פסטיבל ירושלים 2023: הזוכים, ״חדר משלו״, ״טוטם״, ״הסירנה״, ״על הסף״, ״ביצים לבנות על הקירות״

אחרי שבוע ויומיים של חוויות, ורגע לפני סגירה, סוף סוף מתפרסם גם דיווח שלי מפסטיבל הקולנוע ה-40 של ירושלים. יש לכך כמה סיבות, מכתיבה ל״הארץ״ על אותו פסטיבל בדיוק ועד חוסר רצון לעצור את שצף הדיווחים של עופר ואור, שהקדימו אותי בכתיבה על רוב הסרטים שגם אני ראיתי. לכן בחרתי לחכות ולצבור כמה סרטים שטרם נסקרו כאן, בידיעה שזה כנראה לא יעזור בתור המלצה להמשך הפסטיבל אבל אולי כן לעתיד, הקרוב או הרחוק. כיוון שזה גם פוסט פתיחה אישי וגם לקראת סיום כללי, אשלב בין הסנטימנטים האלה ואנסה לסכם את החוויה שלי. ומכיוון שכבר חולקו הפרסים אשלב את רשימת הזוכות והזוכים בהמשך, אבל אמנע מפרשנות יתר.

פסטיבל ירושלים התנהל עבורי בנעימים, אולי אפילו יותר מדי אם הדבר אפשרי, מה שהגביר את המוטיבציה לרבוץ בדשא או לשהות ליד אולם 3 הסמוך לחדר התגים, והפחית את הרצון לכתוב באטרף על כל סרט. שיחה אגבית במסדרונות הסינמטק או בכניסה אל לב סמדר החליפה את הצורך הזה. עוד יותר מכך נהניתי לצותת לשיחות של אחרים, במיוחד בהגעה אל מתחם הפסטיבל בדיוק כשאנשים יוצאים מסרט כלשהו, ולנסות לנחש במה מדובר לפי זנבות השיחה שליקטתי. לתחושת הביטחון והסדר סייעו הסדרנים הרגועים ביותר שפגשתי, צוות הפסטיבל הבכיר שלא הפסיק להתרוצץ, וכמובן נשות היח״צ שאור כבר הודה להן על הנכונות להפוך את הפסטיבל שלנו להרבה יותר נעים ולגמרי נטול חרדה ותקלות.

להרגשה החיובית והמחבקת אני מוסיף את נוחות אתר האינטרנט של הפסטיבל, במחשב או בטלפון, שאיפשר לי ליצור לו״ז בקליק בעזרת הוספה לגוגל קלנדר ואף סייע לי להיות גם ספונטני ולבדוק את מצב הכרטיסים בהקרנות (כדי להחליט לאן להיכנס). לא הספקתי לבקר במוזיאון הסובלנות, גם בו הוקרנו סרטים, אבל ההקרנות בהן נכחתי היו ברמה הגבוהה ביותר ואווירת הסינפיליה במסדרונות חלחלה גם פנימה אל האולמות. אם כי בניגוד למה שכתב אור, סביבי ישבו כמעט תמיד מפריעות ומפריעים (מלבד בהקרנה בה הוא נכח, קארמה כנראה). אפרט על מקרי קיצון בתוך דעותיי הקצרות על הסרטים עצמם, אבל קודם הזוכות והזוכים למען הסדר הטוב. התמונה לעיל היא מתוך הסרט הזוכה בתחרות הבינלאומית.

הזוכות והזוכים

מתוך ״דניאל אויערבאך״ של דוד וולך. צילום: בועז יהונתן יעקב

קולנוע ישראלי באורך מלא

פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר באמצעות הקרן לירושלים: ״דניאל אויערבאך״. בימוי: דוד וולך. הפקה: אייל שיראי
פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: ״טעם התפוחים אדום״. בימוי: איהאב טרביה. הפקה: יהונתן דובק, שלום גוטמן
פרס ענת פרחי לתסריט: אסף סבן, "המשלחת"
פרס ענת פרחי למשחק: אימוס איינו, "מתחת לצל של השמש"
פרס האנסמבל: "המשלחת"
פרס אהרון עמנואל לצילום: בועז יהונתן יעקב, "דניאל אויערבאך"
פרס דיאמונד לעריכה (תיקו): אילה בנגד, ״שלושתנו". וגם: חיים טבקמן ולב גולצר, "דניאל אויערבאך"
פרס יוסי מולה למוזיקה: יונתן אלבלק, "דניאל אויערבאך"
פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר: "שלושתנו". בימוי: הניה ברודבקר, הפקה: אביגיל שפרבר
פרס דיאמונד לבימוי לסרט תיעודי: הניה ברודבקר, "שלושתנו"
פרס התחקיר הטוב ביותר בסרט תיעודי: אסף לפיד ויונתן אברהמי, "השיבה מהפלנטה האחרת". בימוי: אסף לפיד, הפקה: נעמי לבארי וסער יוגב

סיכום אישי: שני סרטים שלטו בתחרויות שלהם – ״דניאל אויערבאך״ בעלילתית עם ארבעה פרסים (סרט, צילום, עריכה, מוזיקה) ו״שלושתנו״ בתיעודית (סרט, בימוי, עריכה). קשה לי להעיד על סרטים שלא ראיתי, אבל ריכוז הפרסים הזה אומר מבחינתי שהשופטים לא אהבו מספיק את המתחרים, עם הסתייגות. סרט תיעודי נוסף בכל זאת זכה בפרס, אבל זה עדיין צמד זוכים מתוך שמונה סרטים, שלצערי לא ראיתי אף אחד מהם אז קשה לי לשפוט עד כמה זה משקף.
בתחרות העלילתית התכבדו גם ״המשלחת״ (פעמיים), ״טעם התפוחים אדום״ ו״מתחת לצל של השמש״. כלומר, יותר מחצי מהתחרות נותר ללא פרסים. כולל שני המאסטרים הוותיקים, איתן גרין (״בתי אהובתי״) ודובר קוסאשווילי (״הענקים של אי הפסחא״), וכולל שלושת הסרטים שהייתי משוכנע כי יחלקו ביניהם פרסים: ״הפילגש״, ״העתיד״ ו״חדר משלו״ שאכתוב עליו בהמשך (עופר אמור להשלים כתיבה על שלושת סרטי התחרות הנותרים, בפוסט המסכם שלו מחר). כל מי שדיברתי איתו או איתה, ללא יוצא מן הכלל, היה שותף לתחושה כי לפחות אחד מאלו שהזכרתי ייצא עם פרס. אבל עם השופטים לא דיברתי ולסרט שמוקרן אחרון יש סיכוי להפתיע, כפי שאכן קרה לבסוף.

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי קצר

פרס דיאמונד לסרט העלילתי הטוב ביותר: "היד של קטיה". בימוי: תום שובל, הפקה: תום שובל ונועה פרידמן
ציון לשבח: ״מים עומדים״. בימוי: ציביה ברקאי-יעקב, הפקה: איתי תמיר ועמי ליבנה
ציון לשבח: ״יונה נמר עירא״. בימוי: רותם קפלינסקי, הפקה: לאה טוניק
פרס עליזה ומיכה שגריר לסרט התיעודי הטוב ביותר: "שמעי קלמי״. בימוי והפקה: זוהר אוריין כהן
פרס לסרט הסטודנטים הטוב ביותר: "אור פנס יחיד". בימוי: שי-לי עטרי, הפקה: תום רענן ויהונתן חבר
פרס משפחת בל-ביילסקי למשחק בסרט קצר: דניאל אליה זאינץ, "לב אבות על בנות". בימוי: רחל לוי
פרס המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים לסרט האנימציה הטוב ביותר: "דדליין״. בימוי: עידן גלבוע

התחרות לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני

פרס ע"ש ליה ון ליר בתרומת רבקה סקר לסרט הניסיוני הטוב ביותר: "כולם מתו". בימוי: איילה ברגר
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי: "קרוב ככל האפשר". בימוי: דן רוברט להיאני

התחרות הבינלאומית

פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "אמא גלוריה" (Ama Gloria). בימוי: מארי אמשוקלי (צרפת)
פרס הבימוי: "טוטם" (Totem). בימוי: לילה אווילס
ציון לשבח: צוות השחקנים של "העבריינים" (The Delinquents)

התחרות הבינלאומית לסרטי ביכורים

פרס GWFF לסרט הביכורים הבינלאומי: "מקום מבטחים" (Safe Place). בימוי: יוראי לרוטיץ' (קרואטיה)
ציון לשבח: "לו רק יכולתי לישון" (If Only I could Hybernate). בימוי: צולג'רגל פורוודש (מונגוליה, צרפת, שוויץ, קטאר)

תחרות ברוח החופש

פרס MKR לסרט התיעודי: "ריאליטי" (Reality). בימוי: טינה סאטר (ארה״ב)
פרס קאמינגס לסרט העלילתי: "בלנקיטה" (Blanquita). בימוי: פרננדו גוזוני (צ'ילה, מקסיקו, לוקסמבורג, צרפת, פולין)

תחרות שנטל אקרמן

פרס שנטל אקרמן באדיבות קרן משפחת אוסטרובסקי: "אקו". בימוי: טטיאנה הואזו (מקסיקו, גרמניה)
ציונים לשבח: "אורלנדו, הביוגרפיה הפוליטית שלי" של פול ב׳ פרסיאדו, ו"משפט קייב" של סרגיי לוזניצה.

ברכות לזוכים ולזוכות.

חדר משלו

בזכות ״פיגומים״ ו״בגרות״ אפשר לדעת למה לצפות מסרט של מתן יאיר. ודאי לא תתפלאו לשמוע כי גם סרטו החדש מכיל קשר בין מורה ותלמיד, נסיבות חיים לא קלות ונער לא בדיוק רגיל המחפש את מקומו בעולם. אבל אם בשני סרטיו הקודמים העניק הבמאי משקל לנקודת המבט של המורה, בתור אחד כזה בעצמו, הפעם התחושה היא של סיפור התבגרות בעל אלמנטים אוטוביוגרפיים. כך נוכחתי לדעת בדברי ההקדמה לסרט, שנגעו בין היתר למקורות ההשראה של הבמאי. את בן דמותו בסרט אפשר לזהות בקלות בגיבור בעל הקסם המוזר, השכל החריף והלקות החברתית. העובדה שהשחקן שמגלם אותו, גלעד לדרמן, לא זכה בפרס בפסטיבל מעידה מבחינתי על הופעה מעולה במיוחד של מי שכן זכה (לא צפיתי עדיין). אני מקווה שבפרסי אופיר, שם יש חמש משבצות למלא ולא אחת, יעשה עימו צדק והוא לכל הפחות יהיה מועמד.

לדרמן מגלם את אורי, מתבגר בשנת התיכון האחרונה. הוא נרגש לקראת צו ראשון ובתחילת הסרט שוטח את משנתו לגבי המסע המתקרב לפולין, אליו הוא לא מתכוון לסוע. בצד השני של השיחה נמצא רוקמן (דרור קרן, מעולה כתמיד), המורה לחינוך גופני וגם בעל סמכות בהנהלה או לפחות בארגון המשלחת הבית-ספרית. בסצנה הזו מתבהרים כמה וכמה דברים, הראשון בהם הוא שלפנינו סרט המשלב באופן נטול מאמץ בין דרמה נוגעת ללב וקומדיה אדג׳ית, על סף החתרנית. השיחה על זכר השואה ומקומה בתרבות הישראלית גם מציגה את אורי כנער שיכולות החשיבה שלו מעל לממוצע, אבל הכנות הברוטאלית בה הוא מתנהל ושבירת הדיסטנס עם המורה שלו מסווגת אותו כחריג. הטנגו ביניהם יימשך לאורך הסרט, גבולות ייבדקו ושיחות מלב אל לב יתחלפו בדיאלוג בין סוכן הסמכות המעודן, לבין הצעיר שלא מוכן לקבל סמכות ובו בעת מחפש דמות אב.

הסיבה לחיפוש הנ״ל היא המצב המשפחתי של אורי, התופס נפח משמעותי לאורך העלילה. אביו (ישראל ברייט) מצוי בתהליכי עזיבה, אמו (ירדן בר כוכבא) ישנה עם אורי באותו החדר, ואחותו (נטע רוט) היא חיילת המצויה רוב הזמן מחוץ לבית אבל משנה לגמרי את הנעשה בו כאשר היא שבה אליו. יש גם כלב שמגיח במפתיע ודורש התחשבות, אורח אקראי נוסף, ועוד שינויים תדירים בכל הקשור למצב האנרגטי בין כתלי הדירה. אורי סופג ומתפרץ לסירוגין, נבלע לתוך קריאת ספרים או מחפש אינטראקציה בכוח לפעמים. לאורך הסרט חששתי שיתפוצץ, שיקרה משהו איום ונורא בסיפור הזה שרק מערים קשיים ושם מכשולים בדרכו. אבל יאיר שומר את הדרמה בגבולות ההיגיון, ממלא את הפריים בגוונים שונים של אנושיות כובשת, והסרט כולו כה טבעי וקולח עד כי לרגעים שכחתי שאני צופה במשהו מתוסרט ולא בחיים שנחיו.

היחידה ש״מאבחנת״ את אורי היא החיילת הממיינת אותו לאותו צו ראשון גורלי. הוא נפתח בפניה ונהנה מתשומת הלב שלה, אבל בדיעבד מבין שאולי סיפר יותר מדי. זאת בעוד הקולנוע של יאיר מעדיף לחשוף אמיתות על הדמויות שלו בעזרת פעולות ולא דיבורים. למשל הבהרת המצב הכלכלי של המשפחה קודם כל במתרחש בבית, או העובדה שאורי רוחץ בכל יום את אותה החולצה והולך איתה לבית הספר ביום למחרת. מרגע הראיון בצבא, אורי מבקש לפתע להשתלב בחברה ואפילו לצאת למסע לפולין, בטענה שהידע שלו יחסר לכיתה. זו לא הפעם היחידה בה הוא ״מתנשא״ על החומר האנושי המקיף אותו, בזמן ששאר הסביבה רואה בו יצור מוזר. הדואליות הזו מציפה את הסרט כולו ורק מגדילה את האמפתיה כלפי כל הדמויות, לכולן יש סיבות וגם רגעים יפים יותר או פחות. התחושה שמתן יאיר פשוט מניח מצלמה ונותן להן להיות הן אולי לא מדויקת, אבל מעידה על סוג האימפקט הרגשי של היצירה כולה – ביקורתית כלפי החברה אבל לרגע לא כלפי הפרטים שמרכיבים אותה.

טוטם
Totem

את שמה של הבמאית המקסיקנית לילה אווילס זכרתי לטובה מסרט הביכורים שלה, ״החדרנית״, אבל כבר אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל הירושלמי נתבשרתי שסרטה הנוכחי שונה בסגנונו. השינוי לא גרע מהערכתי כלפיה, להיפך, אבל כוחה העיקרי של היוצרת נשמר בכל מקרה – היכולת למשוך את הצופה פנימה אל העולם שהיא בוראת, ואז לעטוף ולסגור אותו בפנים. במקום השוטים הסטטיים הכולאים את גיבורת סרטה הראשון, חדרנית בבית מלון המרגישה היטב את פערי המעמדות בחברה, הפעם המצלמה של אווילס חופשית אך קרובה מאוד אל הדמויות. רוב הזמן היא נצמדת לנקודת המבט של ילדה בת שבע, המצויה בביקור משפחתי ודרכה נלמד להכיר את כל הנפשות הפועלות, בהדרגה גם ללא נוכחותה.

מי שנראית כגיבורת הסיפור היא ילדה בשם סול, והסרט נפתח בסצנה אינטימית ובה אמא שלה מנסה לשכנעה להשתמש בשירותים ציבוריים. השילוב בין החום השורר ביניהן ואי הנוחות של הימצאות באותו תא יחד איתן, היא התחושה שתלווה את הצפייה כולה. השתיים מצויות בדרך לבית הסב, בו מתכנסים כל ילדיו ונכדיו כדי לחגוג יום הולדת לבנו, טוֹנה (אבא של סול). מן השיחה ביניהן, במהלכה סול מבקשת משאלה שאביה יהיה בריא, מתחילה להתבהר התמונה. בבית המשפחה מתגלה כי האב אכן שוהה באגף נפרד והינו סיעודי לגמרי, מנסה להתגבר על מחלה וממש לא מעוניין בחגיגת יום ההולדת המתוכננת לערב. סול נדרשת לבלות זמן בין הדודות ובני הדודות שלה, אבל יודעת גם להעסיק את עצמה בעזרת דמיונה. אווילס מדריכה את הקהל בתוככי הדינמיקה המשפחתית המתגלה כמורכבת, כאשר כמעט לכל דמות משנה יש סוד גלוי וחבוי.

המבנה העלילתי מאפשר ליוצרת לחלק את הסרט בקלות למערכות – הגעה לבית המשפחה, הכנות למסיבה, והמסיבה עצמה. כל אחד מחלקי הסרט אפקטיבי בדרכו בעיניי, בין אם אנחנו עדים להתרחשות טעונה כמו ביקור של שמאנית / מגרשת שדים, או עוקבים אחר נמלים המטיילות על קיר עליו מאירה קרן שמש, רק משום שסול מתבוננת בתהלוכה שלהן. בעלי חיים רבים אחרים צצים בבית המשפחה, מכלבים וחתולים ועד מיני חרקים וציפורים, והיחס של הדמויות אליהן הוא כאל חלק ממרקם החיים. באופן דומה, הגשמי והרוחני נמהלים זה בזה במשפחה המתוארת, בה כולם דואגים בדרכם למצבו הבריאותי של טונה, שכנראה היה הדבק המקשר והדומיננטי בין האחים והאחיות.

אני כותב ״כנראה״ משום שטפטופי האקספוזיציה נמשכים לכל אורך הסרט והבמאית משאירה את מלאכת ההרכבה לקהל. נהניתי להרכיב גרסה משלי לסיפור המשפחתי וגם לבלות זמן בחברת הדמויות, ושמחתי עוד יותר שהבמאית זכתה בפרס על מלאכת המחשבת שלה. באותה נשימה, אבין לגמרי את מי שהתחברו פחות או אפילו ממש השתעממו. בעיניי הדמויות כה עשירות ומלאות עניין, והנראטיב בכל זאת מתלכד לבסוף לשלם אחד. שלם נדיר, עדין ויפה כמו פרח הקקטוס. אני מזמין כרטיסים מעכשיו לסרט הבא של לילה אווילס, בין אם היא שוב תשנה סגנון ובין אם לאו.

על הסף
Upon Entry

כמי שביקר מספיק פעמים בביקורת הגבולות של שדות תעופה אמריקאיים, כולל פעם אחת בה נלקחתי הצידה לחקירה, לא יכולתי לפסוח על סרט העוסק בכך. מטרגר ככל שיהיה. סרטם של הצמד הספרדי אלחנדרו רוחאס וחואן סבסטיאן ואסקס הבטיח בדיוק את זה – סיפורו של זוג שנוחת בשדה התעופה של ניוארק ומעוכב כניסה. אלברטו אמאן וברונה קוסי מגלמים את דייגו ואלנה. הוא מתכנן ערים ונוצואליאני במקור, היא רקדנית ברצלונאית ושניהם מגיעים אל ארצות הברית מספרד. אשרות הוסדרו מראש, אך במקום להיכנס אל הארץ המובטחת אחרי טיסה ארוכה, שוטר הגבול מבקש מהם להתלוות אליו לבדיקה נוספת. לא רק הזהות שלהם תעמוד למבחן, אלא גם הנאמנות, הזוגיות ואפילו האנושיות שלהם, בחקירה שמטרתה לשלול מהם את כל הנ״ל בכדי להגיע לשורש האמת.

החרדה שלי התעצמה ככל שנקפו הדקות, כפי שחששתי שיקרה מעצם הנושא, אבל כך גם ההערכה שלי כלפי הסרט המפתיע הזה. בתוך קצת פחות משעה ורבע, הצליחו היוצרים לא רק למתוח אותי אלא גם לתעתע ובכלל לגרום לי להרגיש כל מה שחפצה נפשם. והיא חפצה לא רע בכלל. היעילות והדייקנות שלהם היו הגבוהות שראיתי בפסטיבל השנה, וכמעט התחשק לי להריע בסיום, על אף שמה שהייתי צריך לעשות זה להתמוטט.

מבלי לספיילר, זה לא רק כושר ההמצאה שלהם בזכותו מד הלחץ האמיר, אלא השימוש בנהלים אמיתיים, או זניחתם כשצריך לסבך עוד יותר את העניינים. לדוגמה, ההחלטה לתקוע את הדמויות בחדר החקירות כאשר בחוץ מתנהלים שיפוצים רועשים ומסיחי דעת. ההזדהות שלי זיגזגה בין בני הזוג לסירוגין, ככל שלומדים להכירם (אני גם הבחור הלחוץ בלי סיבה בשדות תעופה, אבל גם בן הזוג המתמצא במרחב), ואז זינקה מהם אל שוטרי הגבול הקשוחים אך יסודיים באופן מעורר הערכה. הרגשתי בידיים בטוחות אצל הבמאים ולכן כל ביט עלילתי הילך עליי קסם. לסיים סרט שהגעתי אליו עם אג׳נדה ברורה עם הבנה מלאה של כל הצדדים זה לא פחות מהישג, הראוי לכל השבחים.

מי שראויים דווקא לכל גינוי אפשרי הם הזוג שישב לפניי. שני מתולתלים (שזו כבר בעיה כי הכתוביות מוקרנות מאוד נמוך, מה שגרר אנחות ייאוש מן השורה מאחוריי בכל תזוזה שלהם) שלא הפסיק להתנועע ולגעת זה בזו. עכשיו, אני לא משטרת המזמוזים. אבל אם בכזה סוג של סרט מעודד גירושים (תרתי משמע) אתם לא יכולים להוריד את הידיים ואת הפיות האחד מהשנייה, אז חבל על הכרטיסים בעיניי. הרי יש לכם דברים חשובים יותר לעשות. רציתי לאחל להם חוויה דומה לזו של הסרט, אבל אולי בזכותם נצמדתי אליו חזק יותר ובאשמתם איאלץ לצפות שוב ואולי לגלות עוד דקויות שפספסתי.

הסירנה
The Siren

שילוב המילים ״אנימציה״ ו-״איראני״ הובילו אותי לביקור בקולנוע לב סמדר, בלי להתעמק יותר מזה בתקציר. גם שמה של הבמאית, ספידה פרסי, לא היה לי מוכר. למעשה לא ידעתי שזו במאית עד שהיא עצמה הופיעה על המסך בהקדמה שהוקלטה במיוחד לפסטיבל. היא נשאה נאום הומניסטי במהלכו השוותה (מעט בגסות או בפרובוקציה מכוונת) בין מלחמת עיראק-איראן בה עוסק סרטה, לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני כפי שהוא מתנהל כיום. להפתעתי ולשמחתי, הנאום שלה התקבל דווקא במחיאות כפיים מצד הקהל שבחר לבלות את אחר הצהריים מול הסרט שביימה, על פי תסריט מאת ג׳אווד דג׳אווהרי, השב אל המלחמה ההיא.

עשור לפני ששיגר טילים על ישראל, ב-1980 ליתר דיוק, סאדאם חוסיין הוביל מתקפה על שכנתו. בעיר אבאדאן, בדרום מערב איראן ובסמוך למפרץ הפרסי, נכלאו התושבים כתוצאה מהתקפות טילים של הצבא העיראקי. גיבור הסרט הוא אומיד, נער יתום מאב שאחיו נשלח לחזית. סבו ואמו מחליטים להישאר בעיר ולא מותירים לו ברירה אלא לעשות כמוהם, אבל את ימיו הוא לא מבלה ספון במקלט. אומיד משתלט על עסק שליחויות של חבר פצוע, מלקט חברים חדשים החולמים על בריחה מן המקום. כל אחת מן הדמויות שהוא פוגש בדרך מלאה בסיפורים על המקום אבל ברצון לחיות, ורובן חלקים בתצרף שעשוי לאפשר לו ליצור מעין תיבת נוח מקומית שתפליג לחופשי.

השאפתנות של ״הסירנה״ לא מתממשת במלואה בכל החזיתות. האנימציה יפה ופשוטה אבל כך גם העלילה, על גבול הפשטני לפעמים. המטפורות שקופות, למשל העובדה שאומיד מגדל תרנגול קרב בסביבה הלוחמנית. זה מסוג הסרטים שעלולים לגרום לקהל שמרני לחשוב בטעות שכל מה שמונפש מתאים אך ורק לילדים. זוועות המלחמה ועיסוק בנושאים גיאו-פוליטיים יוכיחו אחרת, אבל יהיה לי קשה להגן על אופן העברת הסיפור או התנהגות הדמויות. בכל זאת מצאתי ממה להנות, בין אם היחשפות לחלק בהיסטוריה האיראנית שאני מאוד לא בקיא בו, או מפגשים מפתיעים של הגיבור עם דמויות שוליים, המגלות פנים בלתי מוכרות באיראן. סוג מסוים של מציאות הזויה שמזכיר לי משום מה יותר מכל את ישראל, אז אולי יש משהו בהשוואה המוקדמת של הבמאית. סיקוונס הסיום, או יותר נכון הרגעים שמובילים אליו, הצדיקו לבסוף את הצפייה כולה מבחינתי.

ביצים לבנות על הקירות
White Balls on Walls

אסיים את הדיווח עם סרט שאני אישית מצאתי מעניין בואך מרתק, אבל הקהל בהקרנה בה נכחתי ממש לא. הגדילה לעשות העלמה שישבה לצידי ופשוט נרדמה בשלב מסוים, ממש עד בוא הכתוביות. שקלתי להציע להשלים עבורה את מה שפספסה אבל זה לא מסוג הסרטים המאפשרים זאת, מפאת כמות המידע הנמסרת והאופן בו ניתן לפרש את המידע הזה. הנרדמת הייתה המנומסת שבצופות, בניגוד לבחור שישב לידה ופשוט סימס מתחילת הסרט. סימס וחיכה למענה, בדק בכל דקה ודקה האם מישהו יגאל אותו מן הצפייה, אך כנראה שחבריו לא עצרו את שגרת קיומם כדי להשיב לו. בצר לו קם והלך באמצע הסרט, וכמוהו עשו עוד רבים.
הצרה היא שההקרנה התרחשה באולם 2, וכל קימה כזו פירושה הסתרת המסך בצללית של המתגנבים בחשכה. זה תמיד הפרדוקס באולם 2 של סינמטק ירושלים – אולם מרתפי ונהדר, תת-המודע של הסינמטק בו מוקרנים הסרטים המאתגרים ביותר, אבל גם זה הכולא את הצופים בשורות ארוכות שכניסה ויציאה אחת להם.

מה שהיה ״מאתגר״ בסרטה של שרה ווס הוא מהותו – דוקומנטרי בסגנון זבוב על הקיר, רצף שיחות בין אנשי אמנות סביב פוליטיקת זהויות. או באופן ספציפי יותר, מעקב אחר הניסיון של מוזיאון האמנות סטדליק, המפורסם ביותר באמסטרדם ואחד המפורסמים בעולם, להיות יותר מגוון ואינקלוסיבי. זו הדרישה של העירייה מן המנכ״ל החדש, גבר לבן ומבוגר יש לציין, שבשיחת הפתיחה משוחח עם צוותו על גיוון אתני. מיותר לציין שאין אף אדם שאינו לבן בחדר, אם כי מספר הנשים דומה לזה של הגברים. משהו שאי אפשר להגיד על קירות המוזיאון, המציג יצירות של אמניות באחוזים בודדים לעומת עמיתיהן הגברים. שם הסרט, ״ביצים לבנות על הקירות״, לקוח מתוך שלט מחאה שהוצב מול המוזיאון לפני רבע מאה ונדמה כי דבר לא השתנה. עד עכשיו.

הסרט שאולי נשמע כמו שעמום המחץ שעשע אותי לאן שיעור. בתור מי שחי בארצות הברית, בעיר מגוונת, אני מכיר היטב את השיחות המתישות סביב ייצוגים וזהויות ונהנה תמיד לראות את הדוברים מתפתלים. זה הרי מגוחך שחדר ישיבות מלא בהולנדים, שמתקראים ״לבנים״ מסיבה שאני לא בטוח בה עד הסוף אבל מבין באינטואיציה, מלהג על החשיבות של אמנות אפריקאית (למשל מהקולוניה לשעבר, סורינאם). או כאשר שלושה גברים בכל מיני צבעי עור יושבים סביב שולחן ומנסים להבין יחדיו כיצד לגוון את אוסף המוזיאון מבחינת ייצוג לנשים. יש משהו קומי בכל העניין והאנשים העוסקים באמנות חדים מספיק בשביל להצביע על כך, ואליטיסטיים דיים בכדי להתגבר ולנסות להתפרק מנשקם.

לולאת האבסורד מתהדקת סביב צווארו של המוזיאון והסרט כאחד, כאשר המנהל המותקף מחליט להעסיק אמן שכתב מניפסט נגדו, ואותו מבקר חד לשון מתגלה כאוצר אמנות מוגבל במקרה הטוב. אפשר להוסיף לכך גם סצנה של רכישת ציורים אפריקאיים בסיטונות, בחניון של בניין נאה ובידי גבר מבוגר (ולבן) שלא ייעלב יותר מדי אם אנחש איפה אבותיו בילו את ימי הקולוניאליזם. אבל העיקר הוא השיחות הפנימיות של אנשי המוזיאון, בינם לבין עצמם ואז בפרטיות מול המצלמה והבמאית, שמבינים את גודל התסבוכת.
מה שהם מבינים הוא ששום כלי כפוי, מאפליה מתקנת ועד תרבות הווקיזם והתקינות הפוליטית, לא באמת יתקנו את המצב. ההתבוננות בעבר ולא מחיקתו, גם אם מזווית אחרת, מתגלה כפתרון אפשרי עבורם. התגובה של הביקורות לעומת תגובת הקהל מזכירה מי הם שומרי הסף האמיתיים ומי פתוחים לשינוי תפיסה. משהו שאפשר להשליך גם על עולם הקולנוע בעיניי, ולכן כל כך נהניתי לפקוד השנה את פסטיבל הקולנוע ירושלים – האוצרים מספקים במה וקונטקסט, המבקרים אמורים לנסות לתווך ולכוון, אבל מי שקובע בסופו של דבר הוא רק הקהל.