעות הקולנועיות שזיהו הכותבים על סרטו של גביזון. השמות הבולטים הם אלן רודולף, וודי אלן, רוברט אלטמן ופדרו אלמודובר. עם זאת, במהלך הצפייה עלו בתודעתי שני שמות אחרים שהסרט הזכיר לי הרבה מגוף יצירתם. הראשון הוא הבמאי הספרדי לואי בונואל, שכמו "שורו" התעסק בבורגנות שרודפת סביב הזנב של עצמה בכל מיני סיטואציות שנעות בין הרומנטי לקרינג', אבל גם המחזאי חנוך לוין, שכמו אף אחד לפניו תיאר את העליבות הקיומית ואת סולם ההשפלה, על פיה קובעים אנשים את מקומם בהיררכיה אליה נקלעו. זה בהחלט אחד ממאפייניו הבולטים של "שורו".
אני לא בטוח מתי צפיתי בו פעם אחרונה, ואם בכלל עשיתי זאת באופן מסודר, אבל נדהמתי כמה דברים זכורים לי ממנו. ל"שורו" יש כמה סצנות בלתי נשכחות כמו אותה חבורת זמר אבודה (שמרגישה כמו רפרנס ישיר לבונואל), סצנת הפרידה של אשר מאשתו מחוץ לתחנת המשטרה, וגם כמה משפטי קאלט מ"אז תשפיל אותי" ועד "גם לגברים יש נרתיק", ובמיוחד אחד בעייתי במיוחד, "למה את תמיד חייבת להתחכם", עליו אאלץ להרחיב את הדיבור בהמשך.

אלו בהחלט דברים שגורמים ל"שורו" להיות סרט ישראלי מאוד יוצא דופן, כזה שהצליח להנציח איזושהי תקופה חמקמקה, ועל פני פחות משעה וחצי עדיין יחסית מחזיק מעמד ומצחיק מאוד בחלקים נרחבים ממנו. עם זאת, אין ספק שלא מעט דברים התיישנו בו, עדות למצבה של התרבות והאומנות הישראלית של אותה תקופה.
זה מתחיל ברמה הטכנית. "שורו" נראה נהדר רוב הזמן, והצילום של יואב קוש מיטיב לברוא ריאליזם פנטסטי, ועל אף מה שאכתוב עוד רגע, הסרט הזה מלא ברגעים יפהפיים של מצלמה, תאורה ופריימינג, כאלו שבהחלט משדרגות אותו מרוב הסרטים הישראלים שזחלו את הבוץ המטאפורי או הלבנוני של שנות השמונים.
עם זאת, בכל זאת יש נגיסה גדולה ממה שהיה אפשר לבלוע. בואו נגיד שגם אם הבום המתארח בפריים הוא משהו שמרגיש כמעט אינהרטי לתקופה (לזאת יש נסיבות מקלות בהתחשב בצילום הפילם והתהליך היקר של המעבדה), בסצנות החוץ קל לזהות את אמצעי הגריפ שמסתירים גופי תאורה שכנראה איימו על הצמצם, מסילות דולי מזכירות את נוכחותן, ובכל שוט חוץ רחב נחשפים הכבלים של הסט מונחים על הקרקע, מתפתלים ומאובקים.

אל אלו נשזרים גם דברים שמאוד לא נוחים בצפייה עכשווית, הבולט מתוכם הוא כנראה הרגע המפורסם בסרט, שלמרבה המזל לא היה יכול להתרחש בזמננו. זהו שוט קריין שעולה מעלה מדלת כניסה לבניין מגורים, העוקב אחרי דיירים שאינם חלק ישיר מקווי העלילה, חושף לרגע תמונה מחייהם. על אף שמדובר בהברקה קולנועית מוחלטת, הן בקונספט והן בביצוע, זו בסופו של דבר בדיחה נטולת קונטקסט שמתבססת על אלימות נגד נשים, ובואו נגיד שהגבר המכה איננו הפאנץ' שלה.
אל רשימת התהיות שלי מצטרפת גם סצנת הסיום, שהיא תדהמה בפני עצמה גם כי היא בשפה שונה מאוד משאר הסרט, כוללת העלבה גזענית אחת שלא הייתה קשורה לשום דבר שנאמר לפני כן, ולא לגמרי בטוח באיזו חוויה הייתה אמורה להוציא אותנו ממנו.

מה שאותי בעיקר הפתיע הוא שמזיכרוני "שורו" נתפס כהמנון התל אביבי הבוהמייני הרשמי של התקופה, אבל על אף שלא חוויתי את תל אביב של 1990 (גרתי הרחק בצפון ובעיקר הייתי בן שבע), קשה לי להאמין שככה היא נראתה. "שורו" מתרחק מהאיזורים ההומים של העיר וכמו שאר הסרטים לא נהנה מתקציב מפואר, וזו הסיבה כנראה מדוע על פי "שורו" הכרך הישראלי היחיד כולל בתוכו משהו כמו עשרה אנשים ונהג מונית אחד. בהתנחלויות יש יותר מפגשים אקראיים וגיוון אנושי ממה שנראה ב"שורו". זה כנראה לא משהו שמתגלה רק בצפייה רטרואקטיבית אם לשפוט לפי ביקורות שנת יציאתו, כמעט כולן הצביעו על כך שהסרט אולי מצולם בתל אביב, אבל זו לא החוויה של העיר. לכן משונה לי מדוע הוא נקבע כך בתודעה, לפחות עד ש"החיים על פי אגפא" הגיע והדיח אותו מהתואר.

לסיום, אי אפשר לדבר על "שורו" בלי להתייחס לאחד הדברים הכי משמעותיים שהכניס לקאנון הישראלי – השיר "נשל הנחש". אמנם מאיר אריאל כתב את השיר שנה לפני הסרט, אבל הביצוע של ערן צור בן ה-25 והאלמנט המוזיקלי ממנו שמלווה את הסרט המדובר ביותר של תחילת הניינטיז בישראל, עזרו לו להישאר בתודעה הרבה יותר משירים אחרים. באופן אירוני כזה או אחר, הוא דווקא מסתדר עם הסרט גם ביחס הבעייתי שלו אל נשים, כזו שלקח יותר מדי זמן עד שהפסקנו לקבל כהתנהגות סבירה או משעשעת.

וכך התנענו את פרויקט זוכי האופיר, עם סרט שללא ספק עשה טוב לפרס הצעיר והזניק אותו הלאה. אני מציע גם לא להתגעגע לגביזון יותר מדי, כי אנחנו נחזור אליו פעמיים נוספת בדרכו להיות אחד מבסך הכל שני יוצרים שביימו שלושה זוכי פרס הקולנוע הישראלי. אבל נצטרך לחכות כמה פרקים עד אז.
בפרק הבא אנחנו עוצרים ב-1991, כאשר ישנו לפחות קשר מפתיע אחד בין שני הזוכים הראשונים – הבמאי המנצח של הסרט הבא חתום כאיש פעלולי הקול של "שורו". בהחלט שדרוג משמעותי.

רשימת הזוכים המלאה של פרס הקולנוע הישראלי 1990
סרט: יונתן ארוך ויוחנן רביב – "שורו"
בימוי: שבי גביזון – "שורו"
שחקן ראשי: משה איבגי – "שורו"
שחקנית ראשית: ריטה זוהר – "אהבתה האחרונה של לורה אדלר"
תסריט: שבי גביזון – "שורו"
צילום: אילן רוזנברג – "המיועד"
עריכה: טלי הלטר-שנקר – "שורו"
מוזיקה: שם טוב לוי – "אהבתה האחרונה של לורה אדלר"
עיצוב פסקול: אלי טרגן – "שורו"
עיצוב אומנותי: אבי אביבי, ענת אביבי – "המיועד"