״לא לוקחים קשה״, סקירה

ג׳ניפר לורנס רק בת 32, אבל הקריירה שלה כבר נזקקה לקאמבק. ככה זה כשאת כבר עשור וחצי על המסכים, הספקת להתגלות בסרט עצמאי קטן בתחילת העשור הקודם (״קר עד העצם״), לזכות באוסקר בגיל 23 (״אופטימיות היא שם המשחק״) ולהיות מועמדת עוד שלוש פעמים, להוביל לפחות שני מותגי-על קולנועיים להכנסות נאות (״משחקי הרעב״, ״אקס-מן״) ולככב בעוד שורה של הצלחות וכישלונות. הדעיכה החלה בסוף העשור הקודם, אחרי הרצף הקשוח ״הנוסעים״, ״אמא!״ ו״דרור אדום״. גם חייה האישיים סבלו מחוסר מזל באותה תקופה, שהובילה אותה לעצור לרגע. אילולא היה נדחה כל-כך ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, אפשר היה להבחין בפאוזה בולטת בקריירה של לורנס לאורך 2019 ו-2020, לפני התנעה מחודשת בשנה שלאחר מכן.

בתקופה זו נישאה לסוחר האמנות קוק מארוני, והחלה לבחור יותר בקפידה את הפרויקטים שלה. הקאמבק שלה החל עם ״אל תסתכלו למעלה״, בו הייתה חלק מאנסמבל, אבל השנה שחלפה מסמלת ממש שלב חדש בקריירה שלה: שחקנית-מפיקה. הסרט הראשון לצאת תחת ההגדרה הזו היה ״Causeway״ בהפקת אפל, שהזכיר כמה טובה יכולה להיות לורנס כוכבת הקולנוע העצמאי. מוקדם יותר השנה הפציע בפסטיבל קאן סרט תיעודי בהפקתה, ״Bread and Roses״, העוקב אחר מעמד האישה באפגניסטן מאז שובו של שלטון הטאליבן ובכך מתחבר לפעילות ההומניטרית של השחקנית. עם בוא הקיץ, הגיע תורה של לורנס כוכבת הקולנוע המסחרי לשוב ולהוביל פרויקט, ושמו ״לא לוקחים קשה״ (No Hard Feelings). סרט שכאילו נבנה על סמך התדמית הציבורית השטותניקית, הכנה והסקסית שלורנס טיפחה לאורך העשור הקודם. האם התגעגענו גם ליכולת של הכוכבת לצחוק על עצמה עד כדי השפלה? הסרט מבקש לבחון זאת היטב.

לורנס מגלמת את מאדי, אישה צעירה (בגיל של השחקנית ילידת קיץ 1990) המתגוררת בעיירת הנופש מונטוק. זו שממוקמת בקצה קצהו של לונג איילנד ומשמשת אתר צילומים רומנטי לסרטים, למשל ״שמש נצחית בראש צלול״. חייה של מאדי נטולי רומנטיקה, ולמעשה אנו פוגשים אותה כאשר מאהב לשעבר (אבון מוס-בכרך) מגיע לגרור את רכבה, והמאהב הנוכחי (בקרוב לשעבר אז לא טרחתי לבדוק מי השחקן) מחריף את המצב. מאדי מסתמכת על הרכב להשלמת הכנסה כנהגת אובר, מלבד עבודתה בפאב מקומי בעונת התיירות שבפתח. לכן ללא האוטו, היא תתקשה לפתור את הסיבה לעיקולו – חובות שצבר הבית בו היא גרה, על אף שעבר אליה בירושה מאמה המנוחה. כדי לשלם אותם בזמן, היא משיבה למודעה מפוקפקת המבטיחה מכונית ביואיק בתמורה לביצוע משימת – ״דייט״ עם נער מסוגר. כידוע, אין עוד דרכים להשיג מכונית, או הכנסה נוספת.

מאחורי המודעה עומדים זוג הורים שנראים כמו האנשים שלרוב נופשים במונטוק, אלא שהם גרים שם. בבית מ״פרזיטים״. מגלמים אותם מתיו ברודריק ולורה בננטי והם מבטיחים לגיבורה שזו לא עקיצה. בנם בן ה-19, פרסי (אנדרו בארת' פלדמן), לא התגבר על התיכון ונטול אינטראקציות חברתיות שלא דרך רשת האינטרנט. לפני שהוא עוזב לקולג׳, הוריו היו רוצים להעניק לו חוויה חברתית כדי שייצא מהקונכיה שלו, כך להגדרתם. מאדי מאשרת מולם שמדובר בסקס, לא סתם בדייט, והמזימה מתחילה. מאדי מחזרת באגרסיביות אחר פרסי, מדווחת בחשאי להוריו על ההתקדמות ועושה מעצמה צחוק בכל רחבי העיירה, בה היא ידועה לשמצה. אך הדייט שלה לא מוכן לשכב עימה בלי שיפתחו קודם לכן קשר רגשי, משהו שהיא נמנעת ממנו לאורך החיים גם בלי שהיא מנסה לזכות בביואיק.

על הרעיון מעורר אי הנוחות חתומים הבמאי-תסריטאי ג׳ין סטופניצקי (״ילדים טובים״), והתסריטאי השותף ג׳ון פיליפס (״סבא בהפרעה״). השניים שיתפו פעולה בעבר בסדרה ״המשרד״, לה ביים סטופניצקי לא מעט פרקים שחלקם נחשב אייקוני, לפני שנדד בין הקולנוע לטלוויזיה. בהתחלה כתסריטאי (״מורה רעה״) או כיוצר סדרות, בהן הסדרה המעולה של השנה עד כה מבחינתי, ״Jury Duty״, שנדמה לי כי אינה זמינה בישראל וחבל. המשותף ליצירות של סטופניצקי הוא הומור מערער מוסכמות עד פוגעני, מהסוג שכמעט ולא רואים בעידן ההיעלבויות המיידיות בו אנו חיים. המקרה של ״לא לוקחים קשה״ מעניין משום שיותר ויותר ביקורות מעידות שדווקא כן לוקחים קשה, אם להיצמד לביטוי המאונגלז שנבחר לשמש כשם עברי. אם התגובה שלכם ושלכן לתקציר או לטריילר היא הקרפה קלה עד בינונית, לשם בדיוק כיוונו היוצרים. האם הסרט עומד בציפייה הזו היא שאלה ששווה לענות עליה דרך בחינת המסגרת בתוכה פועל הסרט והמרד שלו בכל ז׳אנר שניסיתי להצמיד אליו.

הצימוד של היפה והחנון מוכר עד כדי שהוא פורמט של תוכנית ריאליטי. אבל במקרה זה החנון הוא המחוזר, מסיבות ציניות במיוחד, והיפה נדחית אך לא מוותרת. היפוך נוסף הוא של סרטי איבוד הבתולין, מוטיבציה ידועה עבור גיבורי סרטי תיכון או קולג׳ אמריקאיים, או אפילו גיבורות במקרים מסוימים. הפעם זהו הגבר המבקש לשמור את עצמו לאחת הנכונה, בעוד האישה מוצגת כמי שלא עושה עניין מסקס. אפילו לא מסקס בתמורה למשהו אחר, נושא שכמובן נידון בסרט בידי הגיבורה עם זוג חברים, המגולמים בידי נטלי מוראלס וסקוט מק׳ארתור. בדיון זה, נטען כי גברים לא מבינים שנשים לא פעם ישכבו עם גבר בתמורה למשהו שאינו מודע לו, אז מה ההבדל.

בעיניי יש הבדל אבל לפני שהספקתי לחשוב על כך, עלתה שאלת הקומדיה הרומנטית. לא רק בפריזמה מהופכת ל״אישה יפה״, במקרה זה חיפוש אחר מין שמוביל למציאת אהבה, או סביב הנושאים של פער גילים. בקומדיה רומנטית צריכה להיות רומנטיקה, צד שלכאורה מיוצג בדמות של פרסי, אבל רכיב חשוב לא פחות בעיניי הוא התעוררות של רצון מצד הקהל לזיווג. לעומת זאת, בסרט הנוכחי ממש חששתי מכך שהגיבורים יהיו ביחד בסוף, לא כי אני משטרת האהבה ופערי הגילים, אלא כי יש פה עניין מוסרי. נותרנו רק עם ההגדרה הרשמית של קומדיית סקס, כך בכל מקום שקראתי, אבל סימן השאלה פה הוא הגדול ביותר בעיניי. אמנם כמעט כל רגע בעל אופי מיני בסרט נועד להצחיק, לעתים אפילו להגעיל, מה שעונה להגדרה הקומית, אבל זה גם אומר שהסרט בעצם אינו סקסי. ואולי טוב שכך, בהתחשב בכל הנ״ל.

הדוגמה הטובה ביותר להמחשת ייצוג המיניות כנושא לבדיחה הוא היחס של הסרט לעירום. בכל פעם שמאדי מנסה לפתות את פרסי, או אפילו קצת מצליחה, הטקס מופסק לטובת דאחקה שתרחיק או תקרב מעט בין השניים. זה נכון במיוחד לגבי הסצנה המדוברת ביותר בסרט, ולא בכדי, ששוב מזכירה את התגלגלות הקריירה של לורנס. אני לא מיסטר סקין, אבל זכורה לי היטב הפעם הקודם בה השחקנית התערטלה על המסך. ואני לא מדבר על עירום מהגב כמו ב״דרור אדום״ או הדמות הכמו-עירומה של מיסטיק בסרטי ״אקס-מן״. כוונתי לסרט ״אמא!״ והסיבה לזיכרון היא משום שזו הייתה סצנה קשה מאוד לצפייה, כיוון שהדמות שלה חווה אלימות מצד המון אדם. באופן מעניין או משונה, הפעם לורנס מופיעה בעירום מלא בצד הנכון מבחינתה של האלימות, כלומר בצד המחטיף. לא אספיילר כפי שעושים אחרים ברחבי הרשת, אבל מאז ״בוראט״ לא ראיתי סצנה כזו. אגב, סצנה שצולמה כחצי שנה בלבד אחרי לידת בנה הבכור של לורנס, אם תרצו להתפעל עוד יותר.

סצנה אחרת שאני רוצה להתעכב עליה מבהירה היטב מדוע המימד הרגשי של הסרט מבולבל בעיניי. או אולי בילבל רק אותי, תמיד אופציה. בסצנה הנ״ל מבצע פרסי את את השיר ״Maneater״ של הול אנד אוטס, שיר שהוא טוען כי לא הבין את מילותיו ממש בסצנה קודמת. הביצוע מעלה חשד כי השחקן הוא ילד ברודווי, מה שהתגלה כנכון, אבל הסיבה שאני מעלה את הסצנה היא דווקא הריאקשן-שוטים של לורנס לביצוע השיר. לורנס שחקנית נפלאה בעיניי, בעיקר באופן שבו היא מעוררת אהדה גם כשהיא מגלמת דמויות פגומות או לא סימפטיות, מתווכת לקהל בדיוק איך היא מרגישה ובלי פילטרים. אבל הפעם נותרתי קצת אבוד מהתגובה שלה, שנראתה כמו התרגשות כבושה. האם הדמות הבינה פתאום שהיא עושה טעות? פיתחה מצפון מוסרי חזק יותר? סתם נהנתה מהשיר עד לחלוחית בעין? רק כאשר היא אמרה בקול רם איך היא מרגישה, הבנתי את הסצנה. ייתכן כי למדתי לסמוך על קולנוע אמריקאי שיבהיר את הסאבטקסט, אבל יש גם סיכוי קל שזה הסרט שהתקשה להחליט.

״לא לוקחים קשה״ מנסה בעצם להצליח בכמה חזיתות במקביל, בכל הקשור לביקורת חברתית. ונדירות הן הקומדיות הטובות באמת שנטולות ביקורת חברתית. בסצנה בה לורנס מחפשת את פרסי במסיבה עם בני גילו, היא מתפרצת למספר חדרים ובכל פעם מוצאת שם בני ובנות נוער שלא עוסקים בפעילות מינית ענפה. ״אף אחד לא עושה סקס יותר?״ היא צועקת אל חלל האוויר, משמיעה תהייה רווחת אודות דור הזד. לכאורה, הדמות של פרסי כולה היא ביקורת על בני דורו המסוגרים והמכבדים את האחר עד הימנעות מקשר כלשהו. אבל פרסי אינו א-מיני והוא לא אנטי-סקס, רק מחפש קצת יותר רגש. שיעור שמאדי צריכה ללמוד וכולנו כבר יודעים מצפייה ב״סופרבאד״, אני מקווה. לכן, בעיניי פרסי הוא יותר קונטרה לאובססיה של החברה (המערבית?) להגשמה מינית. כל תרבות ה״לתת בראש״, שאינה נחלתם הבלעדית של גברים סטרייטים אבל מזוהה בעיקר עימם.

פרסי הוא גם תולדה של מה שקרוי היום הורות ״הליקופטרית״, עוד מטרה לחיצי הביקורת של הסרט. הורים שמאכנים את הטלפון הסלולרי שלו כאשר הוא כן מעז לצאת מהבית, אז מה הפלא שהוא מעדיף להסתגר שם, והגיעו למצב של שכירת שירותיה של אישה צעירה כדי שתבתק את בתוליו, לכאורה מתוך דאגתם לו. ההורים צריכים ללמוד לשחרר את אחיזת החנק בבנם, כשם הבן צריך ללמוד להיות עצמאי ולהפסיק לפחד מן העולם. ומי שנשכרה כדי ללמד אותו את השיעור הזה מתבקשת ללמוד בעצמה להקשיב לרגשותיה. אם זה נשמע יותר חינוכי מאשר פרוע, כך בדיוק חשתי בסיום. לא הייתי קורא לסרט שמרני, אבל הוא בהחלט לא הולך עד הסוף עם שום ז׳אנר ושום כיוון שנבחר, שזה על גבול הביזאר בהתחשב בזהות היוצרים ובתכנים עצמם. הפרמיס נותר לא נוח אבל לא ברמה של להתגרד, ההומור גס ובוטה אבל קשה לומר שהוא פוגעני, והנושאים הנפיצים מטופלים באופן קצת פרווה. בשלב מסוים שחררתי את התקווה לטירוף אמיתי וניסיתי להתאהב בדמויות, אבל זה הרי עובד רק כשלא מנסים.

הכל חוזר אל לורנס, שהיא בכל זאת הסיבה המרכזית לצפות בסרט. היא לא רק זו שבזכותה הופק, אלא גם מי שמוסיפה הרבה אישיות לדמות ראשית שככל שחושבים עליה יותר כך היא מאבדת נקודות או סיכוי לחיבוב. נותרתי בסופו של דבר עם חצי-געגוע אל השחקנית שכיף לאהוב בין אם היא משתטה או מרצינה, ושמחתי לגלות לא פחות מחמישה פרויקטים בכיכובה בקנה. שלושה מתוכם בהפקתה, ביניהם סרטים חדשים של פאולו סורנטינו ולוקה גואדנינו, ושני האחרים הם החדש של לין רמזי, ורימייק ל״קדמת עדן״. אפילו אם רק חצי מהם יגיעו לקו הסיום ורק אחד מהם יהיה מוכן בשנה הבאה, זה מינון מספק של ג׳ניפר לורנס כדי שלא ימאס ממנה שוב. כיף שהיא חזרה.