סרטים חדשים: ״העיר הזאת״, ״הרוע שבפנים: הדלת האדומה״, ״ברוקר״, ״עוברות את הגבול״, ״חף מפשע״, ״בגוף שני״, ״אהבה איטלקית״, ״האדמה רועדת״, ״מרמדיוק״

אחרי כמה שבועות נורמליים מבחינת כמות הסרטים החדשים בבתי הקולנוע, חודש יולי נפתח בעומס של תשעה כאלה. אולי אפילו עשרה אם להחשיב הפצה קצת חרישית ומצומצמת של סרט נטול שם עברי. הייתי אומר שזו בשורת החופש הגדול אבל רוב הסרטים אינם מיועדים בהכרח לנוער ובטח שלא לילדים. אנחנו בסריטה בכל מקרה מרוכזים בפרס הגדול של החודש, פסטיבל הקולנוע של ירושלים, ומבטיחים לשחרר את המלצותינו בהקדם האפשרי. בינתיים קשה לומר שאנחנו מתבטלים, בין אם אור המשלים קלאסיקות או שב אליהן לבחינה מחודשת, ובין אם עופר המשלים סרטי נטפליקס ומוצא אחד ראוי מדי פעם. הכמות השבוע לבטח תביא עימה סקירה או שתיים, אבל אם לוקח לנו רגע לעדכן זה באשמת העבודה על פוסט ההמלצות לירושלים, משם גם נדווח כמובן החל מסוף השבוע הבא.

העיר הזאת – כעשור אחרי שעלתה ההצגה על הבמות, והפכה לקאלט באופן די מידי ולגמרי מתמשך, הגיע תורה של גרסה קולנועית לאופרת הראפ הבלשית והעברית. למי שלא מכירים או מכירות, ״העיר הזאת״ החלה כפרויקט של להקת ויקטור ג׳קסון – פדרו גראס (עמית אולמן), ג׳ימבו ג׳יי (עומר הברון) ואיציק פצצתי (עומר מור). מדובר במחזמר המושר בסגנון היפ-הופ אבל בעברית צחה עד מאונגלזת, ומתרחש בעיר שהיא גם ישראלית מאוד אבל גם בעלת סממנים הלקוחים מעולמות הפילם נואר. לכן זה רק הגיוני שתסיים על המסך ממנו נלקחה חלק מן ההשראה, אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה ועברה דרך מימון המונים. אולמן ביים את הגרסה הקולנועית וגם מככב כבלש בשם ג׳ו חלפון, שאל משרד החקירות שלו צועדת שרה בנט (מוריה אקונס). מהרגע הראשון הוא ידע שלא יצא מזה שום טוב, אבל היא זקוקה לעזרתו כי אחותה נעלמה וכך מתחיל סיפור החקירה. ג׳יי מגלם את שותפו של הבלש ופצצתי מנגן ברקע בגרסת ההצגה, אז יהיה מסקרן לראות איך ישולב בסרט. המעבר לקולנוע איפשר לרפד את המסך בפרצופים מוכרים כמו אלון נוימן ועידן אלתרמן, ואם להניח מכמויות האנשים בעלי השם האחד בקרדיטים כל סצנת ההיפ-הופ הישראלית קופצת להופעת אורח.

ברוקר (Broker) – זכרונות מפסטיבל ירושלים 2022, אז אור הקדיש פוסט שלם לכבוד הבכורה הישראלית לסרטו של הירוקאזו קורה-אדה. מעט קודם לכן הוקרן הסרט בפסטיבל קאן, ויצא מן התחרות הראשית עם פרס פיפרסקי ופרס השחקן הטוב ביותר, שהוענק לסונג קאנג-הו. הכוכב הקוריאני הוא רמז לכך שמדובר בסרט המתרחש בקוריאה, על אף הבמאי היפני. סונג מגלם חצי מצמד, יחד עם גנג דונג-וון, בעל עיסוק צדדי לא שגרתי – מציאת בתים לילדים עזובים. תמורת תשלום. אוקיי, הם סוחרים בטף נטוש, אבל עושים זאת בחיוך. אל הסחורה הטרייה שמתגלגלת לידיהם מצטרפת האם הנוטשת (לי ג'י-און), צעירה שוויתרה על תינוקה אבל התחרטה במהרה. שני הברוקרים משכנעים אותה להתלוות אליהם במסע למציאת בית חדש לינוקא, בתוספת סכום כסף לו היא זקוקה. חשוב לשוב ולדגיש שמדובר בדרמה קומית צובטת לב ולא בדרמה אפלה. תמונה להמחשה בראש הפוסט.

עוברות את הגבול (Joy Ride) – לפעמים שווה לסבול חצי שנה של תרגומי שמות גרועים, ויש עוד בהמשך אז אל דאגה, כדי להיתקל בשם עברי שמתעלה על המקור. עד שיוכח אחרת, כלומר עד שאצפה בסרט. אבל בתור שם לקומדיה פרועה על ארבע צעירות שמסתבכות עם ביקורת גבולות ובדיקת גבולות כאחד, מגיע כאן שאפו. אשלי פארק (״אמילי בפריז״, הגרסה הבימתית של ״ילדות רעות״) מככבת בתפקיד הראשי, צעירה אסיאתית אמריקאית המקווה למצוא את הוריה הביולוגיים במהלך ביקור עסקי באסיה. אל מסעה מתלווה חברת ילדות (שרי קולה), המצרפת את בת-דודתה (סברינה וו), ואת הרביעייה משלימה חברה מהקולג׳ שהפכה לכוכבת אופרת סבון בסין (המועמדת לאוסקר סטפני שו מתהילת ״הבמב״א״). הטריילר מבטיח כמות שיגועים שאני לא בטוח איך הסרט יעמוד בהם, אבל מתכוון לגלות. חובת ההוכחה על הבמאית הטירונית אדל לים, שיש לה קריירה ענפה למדי ככותבת (״עשיר בהפתעה״, ״ריה והדרקון האחרון״). חברו אליה לתסריט: טרסה שאו (״נורה מקווינס״) וצ'רי צ'בפראברונרונג (״איש משפחה״).

הרוע שבפנים: הדלת האדומה (Insidious: The Red Door) – לפני יותר מעשור, יקום האימה הקולנועית של ג׳יימס וואן (ה״וואניברס״ כפי שהוא נקרא) זכה להרחבה שנקראה ״הרוע שבפנים״. לאורך העשור הקודם צצו שלושה המשכונים, כולל אחד שנקרא ״המפתח האחרון״, אבל מסתבר שהוא לא היה הסרט האחרון. את הפרק החמישי מביים פטריק ווילסון, כוכב הפרקים הקודמים, שזה מבלבל כפליים כי הוא הרי מככב גם בסרטי ״לזמן את הרוע״. הוא שב לגלם את אבי משפחת למברט, ולצידו רוז ביירן כאם המשפחה וטיי סימפקינס כבנם הרדוף מהסרט הבכור. למזלם של היוצרים, השחקן-ילד שנמצא במותג למן ההתחלה התבגר אמנם אבל המשיך לפתח קריירת משחק, גם במקביל לסרטים אלו (לאחרונה ב״הלוויתן״). תקציר העלילה מעורפל במכוון אך מבטיח התמודדות סופית עם הרוע הרודף את משפחת למברט, בזמן שיש כבר אישוש לסרט שייקח את המותג לכיוון אחר. היאם עבאס מצטרפת לקאסט ועל התסריט חתומים סקוט טימס (״האלווין 2״, ״משחקת באש״) ולי וואנל, יוצר הסרט הראשון שגם הפיק יחד עם וואן ושותפם ג׳ייסון בלאם לבית ״בלאמהאוס״. להלן תמונה להפחדה.

חף מפשע (L'innocent) – סרטו של לואי גארל, לא רק בבימויו ובכיכובו, אלא גם בהתבסס על פרטים ביוגרפיים שלו. אנוק גרינברג מגלמת את אמו של הגיבור, העומדת להינשא מחדש. היא ואהובה (רושדי זם) נפגשו בעת שלימדה סדנת תיאטרון בבית הסוהר, וכעת הוא אדם חופשי. הבן המודאג מגייס את חברתו הטובה (נעמי מרלן) כדי שתסייע בתוכנית לבחון את אמינותו של הטיפוס המפוקפק שעומד להיות אביו החורג. כיוון שזו גם קומדיה רומנטית וגם קומדיית פשע, נשמע שרוב אם לא כל הדמויות עומדות ללמוד או להינזק מן הסיטואציה.

אהבה איטלקית (Per tutta la vita) – הסרט האיטלקי הזה לא הופץ במדינה דוברת אנגלית עד כמה שמצאתי, לכן אין לו שם באנגלית. משמעות השם המקורית היא פשוט ״לכל החיים״, אבל איך נדע שזו קומדיה רומנטית בלי אהבה בכותרת? או שהסרט איטלקי? עוד אופציה הייתה לקרוא לו ״מהיוצרים של זרים מושלמים״, כי התסריטאי פאולו קוסטיה מביים הפעם והוא הביא עימו את רוב מי שכתבו את הדיבוק הקולנועי ההוא. הקונספט הפעם: מספר זוגות מגלים שהנישואים שלהם לא תקפים, משום שחיתן אותם כומר מתחזה. הרשויות מוכנות להעניק לכולם טקס שני כהלכתו, אבל חלק מהזוגות לא בטוחים שהם רוצים להישאר נשואים. שזה ביג דיל כי אין גירושים בעולם של הסרט? מודה שלא הבנתי.

בגוף שני (Skin Deep) – נמשיך לדלג באירופה ונגיע אל גרמניה, משם סרט הביכורים המיסטי-פנטסטי הזה, מאת אלכס שאד. הוא מתחיל עם זוג (מאלה אמדה, יונאס דסלר) המגיע לנופש מסוג אחר על אי מבודד. בתחילה נדמה שהמקום משמש לחילופי זוגות, אלא שהכוונה היא מילולית יותר מן המשוער: הזוג מתחלף בגופים עם זוג אחר, כחלק מטקס שנועד לפקוח את עיני המשתתפים לנקודת מבט שונה. ההחלפה לא מוגבלת רק לזכרים ונקבות וכך עולות שאלות על זהות ומגדר, כאשר האישה מבין בני הזוג המקורי לא מעוניינת לשוב אל הגוף שלה ואל חייה.

האדמה רועדת (The Quake) – כמה תמים הייתי כאשר התלוננתי על חוסר הטריות של הסרט ״מלכודת בלב ים״ באפריל האחרון. סרטו של הבמאי הנורווגי חובב האסונות, יון אנדרס אנדרסן, הגיע אז בשנה וחצי איחור ארצה. מספר שבועות חלפו והנה בא סרטו הקודם, מודל 2018. ככה זה, נסתרות הן דרכי ההפצה בישראל. הסרט המדובר הוא המשך ישיר של ״הגל״, סרט מ-2015 אודות נחשול ענקי והאיש שהזהיר מפניו. כריסטוף יונר שב לגלם את אותו אדם שהפעם נאלץ להזהיר מפני רעידת אדמה שעלולה למחוק את אוסלו. הבירה הנורווגית, לא הסכמי השלום.

מרמדיוק (Marmaduke) – עוד בענייני הפצה, ברוב העולם סרט האנימציה הזה זמין בנטפליקס אבל בישראל נזכה לראותו בקולנוע. בדיבוב לעברית, כדי שלא תצטרכו לשמוע את פיט דייוידסון מגלם בקולו את הכלב האייקוני מרמדיוק, דני ענק שצייר אמן הקומיקס בראד אנדרסון מאז 1954 ועד יחסית לא מזמן. בשל ותק המותג היו כמובן עיבודים קודמים, כולל סרט ב-2010 שלא היה מונפש, אבל הפעם נבחרה אנימציה מהסוג שגם משחקים לסלולרי כבר זנחו מזמן. מוזר שמדובר בהפקה אמריקאית, לא מוזר בכלל שלבמאי קוראים מארק איי-זי דיפה (איש אפקטים שעבר לבימוי וחתום על דברים כמו ״ספון״). אה כן, העלילה: מרמדיוק הוא כלב לא ממושמע ואבו-נזק רציני, שעובר אילוף ונרשם לתחרות כלבים.

Resident Evil: Death Island – הבטחתי סרט עשירי והנה הוא, בלי שם עברי אבל בהחלט מופיע בכמה בתי קולנוע אז נחשיב אותו, בערך. מדובר בעיבוד אנימציית מחשב תוצרת יפן, אבל לא אנימה אלא משהו בסגנון ״פיינל פנטזי״, או רפרנס עדכני יותר שאין לי בשלוף. דמיינו משחק מחשב עכשווי למדי, רק שאתם לא השחקן אלא רק הצופה. מסתבר שיש סדרה שלמה על פי ״האויב שבפנים״, בהובלת דמות ראשית בשם ליאון ס. קנדי. הבמאי של הסרט הנוכחי, איצ׳ירו האסומי, ביים מספר פרקים בסדרה וזהו אחד מבין כמה סרטים שמתמקדים בדמות של קנדי. העולם הוא אותו עולם נגוע בווירוס מסתורי וזומבים דוחים במיוחד, כאשר הפעם העלילה מובילה את הגיבורים אל האי אלקטרז השורץ איומים שונים.

איזבל אדג׳ני – השחקנית הצרפתייה האייקונית, זוכה למחווה שלמעשה החלה בתחילת השבוע ותימשך עד ה-17.7 בסינמטק תל אביב. מדובר ביוזמה משותפת למוסד התרבות ולחברת עדן סינמה, אוצרוּת של תשעה סרטים עם הכוכבת תחת הכותרת ״איזבל אדג'ני: משנות השבעים ועד היום״. לא תמצאו כאן את ״שליטה״ או ״נוספרטו הערפד״, כדי לא לצלק את הקהל אני מניח, אבל קשה להתלונן משום שלכנס את הקריירה המגוונת של אדג׳ני לתשעה סרטים זו משימה כמעט בלתי אפשרית. ״סיפורה של אדל ה.״ של טריפו כבר הוצג, אבל לפנינו עדיין ״המלכה מרגו״ המפואר, ״קאמי קלודל״ הרומנטי (במובן המקורי והקשוח מאוד של המילה), ו״רכבת תחתית״ המחוספס של לוק בסון. יש גם אופציות קלילות יותר, כאלו שאני לא מכיר מספיק ונשמעו מסקרנות, וגם דוגמה עכשווית יחסית בדמות ״אחיות״ של ימינה בן גיגי משנת 2020. הקטלוג המלא באתר הסינמטק.