פסטיבל סרטי הסטודנטיות והסטודנטים 2023: המלצות מקדימות על סרטים קצרים

ביום ראשון (ה-25.6) ייפתח בתל אביב הפסטיבל הבינלאומי ה-25 לסרטי סטודנטיות וסטודנטים, שיימשך עד ה-1 ביולי ואנחנו נסקר כמו תמיד. השנה הדיווח המקדים שלנו בסריטה יחולק לשניים: אורון יסקור את רשימת האורחים, שחלקם יבואו עם סרטים חדשים ומדוברים בבכורה ישראלית, ובפוסט הזה אני אכתוב ואמליץ על שמונה סרטים שונים שיוצגו במהלך הפסטיבל, חלקם ממש ביום הראשון שלו. באופן נוח, הסרטים עליהם אכתוב שייכים לארבע מסגרות שונות ובכל אחת מהם אגיש צמד המלצות, כאשר בחרתי לכתוב רק על סרטים שצפיתי בהם לאחרונה ואהבתי. כתמיד, שימו לב שלמרות שם הפסטיבל לא כל הסרטים המוקרנים בו הם סרטי סטודנטים. למעשה, שתי מסגרות עליהן אכתוב, "קצר על הדרך" ו"התחרות העצמאית" אינן מיועדות לסטודנטים המצויים בזמן לימודי הקולנוע.

כתוספת, אציין אך לא ארחיב על עוד שני צמדים. ישנם שני סרטים שראיתי לפני פרק זמן קצת ארוך, ומעט מוזר שאין לנו עדיין טקסטים עליהם בסריטה. ייתכן שלפחות במקרה אחד העניין יתוקן בקרוב – "מכתב לחזיר" של טל קנטור, זוכה פרס אופיר שיוקרן בתחרות העצמאית, ו"מותו של לוויתן" של עידו וייסמן שיוקרן בתחרות הבינלואמית. הצמד השני הם שני סרטים מן התחרות הבינלאומית שכן כתבנו עליהם ולכן אני מצרף קישור. אלו הם ״דוב״ עליו כתבתי כחלק מתחרות הקצרים בפסטיבל דוקאביב, ו״סוחרי קרח״ עליו כתב אורון כחלק מן הסרטים הקצרים שהיו מועמדים לפרס האוסקר. התוכניה המלאה נמצאת באתר הפסטיבל. וכעת להמלצות החדשות במסגרות השונות, עם סרטי הפתיחה תחילה.

קצר על הדרך

״נובי גוד״. צילום: אופק חסיד

שתיים מן המסגרות החביבות עלי בפסטיבל הן "קצר על הדרך" ו"קצר אנימציה" – שתי מסגרות שמיועדות לסטודנטים שכבר סיימו את לימודיהם, ונועדו לאפשר להם ליצור סרט קצר. במהלך הפסטיבל מתקיים אירוע פיצ'ינג לשתי המסגרות והסרטים הזוכים מופקים ואז מוקרנים בשנה העוקבת, בדרך כלל בתום טקס הפתיחה של הפסטיבל. כך גם השנה. הרוב המוחלט של הסרטים במסגרת הם מן הסרטים הקצרים הכי טובים שמוצגים בפסטיבל בכל שנה נתונה, ודומני שזה יהיה נכון גם לגבי שני הסרטים שמוצגים הפעם ב״קצר על הדרך״. שניהם סרטים של במאיות העוסקות בדרכים מאוד שונות בחיי עובדים זרים בישראל.

"בצילו של ההר", סרטה של מאיה קסל, הוא דרמה נוגעת ללב על פועל זר סיני העוסק בעבודות על הרכבת הקלה בתל אביב. הוא נקרא יחד עם עוד מספר עובדים לאתר אחר ליום לאחד, לעבודה בתחום שונה לגמרי, שלא דורש ממנו עבודה פיזית אבל כן גורם לו להרהר על חייו. הכל תוך שהסרט גם עוסק באופן ארס-פואטי בייצוג של תרבות סינית בישראל ויחס לאחר בכלל. הסרט עובד גם כמבט על המהות של העבודה הזרה, אבל בבסיסו הוא עוסק בקשר הנרקם בין בני אדם ובביטוי של גיבור מופנם, שרוב הזמן מדחיק ולא מספר את החוויות שלו. נגיעות קומיות והעמדה חכמה של הדמויות בפריים הופכת את הסרט למדויק ואפקטיבי. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט. צילום: גל קומבק.

"נובי גוד", סרטה של ענת איזנברג, עוסק כאמור בנושאים דומים אבל מעמיד במרכזו קשר אינטימי יותר. כתוצאה מכך הוא מאתגר את הקהל מעט יותר, דרך מבט על שלב בחיים ומערכת יחסים שנוח לחברה להתעלם מטבעה המדויק. גלינה היא מטפלת סיעודית ממולדובה, המלווה את נוצי, אישה מבוגרת שראשה עדיין צלול אבל גופה חלש. הקשר בין השתיים הוא קשר מקצועי של מעסיקה-עובדת, אבל ברמה האחרת הוא גם הקשר האינטימי ביותר. כאשר המטפלת עומדת לצאת לדייט בערב השנה החדשה, הקשר עומד למבחן כאשר נוצי מצד אחד לכאורה עוזרת בהכנות ומאידך מקשה על המעבר בין המטפלת הקבועה לזו המחליפה אותה ללילה אחד. גם היחס של המטופלת לפן המיני בחיי המטפלת הוא דואלי. התוצאה יכלה ליפול למקומות נצלניים או בוטים מדי, אבל יש בסרט משהו עדין ולא שיפוטי, גם כאשר הוא עוסק בנושא שהוא כמעט טאבו ובו בזמן חלק מהחברה.

התחרות הבינלאומית

״העתיד לבוא״. צילום: חאווי סוטו

העתיד לבוא

ההמלצה הראשונה שלי מן התחרות הבינלאומית היא לכל המקבץ הראשון, שיוקרן עוד לפני טקס הפתיחה הרשמי. כלומר בצהרי יום א' ה-25.6. כדאי להזדרז כי המקבץ כולל סרטים מרשימים מאוד, כולל "סוחרי קרח" שהוזכר בפתיחה. "העתיד לבוא" הוא סרט ספרדי על חברות בין שני ילדים בגיל בית ספר היסודי, בילאיל ושרה. הסרט מתחיל במשחק ביניהם, ומדובר בחברות קרובה בה דומה כי הילד כרוך אחרי הילדה. אלא שמשחק חברתי יחד עם ילדים נוספים דורש מהם גם קרבה מסוג אחר, כסוג של מעבר התחלתי וכמעט רגעי לגיל ההתבגרות. הדבר גורם לבילאיל להתרחק ולהגדיר את עצמו מחדש. הבימוי של סנטיאגו רפאלס שומר על קצב מדוד, אבל משלב בין מבט חיצוני לתחושה של שני הילדים בכל רגע נתון. הסרט מציג רוב הזמן ילדים משחקים, אבל בלי הרף טוען כל משחק גם ברובד אחר, בצורה העוברת היטב לקהל.

סופר-דופר-מגה-ג'יגה-רווק

נדמה לי שזו מסורת מקרית בפסטיבל: סרט נורדי באורך חצי שעה עם כותרת לא שגרתית, שמתגלה כמשהו שבין קומדיה רומנטית לדרמה, עם נגיעות של סוריאליזם וסוג של קסם מיוחד. במקרה הזה, הקסם בסרטו של האקון אנטון אולבסן הנורווגי טמון בדמות הראשית: מדריך סקי, שעובד גם כקמע של האתר. הסרט נפתח בפרסומות לילדים בה הוא שר ומקפץ בדמות הקמע. הוא מרגיש בנוח בתוך התחפושת, אבל בתור עצמו מתקשה בתקשורת עם בני אדם. בעיקר עם נשים, דבר שניכר בסצנת פלרטוט מביכה במיוחד. מדובר כאמור בקומדיה רומנטית וכזו שמשחקת עם הז'אנר, דרך מפגש ראשון שהוא מילולית התנגשות משום מקום. משם מתפתח קשר שכולל סצנות יפות של חשיפת מידע אישית וגם משברים שמגיעים סביב אופי החיים באתר סקי או אתרי נופש בכלל. השם האקסצנטרי מצד אחד מתאים למדי, אבל מאוחריו מסתתר משהו יותר מעמיק ורגוע.

התחרות הישראלית

״מירה״. צילום: הלל בן-זאב פרלוב

אני טובה

הבמאית מאיה שיף מצטרפת למסורת של תיעוד עצמי בקולנוע הישראלי תוך בחינת נקודת המבט התיעודית בסרט שהוא חזרה לעיר ילדותה, קריית אונו, ולרצף חוויות מן הילדות והנעורים שלה. המסע כולל כמה שיחות עם מכרים מן העבר על מקרים בהם התנהגה בצורה שאולי מעמידה בספק את השאלה מן הכותרת, אבל לא מדובר באירועים דרמטיים במיוחד, אלא ברגעים שנראים שונה במבט לאחור. המסע סביב הילדות שלה הוא בעקבות שיר שהשתתפה בכתיבתו בתור ילדה, אך עולה ממנו השאלה הכללית יותר על מה פירוש להיות "טובה" במונחים ישראליים בכלל ובקריית אונו בפרט. זהו גם מבט בוחן על הזהות האישית, אבל גם מבט על הדרך בה הסביבה הישראלית נשארה דומה ובו זמנית השתנתה, בסרט בו התמונה והפסקול מספרים סיפורים שונים, משלימים אבל לא תואמים תמיד: השיחות של הבמאית נשמעות רק בפסקול והצילומים העכשווים קשורים לנושא השיחה, אבל לא תמיד באופן ישיר. הכל תוך בניית שפה קולנועית מעניינת גם בכורח הנסיבות, כמו צילום של בני נוער בלי לחשוף את הפנים שלהם וצילום צומת הכניסה לעיר כמקום מפתח המוביל לשוט מוזר ויפהפה בסופו של הסרט.

מירה

אם כבר מדברים על המסורת של "תיעוד עצמי בקולנוע הישראלי תוך בחינת נקודת המבט התיעודית", כפי שניסחתי בצורה מסורבלת ממש בפסקה קודמת, סרטה של אלמה בן זאב מתכתב ישירות עם הבסיס של המסורת הזו – כמסורת משפחתית. הבמאית היא נכדתו של דוד פרלוב, כלומר דור שלישי במשפחה של יוצרי קולנוע חשובים בישראל. אלמה חוזרת בסרטה אל "יומן" המיתולוגי שביים סבה, ומציבה לו משהו שיכול להיחשב במידה מסוימת כנספח או תגובה. הסרט מתמקד במירה פרלוב, סבתא של הבמאית ואשתו של דוד, שמופיעה במספר סצנות ב"יומן". אבל כפי שאלמה טוענת בסרט, בכמות קטנה יחסית. סצנות אלו מופיעות בסרט החדש, כמו גם תיעוד של מירה מסרטים אחרים שנעשו אודות בעלה, אך המוקד הוא מפגשים עם מירה כסבתא, בשנים שקדמו לעשיית הסרט.
יותר מסרט שממשיך את המסורת הקולנועית ממנה הוא בא, זהו סרט אישי על קשר בין סבתא לנכדה, בנקודה בה ברור כי הזמן המשותף הוא קצר עקב הגיל. למעשה, בן זאב מתארת אותה בשלושה שלבים שונים: כפי שהיא בזמן הצילומים, כפי שהבמאית זוכרת אותה מן העבר, וכפי שנלכדה במצלמה ובציור של בעלה בעבר רחוק יותר. זהו דיוקן אוהב הנאמן לשפה האישית של הבמאית, שמושפעת מן המסורת המשפחתית ומתייחסת אליה, אבל בדרכה גם מכניסה שינויים. הבניין ממנו צילם פרלוב את יומנו הקולנועי מצולם פעמים רבות מבחוץ, אופי הקריינות שונה, ובעיקר האופן בו הזמנים שזורים אינו ״היומן״ או כל יומן, אלא יצירה אחידה ומחושבת מראש.

התחרות לסרט עצמאי קצר

״עקוד״. צילום: עודד אשכנזי

עקוד

סרטו של יותם נסים שש עוסק בבריונות ומאבקי כוח בין חבורת נערים, על רקע התפר בין דרום ירושלים לטבע. מה שנראה כמו משחק ילדים אלים במיוחד/התעללות בילד, עובר שינוי. ואז שינוי נוסף כאשר זהות החזק בסיטואיצה מתחלפת. הבמאי רותם לכך את השפה הקולנועית ומחליף בין זוויות צילום שונות, כולל שימוש מוצדק ברחפן, דבר שאינו נפוץ בקולנוע עלילתי. זהו סרט שלא קורה בו הרבה, אך המקומות בהם הבמאי חורג מן התיאור הקרוב של הסיפור מעמידים אותו בהקשר נוסף, והופכים גם את הסביבה לגיבור: שכונה עם אופי מיוחד השונה מדור לדור. האלימות של הנערים עומדת בניגוד להיבטים אחרים של השכונה, בעוד שם הסרט מעניק למתרחש גם מימד סימבולי.

בריס

הסרט המשותף לנחמן פיקובסקי ותמר קיי מחזיר אותנו אחורה בזמן לפרק אחר בהיסטוריה של ישראל ואוקריאנה. במקרה זה, עם תחילת גל ההגירה ארצה מברית המועצות. הסרט הוא סיפור על מערכת יחסים בין אב ובנו לפני העליה, המבטיחה אפשרות לחיים טובים יותר בישראל. לצורך כך המשפחה מתקרבת יותר ליהדות ולדת ממה שמכיר הבן, מה שגורם למתח בינו לבין האב. בעיקר סביב יום מתוח במיוחד, שהקשר שלו לעליה ארצה ולשם הסרט נחשף רק בהדרגה. הסרט הוא קודם כל דרמה משפחתית וסרט של שינוי בעולמו של הילד, אבל הוא גם סרט על זהות יהודית בפער בין הגלות וקירבה לגויים ויהדות דתית נוסח חב"ד. דומה כי הזהות של חיים בארץ ישראל היא עדיין דבר לא מושג ולא ידוע עבור הדמויות בסרט.