״אופנהיימר״, סקירה לסרט של כריסטופר נולאן

התופעה המוזרה ששמה "ברבנהיימר" גרמה לדבר הבא: "אופנהיימר" (Oppenheimer), סרטו החדש של כריסטופר נולאן, נידון ביחד עם סרטה של גרטה גרוויג, "ברבי". זה משונה לא רק כי אלו שני סרטים שונים מאוד, אלא משום שנולאן פועל בשנים האחרונות בסוג של טריטוריה שהיא רק שלו – הסרטים שלא הם אירוע קולנוע, אבל שונה מכל אירוע קולנועי אחר. יש במאים אחרים שהם מותג, שניתן לזהות את הקולנוע שלהם מסצנה בודדת, ושכל חובב קולנוע מכיר שמם; יש במאים אחרים עם קולנוע שאפתני שמפצל את הקהל והביקורת; אולם דומה כי אף אחד מהם לא עובד בסקאלה ובתקציבים גדולים כמו כריסטופר נולאן. הוא דמות שרבים מערערים על היצירה שלה מסיבות שונות, אבל אי אפשר לקחת ממנו את היכולת שלו להוציא לפועל את מה שאני מכנה בצורה מתריסה "בלוקבאסטר ניסיוני". נולאן שואף לספק ספקטקל לקהל הרחב תוך שימוש בפיתוחים טכנולוגיים שנוצרים עבור סרטיו, תקציבי עתק, וכוכבי קולנוע. אבל הוא גם מתאגר את עצמו ורוצה לספק חוויה קולנועית טהורה, לפעמים מופשטת, הפונה ישירות אל החושים ולא מצפה מן הקהל להבין תמיד מה מתחולל על המסך, או אפילו לשמוע היטב כל שורת דיאלוג.

התואר "בלוקבאסטר ניסיוני" מן הסתם מרתיח חובבי קולנוע ניסיוני אמיתי, למרות שהמקורות של נולאן קרובים לתחום (הסרט הקצר "דודלבאג"). הוא כן שואף ליצור סרטים המצביעים על מציאות אחת ולא ריבוי אפשרויות ובהחלט גם להתחבב על ההמונים, אבל גוון ניסיוני קיים בסרטים שלו. אפילו אם הם לא ממציאים מחדש את הגלגל יותר מחידושים טכניים הדרושים לו, כמו פילם 65 מ"מ איימקס בשחור לבן, חומר גלם שנדרש עבור סרטו החדש ולא יוצר קודם. הסרטים שלו לא בהכרח מאתגרים עבור סיניפילים או חובבי אמנות, אבל כן עבור הקהל הרחב. לרוב הם מצליחים להיות נגישים וסוחפים למרות האתגר הכרוך בהם, הקשור לא מעט לאופן פריסת הנרטיב. משחק עם מהות הזמן והמציאות הדיאגטית בה מסופר הסיפור, אף כי בסופו של דבר יש בסרטים שלו לינאריות ומסר.

המסרים אצל נולאן כן נוטים לפעמים לתחום שהוא דידקטי ופשטני לעומת הפוטנציאל של הנושאים בהם עוסקים סרטיו. זה המצב גם בסרט החדש, אבל הקולנוע שלו מספק חוויה ומעלה תמיד נושאים מעוררי מחשבה והרבה שאלות בדרך למקומות הדידקטיים. ב"אופנהיימר" החוויה מסחררת וגם נוגעת בהרבה נושאים כבדים בלי פתרון חד משמעי, כך שהסרט מספק תהייה פילוסופית. אף על פי שבפירוק סצנות ומוטיבים, ניתן למצוא בו הרבה מקומות בהם הוא בחר בפתרון הקל. סרט על מפתח פצצת האטום הוא בהחלט כזה שניתן לאתר בו חולשות כאשר מפרקים אותו לגורמים, אבל כמכלול הוא מרשים, מבדר, מעורר מחשבה וחלחלה בו זמנית. חוויה שמצדיקה מסך גדול, עדיף איימקס בשל יחס המסך. חוויה שמצדיקה צפייה עם קהל וגם ויכוחים אחרי הסרט.

על פניו, זהו סרט ביוגרפי על ג'יי. רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי), מדען יהודי אמריקאי עם תרומה גדולה לחקר התיאורטי בתחום מכניקת הקוונטים, אסטרונומיה בדגש על חורים שחורים ועוד דברים שלהבנתי גם המומחים בתחום לא תמיד מבינים או יכולים להסביר. הוא גם מי שעמד בראש הצוות המדעי של "פרויקט מנהטן" בו פותחה פצצת האטום, מה שהעניק לו את מירב פרסמו ומן הסתם הלב של הסרט אודותיו. אבל כדרכו, נולאן לא מספר רק את הסיפור הזה וגם לא באופן ישיר. בדומה לסרטו הקודם על מלחמת העולם השנייה, "דנקרק", הסרט מספר שלושה קווי עלילה במקביל. את המבנה הזו הוא משלב עם משהו שדומה לסרט אחר של נולאן, "התחלה" – שם זה היה חלום בתוך החלום, ובמקרה זה מדובר בסרט בתוך הסרט.

הסרט הפנימי ביותר הוא ביוגרפיה יחסית ישירה של אופנהיימר. עלילה זו מתחילה במהלך לימודיו לתארים מתקדמים באירופה, ומגיעה עד קבלת משרת הוראה באוניברסיטת פרינסטון כמה שנים אחרי הטלת פצצת האטום. הרגע המסיים את הציר הזמן הזה מוצג גם בתחילת הסרט. הציר כולו מוצג במסגרת חקירה שעבר אופנהיימר בשנת 1953, שיא תקופת "ציד המכשפות" בארצות הברית. תקופה בה אנשים שהיו חברים בעבר במפלגה הקומוניסטית האמריקאית, או היו קשורים אליה, איבדו את המשרות שלהם. החקירה של אופנהיימר בנושא זה, סביב קשרים שבהחלט היו לו למפלגה בתקופה בה היא נתפסה כלגיטימית בארצו, לא הייתה חקירה פלילית. הייתה זו ועדה לגבי שלילת הסיווג הביטחוני שלו, המאפשר לו להיות חבר בועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב.
החקירה הזו נחווית גם כחלק מחקירה שלישית, שקו העלילה שלה מצולם בשחור-לבן למרות שהוא המתקדם ביותר מבחינה כרונולוגית. הפוליטיקאי לואיס סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור) עובר שימוע לפני מינוי קבוע בקבינט, במהלכו עולה המקרה של הוועדה לשלילת הסיווג של אופנהיימר, אותה יזם הפוליטיקאי. הקהילה המדעית בארה"ב סבורה שהיו בה מניעים פסולים, מה שגם שחמש שנים אחרי החקירה הזו, דעת הקהל לגבי רדיפת אנשים בעלי עבר קומוניסטי בארה"ב החלה להשתנות (להבדיל מאשר בזמן הווה).

באופן אישי, לי היה ברור בכל רגע בסרט באיזה קו עלילה אני נמצא, וגם פחות או יותר מה הפונקציה של כל אדם שמדבר, בסרט עם כמות גדולה למדי של דמויות משנה בעלות חשיבות. למרות שאני מבין את הבלבול שעלול להיווצר – פרט לשלושה צירי הזמן שתמיד ארוגים זה בזה, גם אם כל אחד מהם זוכה לקדימות בשלבים אחרים, הסרט פשוט נע בקצב מהר. "אופנהיימר" הוא שלוש שעות שמרגישות כאילו הן בהילוך מהיר: הסצנות קצרות, המידע מועבר לפעמים בפריימים בודדים, ולפרקים העריכה מסחררת ומערפלת את מסירת המידע במתכוון. זה מסבך את ההבנה וגם מעצים את החוויה. כל הזמן קורה משהו, כל הזמן נמסר עוד מידע המשליך לגבי האישיות של הגיבור. ברגעי השיא של הסרט, השאלות המוסריות קשורות לא רק לפעילות שלו ולפצצה ההרסנית, אלא גם לתאוות הידע האנושי בכלל. על מנת שהסרט יהיה בכל זאת מובן, דומה כי נולאן שואב מבנה של חקירה הקרוב אל "האזרח קיין", מוסר את המידע בצורה נוחה: כל עד שעולה לפני אחת מוועדות החקירה מוסר מידע בדיוק על התקופה העוקבת בעלילה הפנימית, או הראשית.

במרכז החקירה/המבוך של הסרט, נמצאת כמובן העבודה המדעית על פצצת האטום. אופנהיימר מוצג בו זמנית כאדם בעל קשיים חברתיים וכאדם בעל יכולת לסחוף אחרים לעבוד למענו ולמען המטרה לא הוא מקדיש את המאמצים, מתוך אמונה כי מדובר במשימה מוסרית. אכן, הסרט עושה עבודה טובה בהעברת אלמנטים שהיום אינם מובנים מאליהם, או קבילים עבור רוב הקהל: התחושה כי על מנת לנצח את הגרמנים, יש להקדים אותם בפיתוח הנשק ההרסני, אבל גם התפיסה שהשימוש בפצצה ירתיע את העולם מהמשך מירוץ החימוש ואולי יתרום לסוף כל המלחמות. בעיקר אחרי שאופנהיימר משתכנע כי הוא ויתר המדענים עובדים גם בשירות המדינה הנכונה וגם בשירות "המדע", ודרכו בשירות כל האנושות.

תוך כדי העבודה, חלק מן המדענים מתחילים להביע ספקות לגבי המהלך. הדבר חודר גם אל אופנהיימר עצמו, גם ברגעים בהם הוא נחוש להמשיך כלפי חוץ, וגם ברגעים בהם הוא נרתע מהמשך המחקר אחרי תוצאת ההפצצה הראשונה. רגשות המחויבות שזורים ברגשות האשם והדבר מייצר דמות המצויה בקונפליקט פנימי. ולא מדובר רק בקונפילט של הדמות אלא בקונפליקט של כל האנושות כולה, לגבי מירוץ הנשק לצרכי הגנה וקידמה, לכאורה, בצד התוצאות ההרסניות. הדבר יכול להיות נכון גם לגבי פיתוחים מדעיים אחרים וניתן לראות בסרט גם מטאפורה היסטורית לדרכים בהן הקידמה מקרבת את הקץ: בין אם דרך עידן התעשייה שמזרז את ההתחממות הגלובלית (ובמקרה זה אנרגיה אטומית עשויה להיות פתרון) ובין אם מדובר בבינה המלאכותית שמספקת פתרונות יעילים, אבל גם מהווה סכנה לדעת חלק מן המדענים שעבדו בתחום.

כאשר מדברים על טכנולוגיה בסרטים של נולאן, יש לציין כי המקום של טכנולוגיה בסרטיו הוא גם מטא-קולנועי. מצד אחד, נולאן הוא האדוק ביותר בקרב הבמאים שדוחים עד כמה שניתן שימוש בכלים דיגיטליים – הוא מצלם בפילם ומנסה לעשות כמה שיותר מן האפקטים בסרטיו בצורה פרקטית. מאידך, שיתוף הפעולה שלו עם מצלמות איימקס היה חלוצי, והמצלמות שנבנות במיוחד עבורו הם סוג של מדע בפני עצמו. בסרט זה, הדבר בא לידי ביטוי בכך שהסרט צולם ביחס מסך של איימקס לכל אורכו, אף כי לכאורה אין בו כמעט סצנות פעולה מן הסוג שבסרטים אחרים המסך עובר בהם ליחס מסך אחר, תואם איימקס. רוב הקהל לא ישים לב לבחירה הזו, אבל התוצאה היא סרט שמגדיל את גוף השחקנים לממדים אפיים, ומייצר מתח סביב שיחות תיאורטיות ומאבק פנימי של גיבור. סוג של סרט פעולה המתרחש במוחו של הגיבור, כאשר רחשי הלב עוברים דרך המשחק של מרפי בשילוב עם העריכה התזזיתית, שמשמרת את המאבק של הדמות בעודה מעמיסה על הצופה אינפורמציה שמספיקה לשנה שלמה של הסרטים.

למרות גודש המידע ואורך של שלוש שעות, איכשהו יש נושאים שעל פניו נותרים לא מפותחים דיים בסרט, או לא מפותחים ברמה מספקת. הרדיפה הפוליטית זוכה לזמן מסך לא מבוטל, אבל התחושה היא שהסרט לא ממצה את הדרמה שהיא מבטאת. הסרט כולל שורה ארוכה מאוד של שחקנים מוכרים ומצויינים, אבל פרט לאופנהיימר וסטראוס, דומה כי אף דמות לא עוברת התפחות גדולה במיוחד. זה כולל כמה מדענים שראויים לביוגרפיה משלהם ואת שתי הנשים בחייו של אופנהיימר. אמילי בלאנט מרשימה לפרקים בתור אשתו של אופנהיימר, קיטי, אבל בשעה האחרונה הדמות שלה מצטמצמת לאישה כועסת. פלורנס פיו טובה מעט יותר בתפקיד ג'ין טטלוק, אישה עמה לאופנהיימר היו יחסים לפני הנישואין שלו לקיטי (ולא רק לפני), אבל הסרט עושה עוול לדמות ההיסטורית שלה בכל הקשור ליכולת האינטלקטואלית שלה והמשברים הנפשיים מהם סבלה. אלו נוכחים בסרט אבל בלי שיש פנאי לתיאור ארוך של המצב מעבר לציון מהיר של משבר.
הדבר הוא גם מראה לקשיים הנפשיים מהם סבל אופנהיימר עצמו, בעיקר בתקופה שלפני המתואר בסרט. אלו נוכחים בסרט בעיקר דרך רמיזות. בכלל, דומה כי יש הרבה רמיזות בסרט והתייחסות לשלל הסברים פסיכולוגיים אפשריים לפעולות של הדמויות, אבל לסרט פשוט אין די זמן להציג אותם בצורה בהירה. זוהי מן הסתם בחירה מודעת, רק רמז לכך כי מדובר באדם מורכב עוד לפני המעמסה שנטל על עצמו, עוד רובד שמצטרף להתפרצות הכפולה: הכישרון שיצר את הגדולה, רגשות האשם עקב כך.

יש שפע של גורמי עניין אחרים בסרט וכמות גדולה של שחקנים שיכולים להפוך סצנה בודדת לתענוג. למשל בני ספדי וקנת' בראנה, שמוציאים הרבה ממעט, גארי אולדמן במשהו שנראה כמו חצי סצנה, ודייוויד קרומהולץ בתור מי שאולי הולך עם אופנהיימר את הדרך הארוכה ביותר. נולאן רגיל לכתוב דמויות פונקציונאליות לתסריט בלי מורכבות אנושית, ובסרט זה הוא משתמש בכמות הגדולה ביותר של דמויות כאלו, ועושה זאת בצורה מחושבת היטב. לצד זאת, הכתיבה של נולאן לפעמים מתסכלת בסימבוליות שלה, כמו בסצנה שמרגיזה מאמינים הינדים על ידי שילוב טקסט קדוש עבורם בסיטואציה מינית, כרמז מתרים להמשך. במקרים רבים, אותה כתיבה ישירה ואפקטיבית בזכות הסימבוליות. כך זה למשל ברגע בו אופנהיימר לכאורה חוגג את ההישג המדעי, אך מתמודד מול הזוועות. כך גם ברגע המעגלי המופיע סמוך לפתיחה וסמוך לסיום: שיחה סמלית בין אופנהיימר לאלברט איינשטיין, בגילומו של טום קונטי. שיחה שיש בה משהו בנאלי, אך גם משהו אפקטיבי למדי בנוגע לכל ההיבטים הרבים של הסרט.